כשלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמה כתבה בטוויטר (היום X) יעל שבח, אלמנת הרב רזיאל שבח שנרצח בפיגוע בשומרון, את הטקסט הבא:
“אנשים עם אלוהים – מה משאיר אתכם כאלה בימים אלו? אנשים ללא? מה מחזיק אתכם?”
שבח, אישה חובשת מטפחת שמתגוררת בהתנחלות יצהר, הפתיעה באופן שבו הפנתה את השאלה אל המאמינים, אלו השואלים עצמם את השאלה שהדהדה מעל ענני הכבשנים של אושוויץ, היכן היה אלוהים בשואה?
בתגובה לציוץ של שבח – ולפי הרוחות ברחוב ובמרחב הווירטואלי – חלק מהמאמינים בחרו להתמקד בניסים שאירעו ולברוח מהשאלה שמציב האסון לפתח אמונתם. אחרים הגדילו לעשות וקשרו בין שמירת השבת של חלק מהקיבוצים לעובדה שהם ניצלו ואחרים לא, פרשנות שרומזת על אשמה שהוטלה על הקורבנות. המנהיגים החרדים המובילים בחרו בדרך הקלאסית המאפיינת אותם במקרים של אסון, הם פירשו אותו כמסר אלוהי למאמינים.
מסר מאלוהים: לא להישען על צה”ל
הרב משה שטרנבוך, מנהיג חרדי בעל זיקה לחוגי הקנאים, הסביר שהאסון הוא מסר לעם ישראל, שלא יסמוך על כוחו של צה”ל:
“חובת השעה להתבונן שאין לסמוך על כוח הצבא, בדווקא סיבב הקב”ה את הגזירה באופן זה ששיבר את גאוות הצבא וביטל את ה’כוחי ועוצם ידי’ שלהם, כדי שנבוא להכרה ברורה שאין אנו שמורים מחמת הצבא כלל ואין אנו מובטחים מחמתם, אלא נתלה עינינו לקב”ה בלבד מתוך הבנה שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים בלבד”.
לדברי הרב, היה צורך שמימי לחדד את המסר שאין לסמוך על צה”ל, וזאת בעקבות דבריו של ראש הממשלה נתניהו, שהמליץ לחסידי ברסלב להימנע מנסיעה לאומן, ובין היתר הזכיר שבאירופה לא תמיד אלוהים שמר על העם היהודי.
“לפני פחות מחודש ימים נשא ראש הממשלה דברי חירוף וגידוף, באומרו ליושבי ארץ הקודש שלא לצאת לאוקראינה, כיוון שכבר הוכח באירופה שהקב”ה לא שמר על היהודים (עפ”ל), וכביכול רק בארץ הקודש יכולים לחיות כיוון שיש כאן צבא שישמור ויגן… לכן, כעת הראה לנו הקב”ה שאם ה’ לא ישמור עיר שווא שקד שומר, וכל כוחם וגבורתם כאין ואפס ממש, וזקוקים אנו רק לעזרתו ושמירתו של השי”ת בכל מקום”.
לתפיסה לפיה האסון הוא דרכו של האל להעביר מסרים למאמינים שותף גם הרב משה הלל הירש, ראש ישיבת סלבודקה, מבכירי המנהיגים הליטאים. בדברים שנשא בישיבה הוא אמר:
“הנה המצב הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו, שיש כל כך הרבה הרוגים וכל כך הרבה פצועים ושיש שבויים, זהו מצב שאנחנו בכלל לא רגילים אליו, ודאי שהקב”ה בא ללמד אותנו משהו, קשה להגיד שאנו יודעים בוודאות מה הקב”ה מכוון לומר לנו…”
אחרי הסתייגות זו מצא הרב בכל זאת הסבר לאסון. לדבריו, הדבר נועד להמחיש לנו שחיינו כאן בארץ הם נס:
“את זה הקב”ה מראה לנו עכשיו מה יכול להיות כשהוא לא עושה את הנס הזה, מה יכול להיות! הם יכולים פשוט להיכנס ולעשות פוגרומים, כמו שהיו הגויים עושים פוגרומים בעבר, הם יכולים להיכנס ולקחת אנשים ולהרוג אנשים, כך זה נראה בלי נס. עכשיו הקב”ה מראה לנו, אם אין את החסד שלי, החסד התמידי של ההגנה על עם ישראל כל הזמן, אם אין את הנס הזה – זה מה שיכול לקרות”.
