אחרי מות קדושים אמור
“הלווייתו של הבחור החשוב… ז”ל תצא הערב בשעה 6 מבית הוריו… לבית העלמין סגולה בפתח תקווה.”
מוות הוא תמיד כואב, בייחוד כשהוא מופיע בסדר הפוך, הורים לא אמורים לקבור את ילדיהם.
תאונת אופנוע – הוא החליק בכביש – וחייו הצעירים נקטעו באיבם. חבריו מהשכונה לא רוכבים על אופנוע, הם ספונים היטב בין קירות בית המדרש, אבל הוא “התקלקל”, יצא לתרבות רעה, ובאותו יום גשום זה עלה לו בחייו.
סביב הרכב של החברה קדישא המון בשחור לבן, ובצד קבוצת נשים מבני המשפחה והשכנות, מוחות דמעה. ברמקול מתייפח הדוד ראש הישיבה, מונה את צדקותיו של הנפטר למרות “התמודדויות שלו”, נשמה קדושה שבאה לעולם לתקופה קצרה, ואלו שהכירו אותו באמת ידעו כמה צדיק היה.
בצד, במרחק מה משאר המלווים, עומדת קבוצת אנשים קטנה, לראשיהם כיפות שמראן מספר שאינן על הראש דרך קבע, חבריו של המת מהזמנים הלא מאוד רחוקים, לפני שהוחזר בתשובה והועלה לדרגת צדיק. הוא כבר לא פה להעמיד את המספיד על טעותו.
האם בדרכו לגן-עדן, או במנהרה הלבנה שהולכים בה אחרי המוות, הפריעו לו מילות ההספד “הלא מדויקות” בלשון המעטה, וההתעלמות מהבחירות שעשה בחייו?
לעולם לא נדע, כנראה, כי מהמקום שאליו הוא הלך אף אחד עדיין לא חזר.
לחבריו בצד זה ודאי צרם, אולי אפילו עברה בראשם מחשבה קטנה, ומה אם זה יקרה לי מחר, כך תיראה גם ההלוויה שלי?
כבוד המשפחה או כבוד הבחירה?
ומה אם כן? למי אכפת, בעצם? אהיה מת ולמתים לא אכפת מכלום, זה לא באמת ישנה לי משהו, יגביל אותי או ישפיע על העתיד שלי. לא?
אם זה עושה להם טוב, לזכור דמות של צדיק ולעשות הלוויה בצורה מסוימת, למה שאמנע זאת מהם? זה לא דורש ממני שום דבר, אולי אפילו זה המקום לכבד את האמונה שלהם ואת אורח חייהם. בינינו, זו גם לא הפעם הראשונה שנכבד, אם כבר זו הפעם האחרונה.
אולי זה קטנוני להשאיר בצוואה הוראות מדויקות איך לנהוג בגופה אחרי המוות? אולי זו סתם תקיעת אצבע בעין? מה, אני חייב שיקברו אותי בטקס לא דתי או שישרפו את הגופה שלי? האם אני חייב לצער את המשפחה גם כמת?
מצד שני, למה שהעובדה שכל זה יתרחש או לא אחרי מותי יכולה להיות סיבה שזה לא יפריע לי? ולמה צריך בכלל סיבה להצדיק את ההרגשה הלא נוחה שמתפשטת בגוף כאשר המחשבה על האופן שבו ינהגו בי אחרי המוות מופיעה?
בסוף, כל החיים אנו מנסים להגיע להישגים, חלק מהפעולות והמעשים שלנו נועדו כדי שיראו אותנו באופן שאנחנו רוצים להיראות, שיסתכלו עלינו כחכמים, מוצלחים, יפים והרבה דברים אחרים.
יש מי שרואה זאת כדרך להגיע למטרות, אם אהיה עשיר אוכל לקנות מה שיתחשק לי, אם אהיה מוצלח אנשים ירצו להיות בחברתי.
אבל יש גם רובד נוסף: הרצון בהגשמה בדרך שלי, לא לוויתור על מי שאני. נעשה המון למען המטרה הזאת, החשובה אולי יותר מכול.
יש לנו רצון להיזכר בצורה מסוימת בחיים, וכן, גם אחרי המוות. זה לא יפריע אז, כשכבר לא נהיה פה, זה מפריע עכשיו.
