לתפארת מדינת ישראל

מ-400 ל-40,000 כך הפך נושא גיוס בחורי ישיבה לפצע הפוליטי המדמם של החברה הישראלית

עוד טרם באה המדינה לעולם, כבר נולד הפטור מגיוס לבחורי ישיבה, ואיתו שרשרת של ויכוחים חברתיים ופוליטיים אין-סופיים; ויכוחים שנמשכים ומשפיעים על יציבותה של המערכת הפוליטית עד ימינו. המשבר הפוליטי הארוך, שעדיין איתנו, החל בפרישתו של אביגדור ליברמן מתפקיד שר הביטחון בשנת 2018. הפרישה הוסברה, באופן חלקי, בהתנגדותו לתיקון החוק לפטור חרדים מגיוס לצה”ל. לפרישתו של ליברמן מגוש הימין-חרדים תרומה לא מבוטלת לחוסר היציבות הפוליטי שישראל חווה כבר כמעט ארבע שנים.

 

הוויכוח על הפטור במדינה שבדרך

כדי להבין איך הגענו עד הלום, עלינו להפליג כאמור לימים שלפני הקמת המדינה, לפברואר 1948. מלחמת העצמאות עוד לא קיבלה את שמה, ומדינת ישראל עדיין לא הוכרזה. היישוב היהודי בארץ סבל ממתקפות חוזרות ונשנות של התושבים הערבים, וכשפרצה המלחמה התעורר צורך דחוף בצבא מאורגן. האחריות על מלאכת גיוס הצעירים לצבא הוטלה על מפקדת העם, שהייתה כפופה למוסדות היישוב. במכתב ששיגרה המפקדה ב-12 בפברואר 1948 לרבנות הראשית ולוועד הישיבות, נכתב כי המפקדה מסכימה לדחיית שירותם של תלמידי הישיבות, בתנאי של “תורתם אומנתם” וכי דחיית שירותם היא לתקופה מוגבלת של שלושה חודשים.

 

אולם הפטור לא עבר בשקט. מחילופי מכתבים שנמצאו בארכיון המדינה עולה כי ראשי מפקדת העם ביקשו לחזור בהם מהסכמתם למתן דחייה לבחורי הישיבות משירות צבאי. במכתב ששיגר הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הרצוג, שבוע לפני הכרזת העצמאות, הוא התריע בפני מפקדת העם שביקשה להגדיר את בחורי הישיבות כמשתמטים ולשלול מהם את ההקצבה: “אם תדונו את הקובעים באוהלה של תורה… משתמטים סתם ותכריתו אוכל מפיהם… אני אצא נגדכם במחאה גלויה”.

 

בא’ באייר, יומיים לאחר שליחת המכתב, הושג הסכם בין מפקדת “שירות העם” ל”ועד הישיבות”, לפיו בחורי ישיבה פטורים בצורה גורפת מגיוס, באופן עקרוני. במכתב הוסכם שבחורי הישיבה יעברו אימון מרוכז שאורכו כמה ימים, כדי שידעו להחזיק בנשק בשעת הצורך.

במקביל להסדרים, יצאה קריאה מטעם “מרכז אגודת ישראל” לכל הגברים החרדים בגיל גיוס להתגייס לצבא. במכתבים הודגש שהפנייה היא לגברים בלבד, וכי לנשים אין מה לחפש בצבא.

 

המספר 400 מופיע לראשונה

באוקטובר 1948 בן גוריון הופיע בפני ועדת הביטחון של מועצת המדינה ובפעם הראשונה הוצג מספר. “יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס ושהיה הסכם שהם ישוחררו”.

רק שלוש שנים מאוחר יותר האישורים הבלתי פורמליים יהפכו למכתב רשמי. ב-2.1.1951 ראש הממשלה דוד בן גוריון אישר את דחיית שירות לתלמידי ישיבה, מכוח סעיף 12 לחוק שירות הביטחון.

