בלי לחץ

החגים המתקרבים מעלים בי את ההכנות, בין אם קניות לסעודות המשפחה בין אם רכישת ביטוח לטיסה לרבי.

זכרונות חגי תשרי מתחלקים אצלי ל-2:
חגים בבית עם המשפחה, וחגים אצל הרבי בניו יורק.
חוויה שונה בתכלית.
בשני המקרים היתה אוירת התרוממות הרוח, אוירת קודש, אימת יום הדין מתוך אהבה ולא בהכרח מתוך יראה.
בבית הייתה אוירה משפחתית, חמה, די רגועה.
ב-770, בית מדרשו של הרבי, הייתה אוירה תוססת, אין שניית מנוחה צריך “לנצל את הזמן”.
בבית הייתי מגיעה לבית הכנסת לבושת מחלצות, תופסת מקום לשבת או במקסימום לעמוד אם הגעתי רק לתקיעות שופר. כן, גם זו הייתה אופציה.
ב-770 היינו קמות מוקדם לתפוס מקום לעמוד (!) בו בעזרת הנשים המאוכלסת עד כדי מחנק, מגיעות לכל התפילות ואומרות כל מילה בדבקות.
בבית היינו עולים לרגל לכותל, ב770 האמנו שכל רגע שאנחנו שם אנחנו בנוכחותו של בית המקדש של ימינו.
בשני המקרים היה עוד מכנה משותף אחד – לחץ. לא בהכרח מורגש, נמצא באוויר.
לעשות הכל נכון, להשתדל להגיע לכל התפילות, לקיים את מצוות החג (ובהידור!) לא לפספס כלום, לעשות ולעשות ולעשות ולא לטעות חלילה. ואם כן- העולם נופל.

השנה זו השנה השניה בה לא אשמור חגים.
והלחץ היחיד שיש לי הוא האם לסוע איזה חג למשפחה או לא. לחץ שכבודו במקומו מונח…
אבל הוא שונה כל כך מהלחץ של להתחיל לפשפש במעשינו, לתת משקל לכל יום טוב, להכין, לנקות, לבשל, להספיק.
אין לחץ.

בחגים הקרובים לא אקנה בגדים חדשים. לא אלך לבית הכנסת. לא אהיה בלחץ התמידי האופף את החגים.
אחיה את חיי, אולי אעשה כמה סעודות חג עם חברים, והעיקר- אהנה מהחופש.
החופש שבחרתי.

האלוהים של החרדים לא יאהב את זה, אבל האלוהים שלי מעדיף אותי ככה. משוחררת.