תפיסת אירועים שכאלו ככלי דיבור של אלוהים מעוגנת היטב בראיית העולם החרדית. אירועים גדולים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה, גם כאלו שלא נגעו ישירות לעם היהודי, שימשו את הוגי הדעות החרדים ככלי לפרשנות המסר האלוהי הגלום באירועים אלו.
משיח כבר מטלפן
לעומת אלו שראו באירועים מסר מן השמיים הקורא לעם ישראל להבין כי אין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים, הוגי דעות אחרים פירשו אירועים אלו כ”מבשרי גאולה” ומצאו בכך נחמה. אצל חלק מהמאמינים אפשר היה לזהות שאיפה כמוסה שהאירועים יתדרדרו למלחמה אזורית, דבר התואם את הנבואה המיתולוגית על “מלחמת גוג ומגוג” הצפויה לפני בוא המשיח.
בחוברת שהופצה בריכוזים החרדים הוסבר שהמשיח עומד בפתח וכי אנו נמצאים ממש בישורת האחרונה לפני עידן הגאולה.
למאמצי ההסברה ש”הגואל הנה הוא בא”, שאין טעם לשאול שאלות על הצרות, הכאבים והמתים, כי תחיית המתים תתרחש בקרוב גויס טקסט ממסכת סוטה, המונה את רשימת האירועים שיתרחשו בעם ישראל בתקופה שלפני בוא הגאולה:
בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ, וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר. וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ (מיכה ז, ו). פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו; וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
בהקשר רחב יותר, הטבח בדרום יוחס לגלות ישמעאל, שעל פי ספרות הקבלה היא הגלות האחרונה והקשה מכולם. לפי ר’ חיים ויטאל, ככתוב ב”עץ הדעת” על תהילים פרק קכ”ד: “אבל יש עוד גלות חמישי אחרון לכולם וקשה מכולם, והיא גלות ישמעאל”.
השבת שהצילה
מאמינים אחרים התמקדו בסיפורי ההצלה של קיבוץ עלומים וקיבוץ סעד, קיבוצים בעלי אופי דתי. לפי השמועות, השער הסגור בקיבוצים אלו מנע מהמחבלים את הכניסה והתושבים ניצלו. בימים הראשונים לאחר האסון הסיפור התגלגל עד שלבש צורה סופית. תחילה הוזכרו שמות של קיבוצים נוספים שהמחבלים לא חדרו אליהם, אך לאחר שהתברר שמדובר בקיבוצים חילוניים הפרשנות הניסית הופנתה כלפי סיפור ההצלה של הקיבוצים הדתיים בלבד.
סיפור הנס התפשט כאש בשדה קוצים, עד כדי כך שהיו מי שהתקשרו לתושבי קיבוץ עלומים לברכם על הנס שאירע להם בזכות השבת. אחת מתושבות קיבוץ עלומים פרסמה פוסט נזעם בפייסבוק. היא סיפרה שהיא דתלשי”ת, והידיעות על “הנס” הוציאו אותה מדעתה. בטקסט שכתבה היו מילים קשות שזכות אמירתן שמורה רק לאלו שחוו את התופת מקרוב.
“אנחנו עפר לרגליהם של אנשי כפר עזה היקרים שבזכות עמידתם בקו הראשון ניצלנו. אנחנו צריכים לנשק את האדמה שעליה הם דורכים. ומי אתם(…) שמעזים לעשות את החשבונות המטונפים האלה? כאילו לא מספיק קשה לנו גם כך, עכשיו אנחנו צריכים להרגיש רגשי אשמה על כך שהשכנים האהובים שלנו נטבחו, ואילו אנחנו לגמרי במקרה, רק בגלל שאנחנו מעבר לכביש, ניצלנו?”
יש לציין כי גם בעיתונות החרדית נמתחה ביקורת על תפיסת “נס שמירת השבת”. בעיתון “בתוך המשפחה” פורסם מכתב של אישה מנתיבות, שהסבירה שהמחבלים לא נכנסו לעיר כיוון שהשבת נשמרת בה בפרהסיה. המכתב עורר את זעמה של כותבת אחרת, תושבת אופקים. היא טענה כי גם באופקים השבת נשמרת ויש קהילה גדולה של דתיים וחרדים, ולמרות זאת פקד אותם אסון כבד מנשוא, 52 מתושבי אופקים נרצחו בשבת השחורה.
