התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

רצוננו לראות את מלכנו

עטקא דיקשטיין

יום חמישי, 22.06.2023 למניינם, וג’ תמוז למנייננו. צמד מילים שמעביר צמרמורת, לא משנה מאיזה צד של המפה החב”דית אתה. גם אצלי. גם עשור לאחר היציאה. זה הסיפור שלי עם חב”ד ב-770 מילים (הנה לי, אתגר!)

אקדים רגע את המאוחר, לטובת הציבור שלא מעורה בתאריכי לוח השנה החסידי.

בתאריך ג’ בתמוז, שנת התשנ”ד (1994) התבקש לבית דין של מעלה (לכאורה, כמובן) הרבי מליובאוויטש. רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו”ר השביעי והאחרון בשושלת חסידות חב”ד. תם עידן האדמו”רות והחל עידן המשיחיות והאמונה, המבוססת על רגש חזק ועל קריאת משנתו ככתב סתרים ומציאת רמזים ברמת אמינות גמישה למדי לכך שהרבי – הוא ולא אחר – מלך המשיח וגואל העם. הבה לא נתווכח על נקודת המוצא הזאת. היא הבסיס.

ובאשר אליי, נולדתי למשפחה חב”דית בשליחות בעיר באר שבע. לרבי שליט”א מלך המשיח התוודעתי ברגע צאתי מרחם אימי, כך לפחות מעידות התמונות. כשהייתי בת שנתיים הרבי לקה בשבץ מוחי. שנתיים וחצי לאחר מכן אלונקה הובלה לבית העלמין ברוב עם והדרת מלך (המשיח!).

אם עדיין לא הובן, הזרם שאליו משתייכת משפחתי (ואני עד גיל 21-20) מאמין שהרבי קם, שב אל בית מדרשו, המכונה ‘בית רבנו שבבבל’, בברוקלין, ונמצא שם מאז ועד עתה. לימים, כשגדלתי והתבגרתי, גם אני האמנתי בכל גופי ונפשי שהרבי חי וקיים בגוף גשמי. נהגתי להגיד בכל יום לפחות ג’ פעמים, ובכל הזדמנות דקדושא, “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד” הפעם הראשונה הייתה בדרך כלל מייד לאחר נטילת הידיים שליד המיטה, מעל קערת ה’נעגאל וואסר’.

חייתי בתחושה חזקה מאוד שהאמת נמצאת אצלנו, ותכף-תכף יבוא היום שבו הרבע יתגלה, ואז כל העולם כולו ידע שהמשיחיסטים צדקו.

בתיכון הייתי המשיחיסטית הראשית, הייתי נעמדת תחת (ומעל) כל במה רעננה ונואמת בלהט קדוש ומסבירה ומפרשת ומביאה ציטוטים ומדגימה לכל מי שהעזה לא להאמין – למה הרבי בעצם חי וכי אנו בזמן הגאולה ממש. פשיטא. אני עדיין זוכרת וחשה בעצמותי את האמונה היוקדת ללא פשרות שליוותה את נעוריי ובגרותי. האמונה התחזקה וקיבלה משנה תוקף בעזרת סיפורי מופת מופתיים במיוחד שקרו לחסידים בכל הזמנים, ובאופן ספציפי לבני משפחתי. אחד מהם צרוב אצלי באופן חזק, כי הוא קרה לאחותי הגדולה, והגיע לאוזניי שלא ממנה.

