היום כמעט פספסתי את התחנה. נסעתי באוטובוס וריחפתי אל תוך הטלפון שלי. כשהרמתי את עיניי גיליתי כי הנהג כבר סגר את הדלתות והחל בתזוזה איטית לעבר התחנה הבאה, המרוחקת מאוד מהיעד שלי. זינקתי במהירות ממושבי, נעמדתי מול הדלתות כמו שמשון הגיבורה ובמילים מתנצלות, מהולות בחיוך אשם, ביקשתי מהנהג לפתוח שוב את הדלת, כי לא שמתי לב.
הנהג הביט בי בעיניים חמורות של “חושך שבטו” ועצר שנית תוך שהוא מגדף את הדור הזה, שתקוע בטלפון כל היום.
ירדתי מהאוטובוס בתחושה חמוצה-מתוקה של “הספקתי לרדת בזמן” ושל “זו באמת בעיה, הטלפון הזה…” תוך כדי ריצה לתפוס את האוטובוס הבא, רצו אצלי מחשבות נוספות על הסמארטפון הזה, האיום והנורא, הטוב והגואל. שאלתי את עצמי אם אני בעדו, נגדו או ניטרלית. החלטתי שאני ניטרלית באופן הפגנתי, כי אני לא מתכוונת כרגע לחקור את החירות לעומת השעבוד בעידן הטכנולוגי של המאה ה-21, אבל הרגשתי צורך לשתף בתחושותיי בנושא:
בשבוע שעבר ביליתי בבר האהוב עליי עם אחי וחברותיי. ניגשנו לדלפק להזמין בירה. הברמנית הייתה עסוקה קמעה בטלפון שלה וכשהבחינה בנו זרקה אותו לצד וניגשה לחבק ולדבר. מבטי נמשך לכיוון שאליו זרקה את הטלפון ולתדהמתי נוכחתי לראות שהמכשיר שלה הוא טלפון “מאושר”, כזה שמשמש את הקהילות החרדיות עבור שיחות, יומן ושעון מעורר – בלבד.
מאחר שהברמנית היא חילונית מובהקת שהגיעה מעיר שבה גרים חילונים מובהקים, הבעתי בפניה תמיהה עמוקה: על מה ולמה היא רכשה, מבחירה, מכשיר שכמוהו שימש אותי לפני יותר מעשור; מכשיר שנועד אך ורק לשיחות, בעלות חודשית אסטרונומית של עשרה שקלים, כי זה הדבר היחיד הכרוך שאימא שלי בזמנו הסכימה לממן.
הברמנית צחקה באושר, הרימה את הטלפון בשתי אצבעותיה (כן, הוא כזה קטן) ואמרה: “ככה אני אוהבת”. ככה, פשוט…
גבותיי נותרו תוהות בקשת, וכשהבנתי שהיא לא יוספת הסקתי שהגיע הזמן להוריד אותן חזרה אל מעל העיניים.
חשבתי על זה, האם אני מסוגלת לחזור אל הטלפון הטיפש? מחשבה מהירה אמרה “בקלי קלות”, והמחשבה המעמיקה החלה ליילל כשנזכרה שחוסר סמארטפון יגרום לי, בין השאר, להיגרר לסניף הבנק שלי בשוק, להמתין בתור נצחי, מיוזע ונרגן עבור הפקדת צ’ק, במקום לעשות זאת בלחיצת כפתור באפליקציה. ומה לגבי המוזיקה? הפלייליסטים המושלמים שטרחתי לייצר מאפס, שמותאמים לכל פעולה, לכל מוד, לכל עונה ושעה. והרי הכול טמון במכשיר. איך אסתדר ללא המוזיקה שלי?
ומה עם הדפים המלאים בהגיגיי, שיריי וסיפוריי?
שלא לדבר על שתיקות קטנות של מבוכה, שהעיסוק הסתמי בחיטוט בטלפון ממגר היטב.
אז כדי להרגיע את עצמי, הזכרתי לי שלאחרונה הרגל שלי מורדת וחוזרת לפרקים מגז הרשתות החברתיות, וכעת אני משייטת בין רפרוף לא מחייב לבין רפרוף קצת מחייב. אבל זה יחסי, כמובן, כי רף הרשתות הנמוך שלי בטח ירקיע שחק עבור מישהו אחר. וכמו שאני מסתכלת בטרוניה על עיניים של אחרים שמרוכזות יותר מהממוצע במסך במקום לשים לב למה שקורה סביבם, כך הנהג הביט בי בטרוניה כשהתרכזתי במסך במקום לזכור לרדת בתחנה (למרות שזה היה רק בשביל להחליף שיר בפלייליסט, מבטיחה! )
ובל אשכח את החלום המזעזע שחלמתי השבוע, שבו אני נמצאת בקרב חבר מרעיי הקרוב ביותר ולפתע בא נחש, ובעודי קפואה על שמריי הוא מכיש אותי. והארס מתחיל לפעפע ולהרדים את רגלי ומתפשט לשאר גופי, שפתיי דלות מצעקה וגבותיי מורמות בהפתעה, ואני נזרקת גוססת ושותתת אל תוך באר ללא תחתית, בעוד מוקיריי ומקורביי אינם מתיקים עיניהם ממסכי הסמארטפון שלהם.
התעוררתי שטופת זיעה, ונכונותי לזעום בכל תוקף על חבריי על מה שעשו (או לא עשו) לי בחלום, אבל אז חשבתי על כל עניין השתלטות המכשיר על האדם במרחב הציבורי, והבנתי שאין מנוס מלפטור את עצמי שוב בלא-כלום. הכיצד אוכל לשפוט אחרים במה שאני עצמי נופלת בו? ואז חשבתי על זה עוד קצת, על האנשים, איך הם נראים כשהם מתכנסים אל תוך-תוכי הסמארטפון שלהם, על עיניהם המהבהבות והריקות, על כתפיהם השמוטות, על המציאות והסביבה המתבטלים בעיניהם כליל באותם הרגעים. יש משהו חשוף, ועם זאת – נבוב, בחוסר היכולת לאחוז במציאות. בעודי חושבת זאת עוטפת אותי בושה גדולה ומודעות יתרה כל אימת שאני נזקקת לסמארטפון ברשות הרבים.
האם לזו תיקרא חירות? או שמא העיסוק באחר או העיסוק בעצמי בעיני האחר או עיסוק האחר בי הם מבזבזי האנרגיה הגדולים מכולם?
ובאשר להחזקת הסמארטפון בימים אלו, כמו לכל דבר בחיים, גם לזה יש יתרונות וחסרונות. הייתי שמחה לומר שכמו דברים אחרים התיקון הוא המינון. אך כיצד ניתן למנן את אשר מונח בכף ידך? את אשר הפך לחלק ממך?
בנימה זו, מי ייתן ונדע להפיק את התועלת המרבית ממה שניתן להפיק, בזמן ובמינון הנכונים, ונטיב לשלוט בעצמנו ולא נאפשר לאף עזר חיצוני (דיגיטלי ככל שיהיה) לשלוט בנו.
