החודשים האחרונים אינם פשוטים עבור אזרחי ישראל; אי הוודאות, החשש מפני קרע בלתי הפיך בעם הם רק חלק מהבעיות הבוערות. צד אחד בטוח שאם חוקי ההפיכה יעברו, ישראל לא תהיה עוד מדינה דמוקרטית, חופשית ומשגשגת. הצד שכנגד מרגיש שאילו החקיקה תיעצר, עדות היא כי הקול שלו שווה פחות, כאילו קבוצה מסוימת קובעת לכולם איך לחיות.
לרוב האנשים יש דעה מוצקה בוויכוח. הפעם, תוך כדי כתיבה, ננסה לעמוד בצומת ולייצר קול שמכיל ומקבל את שני הצדדים; אפשר להבין את אלו הזועקים כי ארצם משנה פניה, וגם את אלו המרגישים כאילו קולם אינו נחשב ואינו נספר כקול שווה.
אחרי ההבנה הזאת, דבר אחד ברור לכול – ניצחון של כל אחד מהצדדים יתורגם לכישלון אסטרטגי של מדינת ישראל כולה. כל החלטה שלא תתקבל כאן – תוביל לקרע בלתי הפיך בתוכנו, וזה, בטווח הארוך, יכול לפרק עם ולהביא לחורבן בית שלישי.
כאזרחים, היינו מצפים שמנהיגי המדינה יקבלו סוף-סוף אחריות ויובילו הידברות, עד שיצא עשן לבן. זה לא קורה. מה שכן קורה הוא ששני הצדדים מצהירים כי הקווים האדומים שמציב הצד השני אינם מקובלים. להם, למנהיגי שני הצדדים, אנו רוצים לספר על “פשרת היציאה”.
********
הכירו את אבי. הוא נולד למשפחה חרדית. בגיל 20 עזב אבי את החברה החרדית, הוריד את הכיפה ועבר לגור בתל אביב. להוריו ולמשפחתו נשבר הלב. לאחר כמה ימים, שבהם היו שרויים בעצב רב, החליטו שהוא אינו מוזמן יותר לביתם. טענתם: הילד כבר לא שומר תורה ומצוות, הוא מאבד חיי נצח, אנחנו לא יכולים לתת לזה יד, ויותר מזה, מה יקרה אם הוא יהרוג את נשמותיהם של אחיו ואחיותיו?
אימו של אבי התקשרה ובישרה לו: “מהיום אינך רצוי בביתנו. אתה הורג את עצמך ומסכן את יתר האחים”. השיחה הסתיימה. אבי הסתכל סביב, בדירה התל-אביבית השבורה ששכר, דמעות ירדו מעיניו וליבו התפקע מזעם. הוא החליט שיותר לא ידבר עם הוריו לעולם.
עברה תקופה. ליבם של ההורים יצא מגעגוע לילדם, הם החליטו לבטל את החרם הטיפשי, הבינו שלהתנכר זה תמיד גרוע, ונרשמו לתוכנית סיוע מיוחדת. שם הם הבינו שמותר להם להציב לילדם גבולות מסוימים, ושגם לו מותר לבקש שיכבדו אותו ולהציב גבולות משלו.
ההורים התקשרו לאבי, התנצלו על הטמטום וביקשו לחדש את הקשר תוך כבוד הדדי. אבי היה מאושר. בשתי שיחות טלפון שני הצדדים סגרו את הסיפור והקשר חודש. כולם היו מרוצים.
סיפורו של אבי הוא סיפורם של מרבית היוצאות והיוצאים מהחברה החרדית, כולנו מתפשרים ומוותרים על עקרונות ותפיסות בתמורה לקשר עם בני המשפחה. כן, לפעמים זה קשה, אבל ראו זה פלא – אף צד לא חוצה את הקווים האדומים של הצד האחר, וזה עובד.
לצד אלו, עדיין יש משפחות חרדיות שאינן מוכנות להתפשר בדבר, מבחינתן, או שהילדים יחזרו בתשובה או שאין קשר, ואין על מה לדבר. אין שום גמישות, אין רצון לגשר על הפערים, אין נכונות לצעוד לקראת הצד השני, להציב גבולות, אך לכבד את גבולותיו.
התוצאה של ההתעקשות והקיצוניות – נפשם של ההורים, האחיות והאחים מתפרקת, והילד מסתובב בעולם בודד וכאוב. שום צד אינו מרוויח, כולם מפסידים.
על מנהיגי הציבור והפוליטיקאים לאמץ את הפשרות שעושים היוצאות והיוצאים והמשפחות החרדיות. כן, המציאות שבה אנו חיים אינה מושלמת, אך היא עדיפה. חיים אחרים הם חיים של כאב לב תמידי.
בואו אלינו, למדו איך כליברלים אנחנו מסתדרים עם ציבור שמרני שאמונותיו ואורחות חייו הפוכות לחלוטין מהשקפת העולם שלנו ומהדברים שאנו מאמינים בהם. יש דרך, רק צריך רצון, פתיחות, לוותר על האגו ולהניח למשקעי העבר.
ממשלת ישראל – די להיות כמו ההורים שמנדים את ילדיהם כי הלכו בדרך שונה, ואגב כך מפרקים את המשפחה כולה.
חברי האופוזיציה – חדלו מאטימותכם לרגשות הצד השני, די להיות כמו אבא שלא קיבל משמורת על בתו כי סירב לכך שתראה את האם ללא כיסוי ראש (מעשה שהיה!)
בואו, לִמדו מאיתנו, היוצאות והיוצאים, איך אפשר להתגבר על תהומות, להתפשר למען מטרה גדולה ונעלית – הדרך מוכרת, עכשיו רק צריך רצון. נקווה שתרצו נכון.
