אשר לא הרגיש טוב וסירב לפגוש חופ”ל, כי חשב שמדובר בקצין בדרגה גבוהה שינזוף בו; אימא של דוד הזהירה את קצינת הת”ש שלא תפתה אותו; בני קרא בתורה בהגייה חסידית, מתוך הרגל; ומוטי רק רצה להיות קצין.
תהליך היציאה מהחברה החרדית אינו דבר של מה בכך, והוא מלווה באתגרים רבים הכוללים, בין השאר, השלמת פערים בסיסיים ולימוד “שפה” חדשה ומושגים חדשים שמקובלים בציבור הכללי. כשמדובר בצעירים שעזבו את הישיבה והתגייסו לצבא, הדבר נכון פי כמה וכמה. הצורך להסתגל במהירות לעולם חדש גורר לעיתים סיטואציות משעשעות, מפדחות ומצחיקות. הנה כמה סיפורים כאלה מארבעה יוצאי החברה החרדית ששירתו בצבא.
אשר (25) מספר על חוויה מצחיקה שהתרחשה בימים הראשונים לאחר שרשרת החיול בבקו”ם. “בלילה הראשון של הטירונות, איך שירדתי מהאוטובוס התחילו הצעקות. בחיים שלי לא צעקו עליי ככה, אפילו לא המשגיח בישיבה. נכנסתי לחרדה. הרגשתי צורך עז להקיא בדיוק כשצעקו עלינו ללכת לחדרים ולישון. לא ידעתי אם מותר לצאת מהחדר או לא, החלטתי להסתכן ורצתי לשירותים והקאתי את נשמתי. המפקד בא ושאל אותי, ‘מה אתה עושה כאן?’, אמרתי לו, ‘סליחה, אני חוזר מהר לחדר’.
הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא יקרא לחופ”ל. חשבתי שזה מפקד בדרגה גבוהה יותר ופחדתי ממש. אמרתי, ‘לא, לא, מה פתאום, אני מבטיח שאני חוזר לישון ולא יוצא מהחדר שוב’. חזרתי למיטה ובכיתי את חיי. במסדר בוקר שאלו אותנו אם ישנו שבע שעות, וצעקתי עם כולם ‘כן’, כי חששתי שידעו שלא ישנתי באותו לילה.
אחר כך שאלו אותי למה לא אמרתי שלא הרגשתי טוב ולמה לא רציתי שיגיע חופ”ל, ואמרתי שפחדתי. שאלו, ‘ממה פחדת?’. וכך, תוך כדי השיחה, הבנתי שחופ”ל הוא חובש שיכול לעזור לי, ושלא מדובר במפקד בדרגה גבוהה יותר”.
דוד, כיום בן 30, היה עדיין חרדי כשהתגייס בגיל 22 ל”נצח יהודה”. גם לו, כמו לרבים, יש סיפורים על סיטואציות מביכות בגלל הרקע החרדי שלו. “קצינת ת”ש של פיקוד מרכז התקשרה לאימא שלי, לנסות לפייס בינינו”, הוא מספר, “אימא שלי חשבה שאהיה חילוני וכופר בעקבות השירות, והקצינה שאלה אותה אם היא חושבת שדוד יכול לחזור הביתה אם יגיע ללא המדים. אימא שלי אמרה שלא, ואז שאלה את הקצינה מה היא בשבילי. הקצינה לא רצתה לחשוף את עצמה, והיא אמרה שהיא סתם חברה שמכירה אותי. בתגובה אימא שלי הזהירה אותה, בעצבים, שלא תנסה לפתות אותי. המשפט הזה אפילו נרשם בפרוטוקול”.
בני בלושטיין (29) גדל במשפחה שמשתייכת לחסידי גור. הוא עזב את החברה החרדית והתגייס. “זה היה בצוק איתן”, הוא משחזר, “הייתי חייל בתותחנים, הוצבנו בגבול עזה וירינו הרבה פגזים. יום שישי אחד הגיעו חב”דניקים לעשות איתנו שבת. בבוקר הם ערכו תפילת שחרית, כולל ספר תורה וכל הטקס.
הם רצו שאחד מאיתנו יקרא בתורה, וחבר שלי חמד לצון ודחף אותי קדימה, שאעלה. סירבתי, אבל לבסוף זרמתי עם הרעיון. החב”דניקים הגישו לי דף מודפס עם הברכה, התחלתי לברך בהגייה רגילה, ומהר מאוד, אחרי שתיים-שלוש שניות, המוח שלי עבר לאוטומט והפה המשיך בהגייה אשכנזית חסידית, כאילו אני עכשיו בשטיבל בגור. זה היה משעשע וגם מפדח”.
ומה קורה במפגש עם חרדים, כאשר מתברר להם שהחייל העומד מולם השתייך בעבר לקהילה?
“באחד הימים היינו בחצור, יש שם קהילה גדולה של גור”, מספר בלושטיין. “רצינו להגיע למרכז והחלטנו לנסוע באוטובוס שיוצא מהקריה החסידית ומגיע לבני ברק. חיכינו בתחנה ובינתיים שיחקתי בסמארטפון. פתאום ניגש אליי חסיד גור, התחיל להסביר לי על הקריה החסידית וביקש שלא אשתמש בטלפון כשאני בתחומה. אמרתי לו, ‘כן, בטח, אני מבין. אני בעצמי הייתי בישיבת אמרי אמת’. החסיד היה המום, הוא לא הבין מאיפה נפלתי עליו. הייתי בלי כיפה, לבוש במדים ומחזיק נשק. בתגובה, הוא פשוט הלך. אחרי חמש דקות הוא חזר ושאל מה שם המשפחה שלי. אמרתי לו שאני לא מעוניין להגיד. זה היה מאוד משעשע לראות את הפרצוף שלו כשהוא הבין שאני חסיד גור לשעבר”.
מוטי (32) מעיד שלא ידע כמעט כלום על הצבא בתחילת השירות.
“הגיוס שלי היה מהיר ולא היה ברור לאן לשבץ אותי. המ”פ קרא לי לשיחה ושאל אותי, “איפה תרצה לשרת?” בלי היסוס אמרתי, ‘קצין’. ‘כן, אבל איפה?’ שאל המ”פ. לקח לי זמן להבין מה הבעיה בתשובה שלי…”
״בבוקר הראשון לטירונות, בגלל שהייתי עם זקן עבות ופאות ארוכות, נשלחתי לעמוד לפני התיבה כשליח ציבור”, ממשיך מוטי לספר. “אני, כ׳חסידישער יונגערמאן׳ (אברך חסידי), התפללתי כמו שאני מכיר מהשטיבל, לאחר רבע שעה כבר הייתי בשמונה עשרה. אחד המתפללים ניגש אליי ואמר לי, ‘אנחנו נמשיך מכאן’. זו הייתה הפעם האחרונה שביקשו ממני לגשת לעמוד”.
