“הייתי כותב לך מכתב קצר יותר, אבל לא היה לי מספיק זמן.”
כך כתב סמואל לנגהורן קלמנס, שנודע בשם העט שלו “מארק טוויין”. האיש בהחלט ידע על מה הוא מדבר. מיומנות הקיצור היא אומנות של ממש. קל הרבה יותר להכביר במילים מאשר לתמצת מסר למשפט קצר וקולע. קופירייטרים, לדוגמה, עושים את הונם מכישרון התמצות.
לפי אגדת סופרים ידועה, ארנסט המינגווי כתב את הסיפור הקצר בעולם. “למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו”.
כמה חזק, כואב ונוגע ללב הסיפור האנושי המובע בשש המילים הללו. אגדת “הסיפור הקצר בעולם” מדגימה את אומנות כתיבת הסיפור הקצר: ריגוש מקסימלי במינימום מילים.
הדרך ללב הקורא, בסיפור הקצר, צריכה להיות מהירה ביותר, ללא הקדמות מיותרת, ללא שבילים עוקפים ותחכומי מלל – ישר, לעניין ו-קצר.
קשה להגיע לתוצאה כזו בטיוטה הראשונה. בטח עבור מי שאינו מנוסה בכתיבת סיפור קצר. על כן יש לכתוב את הסיפור כפי שהוא זורם מבין האצבעות, ואז – להשחיז היטב את חרב העריכה.
אומנם, אותה חרב חדה אמורה להיות מונפת מעל כל טקסט העתיד להתפרסם, אולם כאשר מבקשים לפרסם סיפור קצר, תפקידה של החרב נחוץ הרבה יותר. בסיפור קצר כל מילה ומילה בטקסט חייבת להיות נחוצה ביותר. ואם לא, אין לה מקום.
“דמום ישבתי לפני הספר והספר התיר פיו וגילה לפניי דברים שלא שמעתי מעולם.”
כך כתב ש”י עגנון, הסופר היהודי הפורה. הסיפור הקצר מתאפיין בגילויים מעטים, ודאי ביחס לענפים אחרים בספרות: הנובלה והרומן. סיפור קצר אמור להיקרא בתוך שעה, לכל היותר, ועלילתו הממוקדת והמתומצתת צריכה להתפרש על פני תקופה קצרה ולכלול מעט דמויות. בסיפור קצר עוסקים, על פי רוב, בנושא אחד, ולשונו קצרה, חסכונית ומרמזת. הרחבות על זמן ומקום, תיאורים ארוכים של הלכי רוח ומחשבות הדמות, סיפורי חיים ועלילות חובקות עולם ותקופות – מקומם בז’אנרי ספרות אחרים.
“אתה אולי יודע, או מנחש, מה טיבו של הסיפור הזה, האם צפוי לו סוף טוב או סוף מר, אך אלה שבתוכו אינם יודעים. ולא היית רוצה שיידעו”. (הדמות “פרודו”, מתוך הספר “שר הטבעות: שני הצריחים”, מאת ג’.ר.ר טולקין)
בסוף הסיפור הקצר, או לקראת סופו, תגיע נקודת השיא שלו. לעיתים נקודת השיא תהיה פואנטה מפתיעה, לעיתים נקודת השיא לא תכלול פואנטה. סיום הסיפור הקצר יכול להיות “סוף סגור” – סיום שכולל פתרון סופי לבעיה שהוצגה בסיפור, או “סוף פתוח”, סיום שלא פותר את הבעיה ומותיר הקורא להרהר, בחוסר ודאות, כיצד למעשה הסתיים הסיפור. ההחלטה על הסיום אינה שרירותית, כמובן. ההחלטה על סיום הסיפור צריכה להתאים לאופיו, אך בעיקר – לרגש שמעוניינים לעורר אצל הקורא.
“הטבע האנושי הוא להעריץ מורכבות, אבל לתגמל פשטות.”
כך סובר בנג’מין הוף, ואין לי אלא להסכים. אנשים רבים מתפעמים מטקסטים סבוכים. כאילו שאינטליגנציה נמדדת בהכברת מילים ארוכות וביצירת משפטים מפותלים. ולא מבינים מה למעשה רוצים מהם. בעבודתי כעורכת עליי להתאמן שוב ושוב במיומנות הקיצור והפישוט. ואני נהנית מכך, מתוגמלת – כספית ומנטלית, לאחר שאני מצליחה לחדור לעומק משמעותם של משפטים מסורבלים, לפרק אותם ולנסחם מחדש, בפשטות ובבהירות.
“הרבה יותר משעשע לנהל שיחה עם מישהו שלא זורק לך מילים קשות וארוכות כמו ‘השתלשלות העניינים הרגילה בנסיבות אלו היא כדלקמן’, ומסתפק בכמה מילים קצרות ופשוטות כמו: ‘קח עוגה, פו.'” (מתוך “ופו היה אומר” מאת א.א מילן)