שלוש שנים מאוחר יותר: פנחס לבון, שכיהן כשר ביטחון לעומתי לבן גוריון, החליט על דעת עצמו לגייס בחורי ישיבה שהשלימו 4 שנות לימוד. ראשי הישיבות עלו לרגל לראש הממשלה דאז משה שרת, והזהירו מפני גיוס בחורי הישיבה. שרת הורה ללבון להפסיק את גיוסם של בני הישיבות.

 

בן גוריון מתחרט

1958. בן גוריון הציע לצמצם את הפטור של בחורי הישיבות. במכתב ששיגר לרב הראשי לישראל, הרב הרצוג, הסביר שהחלטתו להעניק דחיית שירות לחרדים בראשית ימי המדינה הייתה קשורה למספרם המועט של בחורי הישיבה, אולם עתה, משמספרם גדל, יש צורך לשנות את ההסדר. בן גוריון הציע שהצעירים יעברו אימון של שלושה חודשים, ולאחריו ישובו לישיבה. הרב הרצוג התנגד נחרצות לכל שינוי במעמדם של בני הישיבות.

כמו בסיבוב הקודם, עשור קודם לכן, גם הפעם ידו של הרב הרצוג הייתה על העליונה. לתמונה נכנס המנכ”ל הבלתי נלאה של משרד הביטחון באותם ימים, שמעון פרס. פרס גיבש נוהל להסדרת דחיית השירות לבחורי ישיבה. כמו כן, הוסדר גיוסם של בחורים שסיימו את תקופת הלימודים במסגרת מקוצרת של שלב ב’

עשור של שקט עבר על תלמידי הישיבות. ההסדר של דחיית שירותם מהצבא התנהל על מי מנוחות: רבים מהם התגייסו לצבא לאחר נישואיהם ולאחר תקופת לימודים בכולל, למסגרת של “שלב ב'”. ההסדר נשמר ואיש לא ניסה לערער עליו.

 

מכפילים את המספר ל-800

ואז הגיעה מלחמת ששת הימים. לצד הניצחון הכביר שנחלה ישראל מול צבאות ערב, הלך והתחדד הצורך בצבא איכותי וגדול שיכול להתמודד עם האיומים שנשקפים ממדינות האזור. הרמטכ”ל דאז, חיים בר לב, אביו של השר לביטחון הפנים עומר בר לב, זיהה את הירידה במספר המתגייסים ופנה לשר הביטחון דיין, בדרישה לצמצם את מספר דחיות השירות שקיבלו תלמידי הישיבות.

במפא”י כמו במפא”י, כשיש בעיה – מקימים ועדה. כך באה לעולם הוועדה הראשונה בשרשרת ארוכה של וועדות שינסו, ללא הצלחה, למצוא פתרון לבעיה חסרת הפתרון של גיוס בחורי ישיבה לצה”ל. הפעם היה מדובר בוועדת שרים שהחליטה לתחום את מספר הזכאים לדחיית שירות. “אם בן גוריון הסכים על 400, אנחנו יכולים להסכים על 800”, אמרו לעצמם השרים וסימנו V על דרישתו של הרמטכ”ל להגדיל את מצבת כוח האדם בצה”ל. רק שבן גוריון דיבר על 400 זכאים בסך הכול, ואילו השרים החליטו על 800 זכאים חדשים מדי שנה. סעיף נוסף שאושר על ידי השרים: “לא יוכרו ישיבות חדשות כמוסדות שעבור הלימודים בהם תהיה דחיית שירות”. הסעיף הזה החזיק מעמד עד שנת 1975.

עם הזמן הפך שמעון פרס ממנכ”ל משרד הביטחון לשר הביטחון, והוא ניאות לבקשת החרדים להסיר את הסעיף של הגבלת מספר הישיבות. הגבלת מספרם של התלמידים נותרה על כנה. הסיוע שהעניק פרס לחרדים לא עזר לו פוליטית, והמפלגות החרדיות שוב ושוב נטשו אותו: בתחילת שנות ה-90, ב”תרגיל המסריח”, וב-1996, בהתמודדות מול נתניהו.