והנה הסיפור: אחותי הייתה קצת לפני בת המצווה שלה, וחלתה במחלת ילדים זוטרה כלשהי. חום גופה עלה והיא נרדמה. ובחלומה ענן “בקע” מתוך הקיר של חדר בנות, הענן התפזר ופניו של הרבי התגלו (זה היה בשנה הראשונה “לפטירתו”) הוא שאל לשלומה, היא תיארה את מצבה, הוא איחל לה רפואה שלמה, היא ביקשה ברכה לבר המצווה של אחינו, והרבי, ברוב נדיבות, איחל לה מזל טוב חסידי לבת המצווה ומזל טוב חסידי לאח לבר מצווה, חזר לעננו והענן נעלם בתוך הקיר. אחותי קמה כחדשה, מחלתה כבר לא הייתה לה. ומכל האירוע נותר סימן כחלחל על הקיר, כצבע הענן של הרבי. הוכחה ניצחת לביקורו בביתנו.

את הסיפור, כאמור, לא שמעתי מאחותי, היא עזבה את חב”ד (ואחר כך גם את ה’) כשאני הייתי בערך בגיל עשר. שמעתי אותו בהתוועדות מיוחדת שהייתה במדרשה שבה למדתי בגיל 19, בצפת. כלומר המופת הנפלא הזה שרד לפחות שבע-עשרה שנים.

מובן שאין להפריך את המופת בכמה עובדות, כמו שייתכן מאוד שהילדה הייתה בהשפעה חזקה מאוד של פטירת הרבי, שחום גבוה גורם להזיות, שייתכן שהתרופות שקיבלה הן היו אחראיות על ירידת החום ולאו דווקא הברכה המופתית, ושיש סיכוי לא רע בכלל שהכתם הכחלחל היה על הקיר קודם. בית של ילדים, הם מקשטים לפעמים את הקירות.

לא משנה. לא הורסים סיפור טוב. בטח שלא מופת נהדר ושורד כזה.

גם לי היה סיפור מופתי של ממש. בגיל 15 איבדתי את ההכרה בגלל התייבשות ופוניתי לבית החולים סורוקה. הוריי לא היו בבית, וחברת משפחה הגיעה איתי למיון. לטענתה, כאשר הניחה תמונה של הרבי על מצחי פקחתי עיניים. הנס הזה ליווה את שנותיי בתיכון. הורי הגדילו לעשות, ודאגו לפמפם לי שאני חבה את חיי לרבי שליט”א.

את הסדק האמוני הראשון שלי אני זוקפת ”לזכותו” של הפיגוע בבית חב”ד במומבאי, הודו.

סמכתי על הרבי שלא ייתן ששלוחיו יינזקו, זאת הייתה אמונת יסוד אצלי, למדתי שהרבי הצהיר שהוא שומר על השלוחים שלו. איזו אכזבה קשה. הרי גם אני, שגרתי עם משפחתי בלב שכונת פשע בעיר הדרומית, סברתי ש”שלוחי מצווה אינם ניזוקין”, ואם השליחים הצדיקים והקדושים נרצחו, שמא אני עצמי כבר לא מוגנת?

אולם אמונתי גברה לבסוף. לאחר כמה ימים ואינספור שיחות חיזוק וגאולה מצד הצוות החינוכי התחזקתי עוד יותר בענייני גאולה ומשיח. כאשר נשאלתי בהתרסה מה קרה בג’ בתמוז, הייתי עונה שהרבי שליט”א השתחרר מבית החולים וחזר ל-770.

 

בשנים הראשונות לצאתי מארון הקודש ניסיתי להסביר לחברותיי וחבריי בוגרי החברה החרדית מהי משנתם של החב”דניקים המשיחיסטים, ולרוב נתקלתי במבט תוהה בואכה מרחם על אותם ”משוגעים” המאמינים.

איני חושבת שמדובר במשוגעים, אלא באנשים הנלחמים על אמונתם וחייהם בדרכם. אני מכירה מקרוב מאוד את האמונה היוקדת הזו, את סיפורי הניסים והנפלאות שחולל הרבי, שתמיד חיזקו את האמונה, ולעיתים אני מתמלאת בגעגועים אליה. יש בה, באמונה, משום הקלה גדולה.

-זר לא יבין זאת-

בין העולמות / הדרך שלי
22/06/2023

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן