זה קרה לפני כמה שנים. ישבתי ביחידת הדיור שלי. הקליטה הייתה גרועה, הנטסטיק התחבר בקושי. איכשהו הצלחתי להעלות פוסט, מפרופיל פיקטיבי, בקבוצת הפייסבוק “חרדים חדשים”. האנונימיות הייתה מוחלטת, אבל הפחד גדול: האם יאהבו מה שכתבתי, ישנאו? או הכי גרוע, פשוט יתעלמו והפוסט, חלילה, ייעלם בתהום האלגוריתם? אלו היו צעדיי הראשונים, המהוססים, בעולם הגדול. הקונספט טרם התברר לי, חשבתי שכולם יודעים מה זה נפקא מינה. להפתעתי המפוחדת, הפוסט עורר דיון ער, תגובות בעד ונגד ניתחו את מה שטענתי, והפוסט קיבל 27 לייקים כחולים וארבעה לבבות אדומים.
חבר “פתוח” הסביר לי איפה לוחצים כדי לראות את רשימת המלייקים. אחד מארבעת הלבבות האדומים היה שייך לחני פיינשטיין. היא גם הגיבה, “אתה כותב מדהיםםםם”, עם מם סופית שהופיעה ארבע פעמים. התרגשתי. לא ידעתי שכה מהר אמצא חן בעיני מישהי. נכנסתי לפרופיל שלה והופתעתי לגלות שהיא נשואה. לא הבנתי מניין האומץ לאשה נשואה להתנהג כך לגבר, ועוד לעיני כול.
זה יכול להצחיק אתכם, חופשי, ובצדק. המעבר מהעולם החרדי המפריד בין המינים בצורה מוחלטת כמעט, לעולם שבו הכול לכאורה מותר, הוא כר פורה לטעויות מביכות במקרה הטוב, ופוגעניות במקרה הפחות טוב. בחור חסידי מן השורה לומד להשפיל עיניים כשהוא משוחח עם שכנתו, אם לארבעה ילדים שלראשה בנדנה קשורה ברישול וקול עייף. הוא פונה אליה בלשון רבים, כדי לשמור על דיסטנס, “יש לכם אולי להשאיל כוס שמן?” הוא מסלסל את פאתו במבוכה. בראשו רצים דברי הרבי בסעודה שלישית האחרונה של שובב”ים, על שמירת העיניים וטהרת המחשבה. סוף סוף השכנה “מגיעים ומניחים” את כוס השמן על ידית הדלת בזווית מסוכנת. לא למסור ישירות, חלילה.
אם התיאור הזה נשמע לכם קיצוני, כנראה לא למדתם בישיבה חסידית. אבל גם המשגיח הליטאי בטח סיפר לכם בלהט על העגלה הריקה שמלאה בתאוות ובפורקן יצרים נורא. “השם ירחם מה שהולך שם, אש בנעורת”.
ופתאום נופלות המחיצות, הכיסויים וההסתרות. קשה לטפס על העגלה הריקה שדוהרת במהירות ומבקשת מהיוצא המבולבל להחזיק חזק במוטות האחיזה. הוא נזקק לבנות זהות חדשה מרסיסי לבנים, משברי מושגים, ללמוד שפה חדשה ולתמרן בין עבודה, לימודים, חיפושים ומשברים. בתוך כל זה צצות הנשים שאמש השפיל מבט מולן וסילק אותן ממחשבתו. כעת הן עומדות מולו בגודל טבעי, מדברות, צוחקות, שואלות, מרגישות, משתפות, מחמיאות ושמות לב אדום. הן, ללא ספק, רוצות אותך. עכשיו. שלא לדבר על כך שאתה רוצה. לא ייתכן אחרת.
הבלבול הזה עלול להיות הרה אסון מבחינת היוצא. התחום הראשון שנפגע הוא תחום החיזור הראוי. כשהסיטואציה לא מובנת, כשכל דיבור קרוב ומלא כנות יכול להתפרש כאינטימיות – קצרה הדרך למקרים של הטרדות, שנעשות מתוך תום לב ובלבול משווע.
אך לא רק סכנת ההטרדה מרחפת בתקופת ההסתגלות לעולם החדש. זוגיות היא סיפור מורכב, יאמר לכם כל איש מערבי שחי במאה ה-21. קל וחומר בן בנו של קל וחומר (הביטוי הזה מובן בעולם החדש?) שזוגיות ליוצאים מורכבת הרבה יותר. אם בעולם המקביל שרים “שש עשרה מלאו לנער וליבו המה” כשהוא מתאהב בילדה בכיתה המקבילה, הרי שהיוצא עשוי להתחיל את סיבוכי הרומנטיקה שלו בשנות העשרים המאוחרות. כמה מביך, בגיל הזה לעשות טעויות של נער עשרה מתבגר, כמה פתטית עשויה להיות התרגשות לא פרופורציונלית למציאות, כשאתה כבר עמוק בחייך הבוגרים.
החלל הוא גדול. המשפחה נעלמת או מתכסה בהמון שכבות של שחור-לבן שעומדות וחוצצות בינה לג’ינס של היוצא. הצורך בנפש קרובה גדול מתמיד. היציבות קטנה מתמיד. אתגר גדול עומד בפני היוצא. הוא משול לאדם רעב, שרעבונו מבטל את שיקול דעתו המאוזן, והוא במדינה זרה, לא יודע לשאול איפה אפשר להשיג כאן מזון. מפח נפש מחכה לו מכל פינה, תקוות נכזבות והסתבכויות בקשרים לא בריאים.
כמה נוגעת ללב היא האהבה הטבעית המתפרצת: למצוא קליק ללא שדכנית, להגיע לבינגו רגשי עם מישהי שאשכרה מרגישה וחושבת כמוך. אולי אפילו לומדת את אותו מקצוע, באותה אוניברסיטה. כמה חם החיבוק עם מישהי שאתה באמת אוהב. כמה נוגעת ללב, ככה עשויה לקרוע את הלב. כשהיא אפופה משקעי עבר, טריגרים, אי-הבנות ושברי חיים דוקרים. ולפתע מתגלות דרגות האהבה השונות: אוהב אותה אבל לא כחבר, לא כבן זוג, אוהב אותה כבת זוג, אבל לא למגורים יחד. ורשימת נפגעי פעולות האהבה הולכת וגדלה. מקשר לקשר מתחדדת השאלה: איך נדע לענות על שאלת “יחסינו לאן?” בעוד לגמרי לא ברור לנו מהם יחסים ומיהם אנחנו.
אינני פסימי. בחורינו המלומדים לומדים את עצמם ואת סביבתם לא רע, אך המחיר שהם או הפרטנריות שלהם משלמים על הדרך, לפעמים, גבוה מדי. צו השעה הוא להכיר בבעיה, למצוא דרכים להעלות את המודעות אליה, לדברר אותה ולתת לה את מלוא תשומת הלב, ההסברתית והמקצועית.