 

בגין זה טוב לחרדים

ואז הגיע בגין, “מלך החרדים”. 1977 – המהפך. לצורך הקמת הקואליציה נזקק מנחם בגין לקולותיהם של אנשי אגודת ישראל. בגין הסכים להעניק להם את כל המלכות, והם לקחו. ההגבלה על מספרם של תלמידי הישיבות הוסרה, התקציבים לישיבות גדלו. בבחירות 1981 ניצחונו של בגין היה דחוק ביותר, יכולת התמרון של אגודת ישראל גדלה, והיא הצליחה להרחיב את דחיית השירות גם למורים בחינוך העצמאי ועוד.

חמש שנים לאחר מכן מספרם של בחורי הישיבות עלה באופן דרסטי. אחוז מקבלי דחיית השירות מקרב שנתון הגיוס הכפיל את עצמו ויותר. מ-2.4% מקרב שנתון הגיוס בשנת 1974 ל-5.2% בשנת 1986. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת החליטה שהגיעה השעה לעשות סדר. הוקמה ועדת משנה, בראשות הרב מנחם הכהן ממפלגת העבודה. אחד החברים בוועדה הוא מי שכיום מכונה “זקן רבני הציונות הדתית” הרב חיים דרוקמן, חבר נוסף בוועדה היה יוסי שריד ז”ל. הוועדה גיבשה המלצות שתכליתן לצמצם את מספרם של דחויי השירות. אולם כמו ועדות נוספות שיבואו אחריה, רוב המסקנות לא יושמו.

 

שנות ה-90 הכדור עובר למגרש המשפטי: השופט ברק: הבטלה היא אם כל חטאת

המהפכה השיפוטית שהוביל אהרון ברק שינתה את פניה של ישראל במובנים רבים. יש שיאמרו לטוב ויש שיאמרו למוטב. שאלת גיוס החרדים התגלגלה פעם אחר פעם לפתחו של בית המשפט העליון, ופעם אחר פעם הושבו ריקם פניהם של העותרים נגד ההסדר. העתירה הראשונה הוגשה על ידי עו”ד יהודה רסלר, בשנת 1981, תביעתו הראשונה נדחתה על הסף, מה שלא מנע ממנו לשוב ולערער פעם אחר פעם.

עד שבבג”ץ חשו שכלו כל הקיצין, או שבשלה השעה למעורבות משפטית אקטיבית. לרסלר הצטרפו עותרים נוספים, ובדצמבר 1998, קבע נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, שדן בעניין בהרכב מורחב של תשעה שופטים, כי הכמות הפכה לאיכות וכי על הכנסת להסדיר את דחיית השירות באמצעות חקיקה.

“שאלת גיוסם של תלמידי הישיבה ש’תורתם אומנותם’ אינה אך בעיה אידיאולוגית שזכויות האדם מתנגשות בה. זו הפכה להיות בישראל לבעיה חברתית ממדרגה ראשונה”, כתב השופט ברק בפסק הדין שביטל את ההסדר. “תלמידי הישיבה ש”תורתם אומנותם”, המקבלים דחייה של שירותם הצבאי, אינם רשאים לעבוד. האמצעים העומדים לרשותם – ולרשות משפחותיהם – הם דלים. העוני הוא נחלתם. אין הם משתלבים במעגל העבודה. גם אלה שנושרים מההסדר אינם נקלטים בשוק העבודה, שכן חוששים הם מגיוסם לצבא והבטלה היא אם כל חטאת. נוצרת אוכלוסייה שלמה שאינה משתלבת בשוק העבודה ומגבירה את העוני ואת התלות בהקצבות הבאות מהמדינה ומגורמים פרטיים. נוצרת, אפוא, בעיה חברתית ממדרגה ראשונה”.

