לא היה לי מושג כמה אנחנו נתפסים מוזרים ותלושים, עכו”מים וחובבי קמיעות, מל”סים (מתנשאים ללא סיבה) וחיב”סים עד כדי חמלה. מבחינתי ועל פי חינוכי, היינו נזר הבריאה, מושלי תבל ויושבי בה, מושא להשתוקקות הכול, היודעים, הנבחרים, הבטוחים, הצודקים והצדיקים, המגניבים והמפותחים. ואיזו כאפה חטפתי כשחציתי את הקווים והתוודעתי לנקודת המבט האחרת, זו החיצונית לנו.
אני לא מדברת על החרדיות באופן כללי, אני מדברת על היציאה מחב”ד.
לא היה לי מושג כמה העולם החרדי עשיר ומגוון, לא ידעתי שהמגזר הליטאי – שהוקפד להתייחס אליו בביטול, לראות בו שוטה, טועה ומטעה, עלוב ועצוב (האחרון נכון. נכון?) – הוא פלח עצום בחברה החרדית. מי ידע בכלל, מי שיער שאלו שטחו עיניהם מלראות את אור החסידות הם למעשה הרוב? לא הכרתי שום חצר חסידית מלבד זו שלנו, רבנים אחרים – ודאי שלא, אל תהיו מגוחכים. מי צריך רבנים אחרים כשיש לנו את ראש בני ישראל, שלימים אף נעשה משיח, שכוחו וגבורתו מלאי עולם ומצודתו פרושה וכולי וכולי.
צניחתי מהאולימפוס האידיאולוגי המנותק הזה לוותה בסקרנות רבה. החשיפה לעולם החרדי עניינה אותי פי אלף מהחשיפה לעולם החילוני. בשנים הראשונות ליציאה, למרבה הצער והבדידות, לא הכרתי יוצאים. אך משעה שנחשפתי לק”ק הזאת נשאבתי פנימה, נפש, רוח, נשמה חיה ויחידה – רק רציתי להכיר עוד את העולם הפנימי, הכביכול שלי, שהוסתר ממני כל השנים.
חידה: מה הדבר הראשון שיוצא יאמר לאקס חב”ד? טוב, יש כמה משפטים. אמנה אותם בזריזות:
- אצלכם פתוחים מאוד (מה ההגדרה של “פתוחים”? אם הכוונה להיתר ללבוש חולצות בצבע ארטיק ענבים – אז כן. אם הכוונה לקבלה של בת שהחליטה ש-וואלה, לא ממש מתאים לה להיות חב”דניקית, אז לא. הכי לא. הכי מגרש, דוחק ומנדה).
- איזה כיף לכם, מטיילים בעולם! (יציאה לשליחות היא לא טיול. היא עבודה ועבודה פסיכית, שכוללת דאגות הישרדותיות בסיסיות ביותר. אין מה לקנא).
- הא, את יודעת מה אומרים על חב”ד (לא ידעתי), שאתם הכת הכי קרובה ליהדות.
האחרון, למרבה הצער, הצער שלי, קרוב מדי לאמת. לתפיסתי, החברה החרדית באשר היא מאופיינת בסממני כת מובהקים, אבל חב”ד עלתה על כולנה. הסגידה לרבי, ביטול כל מה שהוא לא “משלנו” ואימוץ שלל מנהגים ייחודים ומובחנים לקהילה זו ולה בלבד – הם רק חלק ממאפייני חב”ד.
בכל השנה חב”ד רק קרובה ליהדות, אבל בסוכות הפרישות מופגנת ומוחצנת – ומתבטאת בשני הבדלים עיקריים בינינו ובינם: בחב”ד לא מקשטים את הסוכה ולא לנים בסוכה. לא כהיתר, לא כפשרה, לא בשאלת רב – מלכתחילה.
למה ככה? שאלתי את האדמו”רים הפרטיים שלי (יש לי שבעה כאלה, אהובים אחד-אחד). בזמן שהייתי בעניינים לא שאלתי בכלל למה. זה היה טבעי מאוד, המוזר היה לראות סוכות מקושטות ולשמוע על אנשים שהתעוררו בסוכה מליקוק של חתול אשפתות או מקול נפיחה של השכן בסוכה הסמוכה. הבידול המתנשא היה כה מוטמע בי שלא העליתי בדעתי לשאול למה הם כן ואנחנו לא. הרי ברור, אנחנו הצודקים, והם – נו, הם.
ובכן. הסיבות, כמו שחב”ד אוהבים, רוחניות ונשגבות כל כך, שצריך להמריא לחלל, לעולמות העליונים והטמירים, ענייני רוח שאין הדעת הפשוטה (דעתכם – ליטווקאס ארציים שכמותכם) יכולה להכיל. את הסוכה לא מקשטים משום שהסוכה עצמה היא הנוי. דפנות הסוכה הן למעשה חיבוקו של קודשא בריך הוא, ואל לנו – כמובן – לחצוץ בינינו לחיבוקו של הבורא באמצעות שרשראות נייר מסין ורימוני קרפ.
והשינה? זרקו בבקשה את הציניות הליטאית שלכם ואל תחשבו לרגע שבליובאוויטש פשוט היה קר בתקופה הזאת בשנה, ואולי האזור היה מסוכן ללינת חוץ. מה פתאום. הסיבה האמיתית היא שהסוכה קדושה כל כך, גדושה באור יקרות של שכינה, ומי יכול לעצום עין מול אורות גבוהים שכאלה?
ולמה רק חב”ד נמנעים מכך? הלוא סוכה היא סוכה היא סוכה.
פשוט. כי בנו בחרת ואותנו קידשת.
