ירושלים. קיץ 1882. סמטאות העיר העתיקה שקקו חיים. בשווקים סחורות החליפו ידיים, יהודים ותושביה המוסלמים של ירושלים נשאו ונתנו ומילאו את החלל שתחת הגגות המקושתים בשיחות ביידיש עסיסית, לדינו וערבית בניב מקומי. דו-קיום פרקטי שלא השתמר. במעון קטנטן ורעוע, בן שני חדרים, מעל שוק “עושי הכותנה” הנטוש הושלמו ההכנות לטקס ברית המילה של מי שיכונה לימים “הילד העברי הראשון”, איתמר (בן-ציון) בן אב”י.
האב, אליעזר בן-יהודה, נצר למשפחה חסידית שהתגוררה ב”תחום המושב”, לחץ את ידו של המוהל שהסכים להגיע. זה היה מוהל מקהילה הספרדית. הנהגת הקהילה האשכנזית של ירושלים החרימה את בן-יהודה ואת מפעל החייאת השפה העברית שלו. נימוקי הרבנים: העברית שפה קדושה, והשימוש בה למטרות חולין, כמו שפה יומיומית, הוא חילול הקודש.
המחאה נגד בן-יהודה לא התבטאה רק בטקס ההחרמה המחמיר. השמצות, הטרדות והתנכלויות היו לחם חוקו בכל שנות מגוריו בעיר העתיקה. המתנגדים אף הרחיקו לכת והתלוננו נגדו אצל השלטונות העות’מאניים, דבר שהוביל למאסרו.
גם בנו של בן-יהודה, הרך הנולד מהפִסקה הראשונה, ספג את אדי השנאה והאיבה לאביו. חייו היו קשים. הוא סבל מבדידות חברתית, אימו מתה כשהיה בן 9 וכמה מאחיו נפטרו בגיל צעיר ממגפות שונות. אחד הסיפורים הנוראיים בתולדות חייו נגע לליבי במיוחד. בשל הבידוד החברתי שנכפה עליו, הרשה לו אביו הקפדן לגדל כלב. הכלב היה חברו היחיד של הילד. הוא קרא לו “מהיר”, ובילה במחיצתו את רוב שעותיו. יום אחד שכח הילד לנעול את השער, והכלב, שמח וטוב לב, רץ אל הרחוב. בדאגה רבה נחפז הילד בעקבותיו, רק כדי לראות כיצד צעירים חרדים סוקלים אותו באבנים. הכלב מת וליבו של הילד נשבר.
האירוע הזה מבטא לא רק את השנאה והתיעוב כלפי בן-יהודה ומשפחתו, אלא גם את הפחד מפניו, מהחדשנות שלו, מהערעור על המוסדיות ועל הסדר הקיים.
המתח בין הנהגת היישוב הישן האשכנזי לבן-יהודה היה עמוק יותר, ובהחלט לא נסב סביב עניין אידיאולוגי בלבד.
נלך כמה צעדים לאחור: מראשית המאה ה-19 היישוב הישן בירושלים החל לשנות את אופיו. עד אז הקהילה הייתה מורכבת, בעיקר, מיהודים ספרדים ויוצאי ארצות האסלאם. הס”ט’ים המוכרים. אולם גל עולים מארצות אשכנז הגיע גם לירושלים, על אף המגבלות, ואוכלוסיית היישוב הישן השתנתה. היהודים האשכנזיים התפצלו ל”כוללים” לפי המקומות שמהם הגיעו, תוך הקפדה על שימור מנהגי הגולה. קבוצת עולים מתלמידי הגר”א, שכללה מאות משפחות, ייסדו את “כולל הפרושים”. הגעתם סימנה סופית את אופי היישוב היהודי בירושלים – קהילה חרדית-אשכנזית, שמרנית ואדוקה. פרנסתה של אותה קהילה הגיעה מכספי “החלוקה”. מדובר במפעל תרומות אדיר ורב-זרועות. ביסודו, המפעל התבסס על הסכם “יששכר וזבולון” המפורסם. על פיו, יהודים אמידים, סוחרים וכאלה העוסקים במקצועות ששכרם הנאה בצידם, תומכים ביושבי בתי המדרש ובחברת הלומדים. הכספים נאספו בכל ארצות אירופה, הועברו לידי ראשי היישוב הישן, ואלו חילקו אותם למשפחות הרבות.
בן-יהודה יצא חוצץ נגד מנהג זה. הוא כמובן לא היה הראשון. דור ההשכלה כולו התנגד לשיטה זו, בטענה שהדבר מעודד חיי תלות וחוסר יצרנות. אבל בן-יהודה היה מתנגד חריף ורהוט, שהתגורר בלב הקהילה ופרסם מאמרים רבים נגד ההנהגה. הוא תקף את הגישה השמרנית, טען לשחיתות, ודרש מראשי היישוב הישן להציג דוחות ומאזנים כספיים.
במאמרו “החלוקה ותולדותיה” הציף בן-יהודה את הבעייתיות הגלומה ב”כספי החלוקה”, גם מזווית המוכרת לנו כיום:
מקור כל מידה רעה וכל מנהג נשחת אשר ראו ביהודים יושבי הארץ הזאת, ויאמרו כי היא הייתה ליושבי ארץ ישראל היהודים להיות נרפים ולשעות בדברי שקר וללכת בטלים כל היום ובכל מלאכה לא יחפצו, כי בחלוקה שמו חלקם ובה מאכלם בריא, ולמה אפוא יעמלו חינם, ופרנסתם מוכנת לפניהם בלי כל עמל ובלי כל דאגה?
בן-יהודה הבין ש”תורתו אומנתו” היא מתכון לעצלנות, לנרפות ולחיים חסרי אחריות. בראותי כיצד אנשי ההנהגה החרדית כיום מזדעקים ומגינים בשצף-קצף על “לומדי התורה” – שכל מי שעברו חרדי יודע כמה אברכים אכן לומדים וכמה מעבירים את היום בין פינת הקפה לריכולים בחצר בית המדרש – ודורשים להגדיל את הקצבאות וחוסמים יוזמות שנועדו לעודד יצרנות ולקיחת אחריות, אין לי אלא להסיק שלא קדושת השפה העברית הייתה בראש מעייניהם של ראשי הקהילה לפני כמעט 150 שנים.
