ד”ר דוד סורוצקין הוא היסטוריון ומבקר של המודרניות, הדת, החילון ופוליטיקת הזהויות בישראל,
וחוקר של ההיסטוריה ושל המחשבה היהודית למן שלהי ימי הביניים ועד העת החדשה המאוחרת.
אז מהי ‘יציאה בשאלה’?
עזיבת הדת? כפירה? חילול קודש? נטישת משפחה? בעיטה במוסכמות? או פשוט מעבר מאזור חברתי אחד, על כלליו והנורמות החדורות בו, לאזור חברתי שונה עם כללים שונים ונורמות אחרות? יש להניח ש’יציאה בשאלה’ עשויה להיות אחד מן הדברים האלה, כולם ביחד, או אף לא אחד מהם. למושג עצמו אין כמעט היסטוריה; אין הוא אלא היפוך של ‘חזרה בתשובה’, שלה היסטוריה ארוכה מאוד. ‘תשובה’ בעברית היא גם ‘חזרה’ וגם ‘מענה’. משל למה הדבר דומה: למקום שאם חזרת אליו קיבלת מענה לכל ספקותיך, או לכל הפחות השתקת אותם. והלא השתיקה היא אבן יסוד בחיי הדת: ‘רבש”ע זו תורה וזו שכרה? אמר לו – שתוק! כך עלה במחשבה’ (תלמוד בבלי, מנחות כט ב). כביכול יש מקום שאליו שבים בתשובה, שהוא אותו המקום שממנו יוצאים בשאלה. ואם כן מנקודת מבטה של השפה: שאלה ותשובה, הליכה וחזרה, תלויות האחת בשנייה.
מתנועת רצוא ושוב זו שבשפה ובמציאות נגזרים חיי נדודים; ונדודים הם מה שמסמן את היצירה העכשווית והבועטת של יוצרים צעירים שיצאו בשאלה. השינוי המסתמן ביצירות אלה, ביחס לעבר, הוא באופן מובהק קיומי. אם בעבר למרבית היוצאים בשאלה, ממש כמו לחוזרים בתשובה, היו את כל התשובות, ודבריהם היו רצופים סימני קריאה, כיום שונים הם פני הדברים, מעמיקים יותר ופורשים לפנינו מסע שאינו כה חד משמעי. מסע אישי וגם מסע של דור המתנתק מן הכבלים החברתיים של העולמות שעזב, אבל נמנע לקשור עצמו בכבלים חלופיים. מסע הקשור בתהומות של זיכרון, שפה ודימויים של עולם שאינו עוד, אבל עדיין כל כך נוכח, ובעודו קשור באותו עולם הוא חותר לאחרות ולזרות מוחלטת, גם מהמציאות שעזב וגם מהמציאות שאליה לא הגיע. מבקש הוא את הקִרבה האנושית וחותר לשפה חדשה. כמו בספרו של ג’ק קרואק ‘בדרכים’ – שהגדיר זהות בתנועה של דור שלם – זהו מסע הנפרש תוך כדי הליכתו, ואין לו יעד מוגדר, אלא ההליכה עצמה.
בספרות הרבנית הארכיטיפים של ההליכה בתלם, לעומת המוות, השיגעון והכפירה – יסודות היצירה באשר היא – מוצגים בתוספתא הידועה למסכת חגיגה על ארבע שנכנסו לפרדס: ‘בן עזיי ובן זומא, אחר ור’ עקיבא. אחד הציץ ומת. אחד הציץ ונפגע. אחד הציץ וקיצץ בנטיעות. ואחד עלה בשלום וירד בשלום’. הפרשנויות לתוספתא זו רבו מספור. בתשובות הגאונים היה מי שקשר מקור זה עם הצפייה המיסטית במרכבתו של אלוהים, שלא כל ברייה יכולה לעמוד בה מבלי למות, להשתגע או לכפור בעיקר. אחרים, כמו הרמב”ם, קשרו זאת במערכות ידע שלא כל אחד יכול להכיל. רבים אמרו שעל אדם למלא את כרסו בש”ס ופוסקים, בטרם יפנה לנפלאות שמעליו או שמתחתיו, לגבהים או לתהומות, שמא אלה יובילוהו למקומות שאין מהם לא חזרה ולא תשובה.