ברק הציג את מלוא המורכבות שמכילה בתוכה שאלת גיוס הצעירים החרדים לצה”ל, ואמר כי בשל מורכבותה ראוי שהכנסת היא שתקבל הכרעה ברורה בשאלה: “הפתרון לבעיות אינו פשוט כלל ועיקר. הוא מעורר שאלות עקרוניות, חברתיות וצבאיות סבוכות. גישתנו היא כי ההכרעה בשאלות אלה צריכה להיעשות על ידי הרשות המחוקקת. בשאלה לאומית נוקבת זו צריכה להכריע הכנסת. רק כך ניתן יהיה לבטא את הקונצנזוס האופטימלי שיאפשר חיים בצוותא”.

 

חוק טל: הניצנים שהולידו את הפלג הירושלמי

הימים ימי מערכת הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. פסיקת בג”ץ הייתה מתנה מושלמת בשביל מועמד השמאל-מרכז, אהוד ברק. בקמפיין הבחירות שילב ברק את ההבטחה לגייס בחורי ישיבה ולהעביר את הכספים לסטודנטים, במקום לישיבות. הבחירות, שהיו בחירות אישיות בין ברק לנתניהו, הסתיימו בניצחון גורף של הראשון. בכנסת, לעומת זאת, לא היה לאגף השמאל-מרכז דרך להקים קואליציה בלי המפלגות החרדיות. הח”כים החרדים הציבו תנאי לכניסה לקואליציה: הסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות בחוק. לאחר משא ומתן ארוך נמצא הפתרון: כן, מה שאתם חושבים – הקמת ועדה. בראשות הוועדה הוצב השופט בדימוס צבי טל.

הוועדה, שכללה חברים חרדים בעלי שם כמו עו”ד וינרוט ומרדכי קרליץ, ראש עיריית בני ברק לשעבר, גיבשה את מסקנותיה כבר בשנת 2000, אולם המסקנות הובאו לאישור הכנסת רק בשנת 2002, לאחר חילופי השלטון. באותו זמן ראש הממשלה היה אריאל שרון.

חשוב לציין כי מסקנות הוועדה לא שינו כמעט דבר: הוועדה המליצה לעגן בחוק ראשי את מה שעד אז היה סעיף בתוך חוק שירות ביטחון. אולם סעיף אחד שהופיע במסקנות הוועדה חולל סערה רבתי ברחוב החרדי, סערה שבישרה את הופעתו של הפלג הירושלמי. הסעיף המדובר קבע שמשרד הביטחון וצה”ל יפעלו להקמת מסלולים לגיוס צעירים חרדים שיחפצו בכך. למסקנות הוועדה קדמה הקמתו של הנח”ל החרדי, גדוד חרדי ראשון בצה”ל. הקמתו לוותה במחלוקת פנים-חרדית. בין התומכים בהקמת הנח”ל החרדי היה הרב אהרון לייב שטיינמן. מי שהוביל את ההתנגדות לנח”ל החרדי ולסעיף המדובר בחוק טל היה הרב שמואל אוירבך, לימים מנהיג הפלג הירושלמי. הפלג הירושלמי חרט על דגלו את המאבק נגד כל שינוי במעמדם של בחורי הישיבה.

2002 – אישור חוק טל בכנסת. נקבע כי אישור החוק מוגבל לתקופה של חמש שנים, ולאחר תקופה זו יש להאריך את החוק. בשנת 2006 הודתה המדינה, בתשובה לעתירה לבג”ץ, כי החוק לא השיג את תכליתו: להגדיל את מספרם של בני הישיבות שמשתלבים בשוק התעסוקה. באותה שנה בג”ץ, בראשות השופט אהרון ברק, דחה את העתירות נגד אי חוקיותו של חוק טל. בשנת 2007 שבה הכנסת ואישרה את חוק טל לתקופה של חמש שנים נוספות.

 

השוויון בנטל: 19 מנדטים עם הבטחה לגיוס חרדים

ותשקוט הארץ עד שנת 2012.

בשנת 2012 התכנס הרכב מורחב של שופטי בג”ץ, בראשות הנשיאה דורית בינייש, וקבע כי חוק טל לא השיג את תכליתו כפי שהגדיר אותה המחוקק: הגדלת מספר החרדים המתגייסים לצה”ל. פסק הדין, שנכתב זמן קצר לפני פרישתה של הנשיאה, קבע ברוב דעות כי היות ותוקפו של החוק אמור לפוג באותה שנה, הכנסת לא תוכל לשוב ולהאריך אותו, וכי עליה לעגן את ההסדר בחוק חדש.

