פעם כשהייתי קטנה בליל הסדר הייתי אומרת את ״כנגד 4 בנים דיברה התורה״ כשאני על הכיסא הכי גבוה שהוסב זמנית לבמה.
בסוף הייתי מגיעה לבת החמישית הכי טובה שהיא לא נכללה כלל באחד מהארבעה, והיא שאלה האם גם שנה הבאה נחגוג ככה? והתשובה תמיד לא איחרה מלהגיע. כן, גם בשנה הבאה נכריז ״עבדים היינו במצרים ועתה בני חורין״ – חופשיים ומאושרים.
השנה אמנם אני כבר לא אותה ילדה קטנה אבל פתאום משום מקום צצה לי שוב אותה הקושיה,
מה יהיה בשנה הבאה?
יש תחושה כזאת שסוף העולם הגיע,
כמובן כל אחד והאמונה שלו.
ישנם שיגידו שמשיח מחכה כבר בפתחה,
אחרים יאמרו שזה סך הכל עוד תקופה
ויש שיקבעו שהאנושות מיצתה את עצמה.
אז רגע לפני שגם אני משייכת את עצמי לאחת הקבוצות האלו או לכולם ביחד,
יצאתי לחקור ארבעה טיפוסים
כמעט כמו ארבעת הבנים
(במרחק כמובן של 2 מטרים).
הראשון היה זה שכבר מלפני חודשיים הצטייד במחסן של מים, שימורים, עופות קפואים וטיטולים.
השני הצטייד מהר בעוד כמה מכשירים טכנולוגים כתחליף של ביביסיסטר או סתם כדי שיהיה לו יותר נוח.
השלישי קנה יינות ומקפיא מפוצץ בגלידות.
והרביעי אמר לעצמו שכלום לא קרה וקנה רק בנוסף עוד מנה חמה.
וכמו אותם 4 הטיפוסים גם אצלינו היו כאלה שדחפו בתורים והראו שסוף העולם גורם לנו להוציא את כל השדים!
יש כאלה שישר התנדבו לעזור לקשישים לקבל גם בימים אלו מצרכים.
ובמקום אחר היו כאלה שהביטו מהצד בלגלוג מרושע, ולעומתם, כאלה שישר נכנסו לפאניקה עצומה.
יש את אותם אנשים שהתחילו את הבידוד הביתי לפני חודשיים והיו אחרים שהתחילו עם כולם בידוד המוני לפני שבועיים.
ואני, אני כבר מזמן שאלתי את אותה השאלה מה יהיה בשנה הבאה? מה יוביל הרגשת סוף העולם הזה? האם תרבות הצריכה תרד? ואולי טיסה כבר לא תהיה חלום ממוצע? האם נחזור להיות שוב עם דביק גם בחורף? או אולי נאמץ כמה גינונים כאילו אנחנו באמת מינימום בני מלכים?
לא יודעת מה יוביל יום אבל יודעת שהוא לא יראה כתמול, שלשום.
צילום: דבורה עמית
סיאם ריפ, קמבודיה
