בין הזמנים. כינוי לחופשה בין תקופות הלימוד בישיבה, ובעיקר בין “זמן קיץ” ו”זמן אלול”.
בין הזמנים שלי, לפני 20 שנים בדיוק, היה בין זמן קבלת העול המוחלטת לזמן פריקה, בין זמן הקפדה על ברכה ראשונה ואחרונה בלגימת מים מהקולר, למתיחת גבולות בדמות לילות אורכים במאורות למיניהן, בין זמן המאבק לשרוד בעבודות פחת ללילות מלאי הבכי והבקשה מאלוקים – כך כונה אז – קח ממני את המחשבות האלה, תעשה אותי פחות שואלת, פחות מתבוננת, פחות מחפשת משמעות ואמת, בין זמן גילוח הראש לקרחת בוהקת, לזמן ההליכות לכותל, להרצאות של ארגוני חזרה בתשובה, לבתי כנסת שמציעים משהו אחר.
“בין הזמנים” שזכה לתוארו רק בדיעבד, בפרספקטיבה. בין הזמנים שארך כמה שנים ובו הובהר לי באופן הכי מפלח לב שאפשר – שאני כבר לא שם, שאין לי עוד חלק ונחלה בו, בהם.
ערב אותו בין הזמנים שנת תשס”ב הלכתי לכותל לתפילת תשעה בערב. הרחבה המתה אדם. עמישראל פרשיו וחיליו – כולם כולם היו שם. האווירה לא הייתה של אבל על חורבן אלא של קדושה והתעלוּת. הייתי מצוידת בספר תהילים, פרצוף מלא פירסנגים, קרחת שמעט התמלאה ועכשיו הייתה צבועה בכחול, חולצה רחבה מאוד, מכנסיים רחבים ומעליהם חצאית. ככה התלבשתי אז. הכי רחוק מבגדי התיכון בצפת והסמינר בכפר חב”ד. ואז ראיתי מולי את דוד שלי, יוסי, אח של אבא. יוסי אחז ביד אחת בבנו שובאל בן התשע, ואת כף ידו השנייה חיבק בניה, בן השבע. לא רציתי לפגוש אותם. לא רציתי להתנצל על המראה שלי, על הבחירות שלי, על הבריחות שלי. באותה תקופה מערכת היחסים ביני להוריי הייתה בשפל. היה נתק של עלבון וזעם הדדיים ולא התחשק לי לחטוף עוד שיחת טלפון שופעת רותחין. ניסיתי לחמוק כמה וכמה פעמים, כמה מסובך להיעלם ברחבת הכותל בערב תשעה באב. לא הצלחתי. מזל, כמה מזל היה שלא הצלחתי. את דודתי חני פגשתי ליד אבני הכותל, ושוחחנו בלחש, ואילו יוסי בסוף נעמד מולי, הביט בי בעיניים רכות, חומלות, בלי שיפוטיות. אולי עם קורטוב של עצב. אמר שאבוא אליהם מתי שארצה, הבית פתוח.
אמרתי שאבוא, ולא באתי.
לא באתי כי כשבוע לאחר מכן, בערב שבת, יוסי, חני ושובאל נרצחו.
יום ראשון לאחר הפיגוע. ישיבת מרכז הרב. הרחבה המתה. כאילו כל האנשים, הנשים והטף, למעט הפרשים והחילים, שהיו בכותל לפני עשרה ימים, הגיעו לשם. שלוש גופות הוצבו במרכז, עטופות בטלית, שתיים גדולות ואחת קטנה.
היה חם מאוד. האוויר היה רווי דמעות וצער. אני, כזו השרויה בבין הזמנים, קיבלתי הודעת ניתוק מהמשפחה הגרעינית כשנה וחצי לפני כן ולא הסתופפתי בחברתם. עמדתי במקום אחר והשקפתי מהצד. הייתי בצד. הרגשתי כל כך בצד. משקיפה ולא חלק. כשהנאומים החלו האווירה במקום התחלפה, לא אבל על חורבן, אלא קדושה והתעלות. הדודים המתים שלי טיפסו למדרגת קדושים, שזכו להסתופף תחת כנפי השכינה, בחברתו השמיימית והנשגבה של אלוהים, מחולל הכול.
עד היום אני יכולה לחוש את המרירות שהציפה אותי כשהבנתי ש”בקרוביי אקדש” כבר לא מנחם אותי, ושאני לא מסוגלת לקבל את השלמת “גזרת שמיים”, ושהכאב לא מתעבד ומתעכל אצלי ל”יהי שם השם מבורך”. הבטתי בהמון המנוחם, מצדיק הדין, ושיוועתי להרגיש כמותם, רק הפעם, הקדושברוכהוא, רק הפעם.
אחרי מסע הלוויה היה לי פרץ של חזרה בתשובה, כעבור כמה חודשים שוב חזרתי להתנדנד, לרוץ בריצת רצוא ושוב על הסקאלה בין אמונה כמפלט, כצורך, כעוגן לשפיות, להתפשטות ממנה לטובת ידיעה וחקר וקבלת הרנדומליות של הקיום.