ראש הממשלה נתניהו החליט להקים וועדה. בראשות הוועדה עמד יוחנן פלסנר. לח”כים החרדים הייתה תחושה שמסקנות הוועדה לא יהיו לרוחם, והם פעלו לפיזורה. הכנסת הצביעה בעד הקדמת הבחירות וכך ישראל הלכה למערכת בחירות, כשסוגיית גיוס החרדים עומדת שוב בראש סדר היום הפוליטי.

במערכת בחירות זו השיק יאיר לפיד, פוליטיקאי טרי, את מפלגת “יש עתיד”. סיסמת הבחירות שלו הייתה “שוויון בנטל’. הבחירות הסתיימו והתוצאות הדהימו את המערכת הפוליטית. המפלגה החדשה גרפה 19 מנדטים. ברית פוליטית שכרתו ביניהם לפיד ופוליטיקאי חדש נוסף שהפציע בשמי המערכת הפוליטית, נפתלי בנט, אילצה את נתניהו להותיר את החרדים מחוץ לקואליציה ולהקים ממשלה עם “יש עתיד”. לפיד, באמצעות נציגו עופר שלח, קיבל את הכוח לקבוע את ניסוחו מחדש של חוק הגיוס.

החוק אושר בקריאה ראשונה, לקול מחאותיהם של החרדים. לאחר הקריאה הראשונה הוא הועבר לטיפולה של ועדה בראשותה של איילת שקד. חומר הנפץ של החוק היה יעדי הגיוס. החוק הציב יעדי גיוס שיעלו בכל שנה. הח”כים החרדים, שחלקם החרימו את הוועדה, ניהלו קרב איתנים על שאלת הסנקציות. כלומר, מה יקרה אם לא יעמדו ביעדי הגיוס. לפיד ושותפיו דרשו שבמקרה כזה תוטל חובת גיוס על כל בני הישיבות, למעט 4,500 עילויים. מבחינת החרדים מדובר היה בסנקציות פליליות. הם העריכו שהיעדים אינם בני השגה, והמשמעות היא שתוך זמן קצר מרבית הצעירים החרדים שלומדים בישיבות יוגדרו כ”עריקים”. הח”כים החרדים ביקשו להמתיק את רוע הגזירה, ולהטיל סנקציות כלכליות שיקטינו את תקציב הישיבות במקרה של אי-עמידה ביעדים, מתוך מחשבה שעם שובם לקואליציה הם יוכלו לפעול למסמוס הסנקציות הכלכליות, אם בכלל הדבר יגיע לכדי מימוש.

לפיד איים לפרק את הממשלה אם לא תענה דרישתו לסנקציות פליליות. האיום עשה את שלו: נתניהו התקפל והחוק, לרבות הסעיף הקריטי מבחינת החרדים, התקדם לעבר השלמתו. החרדים ערכו עצרת מחאה ענקית בכניסה לירושלים, אולם החוק אושר בקריאה שנייה ושלישית ונכנס לספר החוקים.

רוב החרדים הורידו את הראש והחליטו להמתין לשעת הכושר המתאימה לשינוי החוק, אולם אנשי הפלג הירושלמי החליטו לאמץ תפיסה לוחמנית: הם הורו לתלמידי הישיבות שלהם להפסיק כל שיתוף פעולה עם הצבא. הבחורים הפכו לעריקים, ואחדים מהם נעצרו. בעקבות המעצרים קיימו אנשי הפלג הירושלמי הפגנות סוערות, שכללו חסימת כבישים, בדרישה לשחרר את חבריהם מהכלא הצבאי.

 

מיהו חרדי והאם היוצאים בשאלה עוזרים למלא את היעדים

סעיף אחד בהצעת החוק סומן על ידי החרדים בוועדה כפתח מילוט ממה שהם תפסו כ”רוע הגזירה” – הסעיף: מיהו חרדי. הצעת החוק קבעה יעדי גיוס שמתחילים מ-3,000 מתגייסים חרדים בשנה, אולם – מיהו חרדי?