רבי עקיבא ש’עלה בשלום וירד בשלום’, חוזר בתשובה היה. הוא אב הטיפוס של היהדות הרבנית האורתודוקסית, המעלה על נס את רעיון התשובה. כדברי רש”י: ‘רוב משניות שיש בהש”ס סתומות אליבא דר’ עקיבא’; בתווך, בסדקים ובקפלים של המבנה המפואר שנבנה על גבי המסורות של בית מדרשו, ניצבים אזורי דמדומים של התודעה שעליהם ממעטים לדבר. הם מוזכרים במקומות בודדים בתלמוד הבבלי, בעיקר במסכת חגיגה ובמסכת סנהדרין. אלה הם אזורי המוות, השיגעון והכפירה, הנוכחים בכל מערכת נורמטיבית ומאיימים למוטטה. כמו שני ענפים המתפצלים משורש אחד עשויים הם להוליך גם להתחדשות דתית וגם לכפירה ולמציאת דרכים חדשות. מתוכם מסתעפים המסעות השונים המוליכים את ההולכים בדרכים שלא ישוערו; וכשם שפרצופיהם משונים כך דרכיהם משונות – שפינוזה ושבתאי צבי כמעט בני דור אחד היו. כך גם יהודה אריה ממודינה ואוריאל ד’קוסטה. כך גם הבעל שם טוב ויעקב פרנק, שניהם בני פודוליה שבאוקראינה של היום. ופער של דור בלבד מפריד בין יהודה ליב לילינבלום, מאבות הציונות, לרוזה לוקסנבורג, מהנציגות הבולטות והחריפות של התנועה המהפכנית.
אב הטיפוס של היציאה בשאלה, הנעה בין עולמות רבים, ובקווי התפר שבין האורתודוקסיה, השכלה, ניהיליזם וציונות, מתגלם בספרו האוטוביוגרפי של ליליינבלום ‘חטאת נעורים’ (1876). הספר ראה אור בעילום שם, והיה בת קול לדור שלם שמאס ביציבות הדוגמטית, הכמו-בארוקית, של ההשכלה העברית ושל האורתודוקסיה היהודית. ליליינבלום מתאר ארבע תקופות שעברו עליו כאדם צעיר: ימי התֺּהו; ימי החושך; ימי האפיקורסות; וימי המשבר והייאוש: המטאפורות של ליליינבלום לקוחות מסיפור הבריאה, וחומרי הגלם הם ‘תהו’ ו’חשך’ – ימי הילדות וההתבגרות: ‘בשעה שהייתי חומר המוכן לקבל כל צורה… מלאתי כרסי… ומוחי בהבלים נוראים ועולמי חשך בעדי’. התוצרים הם אפיקורסות בטוחה בעצמה (‘בשעה שהאמנתי שמצאתי את האמת, נלחמתי בעדה כדון קישוט… ושמחתי בחלקי שלא היה חלק כלל’), ולבסוף משבר וייאוש, המובילים להתחדשות: ‘עיני ראו עולם חדש, עולם שלא ראיתי כמותו מעודי לא בהקיץ ולא בחלום’. זהו סיפור המסע של אדם שרוח יתרה בו, המסופר מחדש בידי כל דור. ואם גם הדרכים לא מובילות ליעד מוגדר, הלא הן נפרשות לפנינו במלוא היופי והכאב שחיי אדם מסוגלים להכיל.
(מסה מתוך קטלוג התערוכה ‘תהומא רבא’, מוזיאון על התפר
לאתר של ד”ר סורוצקין לחצו כאן)