מי אחראי פה על ההנצחה?
בימים כתיקונם ובתקופות טובות יותר אולי נעדיף לא להתעסק בזה. מוות הוא בדרך כלל לא נושא שיחה לסמולטוק (למרות שגם זה לא מוחלט).
עכשיו, שלהי 2023, התקופה אינה רגילה, החלל שנפער בלב הפרטי והקולקטיבי מהטבח הנורא והקורבנות הרבים הוא עצום. בין מאות הנרצחים והנופלים נמנים 17 חברות וחברים שמסלול חייהם בילדות לא היה אמור להביא אותם לנקודה שבה הם מצאו את מותם, אבל הם בחרו. בחרו בעצמם ובחרו להיות מי שהם, וביום הנורא הזה הם נפרדו מאיתנו.
חלק מהנרצחים הובאו לקבורה בדרך שבה חיו והאמינו, בצורה שכיבדה את זכרם וכיבדה את מי שהיו בחייהם.
והיו כאלה שלא; אנשים שבהלווייתם שלהם לא היה מקום לבחירתם, לרצונותיהם, להצלחותיהם, לגבורתם ולאמונתם. לא ניתן להם אפילו לא כבוד אחרון.
בציניות כאובה אפשר לומר שהדבר המנחם היחיד הוא שלפחות הם מתים, ואחרי המוות כבר לא מרגישים איך רומסים אותך ואת כל מי שהיית.
מה הבקשה בסך הכול? לא שיתרמו את האיברים, לא שיקברו בקבורה אזרחית ולא לפי ההלכה. הדבר היחיד שמקומם הוא הניסיון למחוק את ההיסטוריה של מי שכבר לא יכול להתנגד לפעולה הדורסנית הזאת.
אדגיש, למרות המילים הקשות זאת לא האשמה. צער המשפחות מובן ונוגע ללב. כאב השכול ואובדן של בשר מבשרך הוא עצום. אולי, במידה מסוימת, ההלוויה הייתה למעשה פרידה ממי שהם הרגישו שאיבדו אז, כשעזב את דרכם.
סביר להניח כי מה שנעשה לא היה מתוך כוונה שלא לכבד את זכרם של המתים. האמונה שאחרי המוות הכול מגלים את האור ורוצים בדיוק את מה שהדת מצווה, חזקה מכול.
אומנם יש טעם לפגם כאשר באים בטענות כלפי מי שחווה אובדן פתאומי ומכאיב כל כך, ויש לא מעטים שמתרעמים על עצם העלאת הנושא, אבל אי אפשר לעמוד מנגד, לא ניתן להחריש כאשר זכות כה בסיסית של הגדרה עצמית נשללת.
החברים שנפלו בחרו במודע ובכוונה בדרך חיים מסוימת, בהגדרה עצמית ואישיותית שונה מזו שבה גדלו והתחנכו, הם בחרו לצאת, חרף כל האתגרים שכרוכים בכך כי הדבר היה בנפשם. הפעולה המינימלית, הנדרשת והמתבקשת, היא לכבד את בחירתם לפחות אחרי מותם.
ייתכן שבין היוצאות והיוצאים יש כאלו שכל העניין לא נוגע להם. באמת לא אכפת להם אם לא יכבדו את זכרם אחרי המוות. אולי. כיחידים שיעשו מה שהם רואים לנכון, אך באופן כללי, הנחת המוצא הבסיסית צריכה להיות שזכותו של אדם להיקבר ולהיזכר בדרך שבה חי את חייו.
לא צריך לחפש חברים שיעידו, צוואה שנחתמה, או כל דבר שיוכיח בוודאות שהרצון היה להיקבר ולהיזכר בדרך החיים שבה האדם בחר. להפך, לפעול כאילו הוא לא רצה בכך זה משהו שנדרשים לו הסבר וראיה.
זהו לא נייר עמדה או קריאה לשינוי בחקיקה, זאת צעקה כאובה, שכולי תקווה שתישמע היכן שהיא צריכה להישמע; לראות ולכבד את האדם באשר הוא בחייו, ולפחות לנהוג כך לאחר מותו.