החרדים בוועדה הצליחו לשכנע את יו”ר הוועדה שקד, שבחוק ייכתב שחרדי הוא מי שלמד במוסד חרדי במשך שנתיים לפחות בין הגילים 14 ל-18.

בתדריך לתקשורת החרדית רמז חבר הוועדה אריאל אטיאס, כי חרף ההתנגדות החרדית לחוק הוא הצליח לשתול בו סעיפים שיקלו את הדרך לעמידה ביעדי הגיוס. בין השורות היה ברור, הסעיף המדובר הוא שאלת “מיהו חרדי”. היוצאים בשאלה, לדידם של אטיאס וחבריו, הם-הם אלו שימלאו את יעדי הגיוס, ובא לעולם הישיבות גואל.

בשנת 2018 הזמינו חבר הכנסת דאז עופר שלח ועמותת “יוצאים לשינוי” דוח ממכון המחקר והמידע של הכנסת, שבדק את שאלת גיוס החרדים לצה”ל ואת מספרם של היוצאים הנספרים כחרדים. במערכת הביטחון הודו בפני מחברי הדוח כי אין בידיהם מידע על משרתים המוגדרים כ”חרדים” אולם בפועל הם אינם מקיימים אורח חיים חרדי, כלומר – יצאו בשאלה.

“צה”ל לא הגדיר מהו שירות כלל צה”לי בהתייחס לחיילים חרדים, ובהינתן שלרוב חרדים מעוניינים בסביבת שירות המותאמת לאורח חייהם, מועלית השאלה: האם החרדים המשרתים במסגרת כלל צה”לית הם חרדים לשעבר?” כתבו מחברי הדוח. במילים אחרות: מערכת הביטחון הודתה כי לפחות חלק מהיוצאים בשאלה נספרו כחרדים בדוח השנתי על גיוס חרדים שפרסמה מערכת הביטחון.

עוד העלה הדוח כי לצורך עמידה ביעדי החוק היוצאים היו מספיק “חרדים”, אך לא כך בכל הנוגע לתקציב וסיוע. יוצאים לא הוכרו כחיילים בודדים ונתקלו בקשיים משמעותיים בקבלת סיוע. במערכת הביטחון הבטיחו לטפל בכשלים שהתגלו בנוגע לסיוע לחיילים יוצאים בשאלה. יש לקוות שמאז נעשו מאמצים לפתור את הבעיה ולהקל על היוצאים שבחרו להתגייס לצה”ל ותורמים רבות לחברה הישראלית.

 

החרדים חוזרים – היעדים נעלמים

תקופת החיים של המפלגות החרדיות באופוזיציה לא הייתה ארוכה מדי. שנתיים לאחר הקמת הממשלה הכנסת פוזרה. לאחר הבחירות הותיר נתניהו את לפיד באופוזיציה וחידש את הברית עם החרדים. בשנת 2015 אישרה הכנסת את השינויים בחוק הגיוס: סעיף הסנקציות הפליליות הוסר, יעדי הגיוס הועברו להחלטת ממשלה. החוק רוקן מתוכנו והפך לאות מתה.

בשנת 2017 בג”ץ, בראשות השופטת מרים נאור, קבע שההסדר החדש אינו חוקתי ואינו עולה בקנה אחד עם חוק יסוד כבוד האדם. למרות הקביעה העניק בג”ץ אורכה למדינה לשנות את הסעיף בחוק בטרם ייקבע כי פג תוקפו.

בשנת 2018 הקים שר הביטחון ליברמן ועדה נוספת, הפעם של אנשי מקצוע ממשרד הביטחון. הוועדה ניסחה הצעת חוק שקבעה יעדים לגיוס בחוק עצמו וסנקציות כלכליות שיוטלו על הישיבות במקרה של אי-עמידה ביעדים. החוק אושר בקריאה ראשונה, אך חקיקתו הסופית לא הושלמה.

