עשרה בטבת, היום שבו – לפי המסורת ולפי הגננת – החל המצור על ירושלים, שלוש שנים לפני חורבן הבית הראשון, נקבע ב-1949 ל”יום הקדיש הכללי”. האוקסימורון בולט לעין מייד, “קדיש”, מילה שמהותה היא הקדשה ספציפית, הוצמדה באופן תותב למדי למילה “הכללי”. לפי הכתוב ב”לקסיקון הכנסת”, מתברר שיש דבר כזה, מדובר ביום לזכרם של נפטרים ונרצחים שיום מותם המדויק לא ידוע. ביום זה נוהגים קרובי הנפטרים להדליק נר נשמה, לומר “קדיש” ולהתפלל לעילוי נשמתם. לפי קביעת הרבנות הראשית לישראל, היום הזה מוקדש, בעיקר, לזכר קורבנות השואה – להבדיל באופן הכי-הכי מובהק מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, שנקבע ביום שבו פרץ מרד גטו ורשה – כדי לשקף שחורבן יהדות אירופה הוא חוליה נוספת, אחרונה אולי, בשרשרת הרדיפות והחורבן שידע עם ישראל בכל אלפיים שנות.
אני מתקשה שלא להיות צינית כלפי ההחלטה הזאת. ציניות במובן הפשוט והמילוני, תפיסה שמבוססת על אמונה שבני האדם פועלים מתוך רגש אנוכי בלבד. אין כמו להמשיך לדבוק בגישת “עשו שונא ליעקב” ולצמצם את מלחמת העולם השנייה לזווית היהודית בלבד, תוך התעלמות בוטה – שמתבררת בימים אלו במלוא עוזה – מהתהליכים שהובילו להשתלטות הנאצית על גרמניה. כאילו לא הייתה תורת הגזע, שלא כוונה נגד יהודים בלבד אלא כלפי שלל מיעוטים, כאילו לא טופחו שנאה ותיעוב כלפי כל מי ששונה, כאילו לא הייתה הסתה ופייק ניוז בגרסתו המוקדמת, שכונה אז “תעמולה”. פשוט יותר, ומשמר הגמוניה ושלטון, להציג את הדברים באופן גס ודיכוטומי: תמיד שנאו אותנו, תמיד ישנאו אותנו. למה. ככה. כי אנחנו העם הנבחר וכולם מקנאים בנו ושונאים אותנו ורוצים להשמידנו. ולנו, כנרדפים תמידיים, מותר לעשות הכול. כך מונעים התערות בחברה הכללית, בעולם, בקדמה, במגמות העולמיות וביוזמות אוניברסליות. וסיפור המיסוי על כלים חד-פעמיים – שברוב ארצות אירופה שבהן ביקרתי בשנים האחרונות הם לא בנמצא, גם לא בתאילנד – הוא רק דוגמה לישראצנטריות ההולכת וגוברת.
הספקנות וההרהור על מוסכמת השואה אינם טבעיים לי. לא בסביבה שבה גדלתי ובטח שלא כמי שנולדה בצילה הכבד של השואה, בהשפעת “פרו ורבו ומלאו את הארץ, כי את רוב העם היהודי הנאצים הרגו”; תפיסה חרדית העומדת בלב תופעת המשפחות ברוכות הילדים. גם בן גוריון וממשיכיו ראו ברחם האם העברייה מקור של כוח ועוצמה מספרית. בשנותיה הראשונות של המדינה הוענק “פרס ילודה”, מענק על סך 100 לירות לאימהות לעשרה ילדים ויותר. המטרה: להשלים את שחיסרו הנאצים ועוזריהם.
כך, טראומות מחנות ההשמדה חרוטות אצלי. לא המצאתי את זה. המחקר הוכיח שמצוקה הישרדותית, כמו זו שהייתה לסבי שברח ממחנות העבודה, ובהמשך ממחנות ההשמדה ונדד ביערות הקפואים של פולין, מועברת כמה דורות קדימה. על מאפייניהם של בני הדור השני לשואה נכתבו הררי מילים. בני הדור השלישי, ואני ביניהם, עדיין מצומררים, עדיין סרוטים, עדיין חשים באיום הקיומי האורב בכל פינה. מזל שנולדנו לעידן קצת יותר מודע.
התפיסה הבדלנית והקורבנית הייתה מטה עונשין שהונף מולי פעמים אינספור. איך ייתכן שאני נוטשת את דרך האבות ביודעין ובמזיד, והלוא אני נצר לסב שהעדיף רעב אמיתי על פני אכילת מזון לא כשר. והלוא היהודים במחנות מסרו את נפשם למען שמירת השבת וקיום המצוות. איזו חוצפה ארורה היא זאת, רשעות של ממש. בעיטה ובגידה, חבירה לגרועים באויבנו, ועוד כהנה וכהנה.
הלחיצה הבוטה על רגש המצפון היהודי הפכה אותי קהה לו. נעשיתי סרקסטית ועוקצנית. התקשיתי לברור בין אשדות המלל שהוטחו בי, לבחון מה ראוי לעיון ולחשיבה ומה קשור לעולמות הרגש בלבד, ועל כן – סובייקטיבי.
בהמשך חיי הצלחתי לגבש תפיסה מורכבת. תפיסה שרואה באסון השואה אות קין נצחי על הטבע האנושי, הדגשת התוצאה של הידרדרות מוסרית, של יצירת המון מוסת ובעיקר – של חלוקת בני האדם לשווים ושווים פחות.
כיום אני יכולה להתחבר לגבורת הנפש של סבי, שהאמין בדת ובאלוהים בכל ליבו ושילם על כך מחיר כבד, ולהנחיל עבורי ערכים דומים, שאינן קשורים לקיום מצוות. לדוגמה, להתעקש על דברים שחשובים לי, לא להתייאש גם כשהכול נראה אבוד, אהבת הזולת, צמיחה מתוך משבר ויצירת חיים חדשים, מתוקנים ומלאי משמעות ועשייה.
אז אולי פחות “קדיש” וקצת יותר “כללי”?