על אבא לא שואלים שאלות
מול מאמינים שהסבירו שהאסון הוא מסר מאלוהים/פרומו לעידן הגאולה/נס הצלה של שומרי השבת – רבים אחרים בחרו לשתוק. בעיקר אלו שחזו בתופת במו עיניהם, שטיפלו בפצועים ובהרוגים, וכמו אהרון שנדם כאשר התבשר על מות בניו, קיבלו עליהם את גזירת השתיקה. נציגיהם לצורך מאמר זה הם שלושת מתנדבי “איחוד הצלה” שבבוקר השבת השחורה יצאו מגבעת זאת אל עבר העוטף, ובמשך שעות ארוכות, ותחת אש, חילצו פצועים ונסעו הלוך ושוב בכביש 232 מכפר עזה לבית החולים “סורוקה”. בריאיון לתוכנית “עובדה” סיפר הנהג על ההזדהות שחש עם מילות השיר “על אבא לא שואלים שאלות”, ובו מתוארת שיחה בין סב ניצול שואה לנכדו. הסיפור, מילות השיר והביצוע של הזמר החסידי מוטי וייס – כאן.
השבר באמונה באדם ובאלוהים
הניסיון לארגן את המציאות ולספק הסברים לטרגדיה הבלתי נתפסת שפקדה אותנו אינו ייחודי למאמינים. הרשתות החברתיות מוצפות בטקסטים של המתקרא “התפכחות” – אנשים שחשבו שהם בטוחים ומוגנים בזכות ממשלת “ימין מלא-מלא” ומנגד, אנשים שהחזיקו בדעות שמאל ובוחנים שוב את עמדותיהם. אחד הטקסטים האלה, שזכה להד תקשורתי רחב, הוא של הסופרת והיוצרת רוני גלבפיש.
“קראתי לסבתא מרים פשיסטית הרבה פעמים. בפניה. בחיוך, ברור. הרי אהבתי אותה והיא אהבה אותי. קראתי לה פשיסטית כי היא אמרה שהערבים הם כמו הגרמנים. שאם יתאפשר להם לשחוט אותנו, הם יעשו את זה בשנייה. סליחה שלא הקשבתי לך, סבתא מרים אהובה שלי. לא היית פשיסטית, רק רצית לחיות.
הפוסט המלא כאן.
רבים תהו אם בעקבות עדכון התפיסה המדינית חל אצל רוני שינוי גם בתפיסתה את אלוהים. על כך היא השיבה: “…יש לי מערכת יחסים מסוימת עם אלוהים, לפרקים. לא מערכת יחסים טובה, אני מאוד לא נאמנה וגם הוא לא להיט, אבל יש. סבתא שלי (אותה סבתא מרים מהטקסט הקודם. מ.פ) הייתה דתית ובשואה איבדה את האמונה. אני, בלי להיות דתית, בשואת הנגב נפרדתי לעד מהסיכוי הזעיר שאי פעם אשען על האל…”
לעומתה, נדמה כי גל של “התחזקות” שטף את הארץ. ידועניות יותר או פחות צילמו את עצמן גוזרות בגדים בגזרה חשופה, ורבים – לרבות בקבוצות של דתיים וחרדים לשעבר – סיפרו שהחלו להניח תפילין ולשמור שבת.
הפתגם העתיק “אין אתאיסטים בשוחות” זכה לעדנה, וגם בקרב חיילי צה”ל בחזית השיח האמוני צובר תאוצה.
האם אנו עומדים בפני התפרצות מחודשת של “חזרה בתשובה” המונית כפי שאירע לאחר מלחמת יום כיפור? ייתכן. האמונה והדת היו מקום המפלט לשבורי לב מאז ומעולם. עם זאת, יש לזכור כי נפש האדם מורכבת וקשה לצפות מראש את תגובותיה. לראיה, גם אישה דתייה מאמינה אדוקה כמו יעל שבח, מי שבציטוט שלה פתחנו את המאמר, יכולה לתהות בפרהסיה איך ניתן להמשיך להאמין באלוהים לאחר אירועי השבת השחורה.
נדמה כי התקופה הנוכחית מאתגרת את התפיסה של כולם, של המאמינים ושל הלא-מאמינים, ודורשת מאיתנו להרהר בשאלות קיומיות שחשבנו שהן נחלת הדורות הקודמים. כמו שכתבה רוני, גם לנו הייתה שואה משלנו – שואת הנגב, וזו מערערת את האמונה ואת אי-האמונה. את האמונה באלוהים ואת האמונה באדם.