בג”ץ כבר הספיק לקבוע שתוקפו של החוק פג, חרף זאת העניק למדינה אורכות נוספות כדי לשוב ולתקן את החוק באופן שיהלום את התפיסה המשפטית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסיקות בג”ץ.

 

לאן הולכים מכאן?

לאחרונה, לאחר שורה ארוכה של דחיות, הכנסת אישרה מחדש את הצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה בשנת 2018, עם תיקון נוסף של הורדת גיל הפטור, והפעם ל-21. בתקופה הקרובה כנראה תשלים הכנסת את אישור חוק הגיוס החדש. חרף המשבר הפוליטי החריף, גם לחרדים וגם לממשלה יש אינטרס משותף באישור החוק. סביר להניח כי החוק יאותגר בעתירות לבג”ץ. השאלה, האם בג”ץ יפסול שוב את החוק, נותרה פתוחה. אם הכנסת לא תצליח לאשר את החוק, אז ישובו העותרים ויעתרו לבג”ץ בדרישה להורות לשר הביטחון לגייס לאלתר את כל בני הישיבות. ספק גדול אם עתירה כזאת תתקבל. מאידך, אם יבקשו העותרים להפסיק את תקציב הישיבות לנוכח חוסר הסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות בחוק, כאן הסיכוי לקבלת העתירה גבוה יותר.

 

האם החרדים ינצחו את חוקי הכלכלה?

בשורה התחתונה, אחרי אין-ספור ועדות ועתירות, אפשר לסכם: החרדים ניצחו את המדינה. בלי חוק, עם חוק, החרדים לא מתגייסים לצה”ל, והם עושים זאת במספרים הולכים וגדלים. מ-400 בני ישיבות ב-1948, ל-40,000 דחויי שירות בשנת 2022.

הפצע המדמם של גיוס חרדים לצה”ל, שליווה את החברה הישראלית מימיה הראשונים, הגליד מעט. את השאלה: “למה אתם לא מתגייסים?”, החליפה השאלה: “למה אתם לא הולכים לעבוד?” בעידן שבו מדברים על צבא קטן וחכם, שמעמדו של צה”ל כצבא העם הולך ונשחק, השאלה הכלכלית-חברתית של נשיאה בנטל הכלכלה, הופכת למשמעותית יותר עבור ישראלים רבים. לפיד, שרץ ב-2013 עם סיסמאות של גיוס חרדים, מתהדר היום במתן פטור לאלפי צעירים חרדים, ובניתוק הקשר בין שירות צבאי להשתלבות בשוק התעסוקה.

גם בצד החרדי של המשוואה חל מפנה: אם בראשית הדרך הרבנים נזעקו כדי להבטיח את יכולתם של הצעירים החרדים ללמוד בישיבה עד חתונתם, כיום החברה החרדית יצרה נורמה לפיה מחצית מהגברים ממשיכים בלימוד התורה כל חייהם. המספרים הגדולים הללו יצרו אבן ריחיים על צווארו של המעמד הבינוני בישראל, והשאלה העולה היא: האם תוכל ישראל להמשיך בצמיחה כלכלית לאורך זמן, בהינתן קצב הגידול של החברה החרדית שהוא מהגבוהים בעולם?

האיום הכלכלי שמשתקף מחברת הלומדים עלול להביא לגלי שנאה כלפי המגזר החרדי ולאיים על המשך האוטונומיה היחסית שממנה הוא נהנה בעשורים האחרונים. בשאלת הגיוס לצה”ל הייתה ידם של החרדים על העליונה, אולם בשאלה הכלכלית-חברתית החוקים עלולים להשתנות.

כמו בשאלות רבות בסדר היום של החברה הישראלית, כך בשאלת גיוס חרדים, לא הכנסת ולא בית המשפט הצליחו למצוא פתרון שמקובל על כולם. ואולי-אולי אין באמת פתרון לסוגיה הנפיצה והכואבת של חלוקת הנטל הביטחוני והכלכלי בישראל?