התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

נהר לֵתֶה

ש.מרקוליס

כפות ידיו מקוערות, מגוננות כאילו מחזיק ציפור שבורת כנף, הוא מסתכל פנימה דרך חרך הצצת האגודלים. אני מסתכל עליו ומתעניין מה יש בפנים. כשאנו מתקדמים זה כלפי זה אני רואה מה מונח שם, שלוש חפיסות סיגריות מרשרשות. הוא דורך על דוושת צפרדע הרחוב ומחליק אותן פנימה בעדינות. ברגע זה ממש ולנגד עיניי מישהו הפסיק לעשן; אני שותף שלא מדעת להחלטה גורלית. מובן שאני תוהה מה מוביל להחלטה נחרצת, לצאת אל הרחוב ולזרוק את הסיגריות למקום שממנו לא ישובו. אני ממולל מחשבות על האיש הצעיר הזה בדרכי למשרד, חש את הכוח שבהחלטה חדשה. הוא בטח עשה את זה למען אשתו (הוא נשוי בוודאות, די צעיר למען האמת. פנים חלביות ויציבה של אדם שבטוח שרק עם חתונתו התחילה שארית חייו האמיתית) אני רואה אותם בעיני רוחי, שניהם כוססים ציפורניים בציפייה נלהבת, מעבירים את הדקות עד לתוצאות הבדיקה, יש סיכוי לנס, לאצבע אלוהים מושטת. הם מתחבקים, נאחזים זה בזו באהבה, פניהם לכיוונים מנוגדים כדי שלא יראו את הדברים שאין לנקוב בשמם, נגיד דחף עצום לפרוץ בריצה לחצות אוקיינוס ולא לשוב עוד, או את מחרוזת תרחישי האימה שאנחנו נוהגים להסתיר מליבנו ״ומה אם אפגע בו? אפיל אותו בטעות והוא יתנפץ, או שאקצוץ לו את הכנפיים ואגזול ממנו את צלמו היחידי? ומה אם לא אצליח לאהוב אותו וארחש לו טינה על שכבל אותי? ומה אם הוא ייוולד פגוע, ומה אם העולם יפגע בו ואני לא אהיה לו למגן, ומה אם הוא יגדל להיות פוגע? ומה אם יכאב או ימות? איך אוכל להחזיק את כל זה?״ הלחץ על הכתפיים הופך מובהק וזרועותיו מקיפות אותה, היא מצטפדת בתוכו, מתגוננת מכל הדברים שהיא צריכה להסתיר מהלב שלה. היא, לדוגמה, מבוהלת, מסדירה נשימה, לנגד עיניה עולה גופת תינוק צפה באמבט תכול. היא יודעת שקרביה שלה מוגשים עכשיו על מגש לטבע, ויש לה צורך עצום להתרוקן, הכול תלוי בפס אחד או שני פסים, לא צריך לגלות לה שהיא תישא במלוא הכובד, היא רק חוששת שלא יעמדו לה כוחה ורצונה ושהיא תהיה עייפה ומתוסכלת כל הימים.

הקריין מכריז על ניצחון. רעמי מחיאות כפיים נישאים מן ההיכל, הוא הגיע! הוא השיג! הוא הפרה! מדליית זהב. ההתלהבות קדחתנית, אקסטטית, חד־משמעית. מיקרופון נדחף לפיו, להצהרת הניצחון: ״אנחנו מאושרים עד אין קץ ומלאי ציפייה. אנחנו נאהב אותו עד תמצית דמנו האחרונה, וניתן לו חיים חיים חיים…״ (ההד של המיקרופון מחרה־מחזק) תרועת הניצחון של החצוצרה העולה מן המקהלה מתגברת על הדברים שמסתירים מהלב, הם כבר לא קיימים. אחת לכמה זמן משהו יצוף לרגע, אך יצלול בחזרה בעזרת השם, ושרשרת תרחישי האימה תתפוגג ברובה, ותתגשם באחוז מזערי. ככה זה.

באופן אבסורדי למדי דווקא הסיגריה אִפשרה לו לבדוק מה הוא מרגיש בעצמו, ומה הוא מרגיש בשביל אחרים. הוא שאף ונשף. בדקות הראשונות אלף־אלפי מחשבות רקדו לו במוח מין ריקוד בהמי בלי קצב וצורה, ואחרי שהן התעייפו במעט (הם התנגשו כל רגע בגולגולת) היה אפשר לנעוץ אותן אל הקיר. זה הלך בערך כך: ״ברוך הבא למין האנושי, אתה תורם את כורחך לשושלת המין שהיא על כורחך. הפכת לשותף פעיל״. ובאותה נשימה האדמה התנבאה נחמה ״אם כל בני האדם והחיות והצמחים מולידים, גם אתה יכול״. במרפסת הצופה אל הכיכר המפורחת התמצקה בליבו החלטה שאינה תובנה, מחשבה או רגש אלא מן תנופת פעולה שנוטים לזהות אותה בבלבול מושגים עם בחירה או רצון חופשי. ההחלטה שלו הייתה להעביר את מרכז הכובד מהמחשבה אל המעשה. את הימים שבאו לאחר מכן הוא ריצף במעשים, בעיקר להיות לצידה. הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה שלרגע אחד היא תרגיש נעזבת. תורים, רופאים, הנחיות ואהבה. הכול עוד ראשוני וחדש, את זמני הסיגריה שלו ממלאים תוכניות עבודה ותוכניות חיסכון וקופות גיבוי, אולי נצטרך לעבור דירה, אולי נעזוב את העיר. קופות נוקשות רוקדות לו על הטרפז והוא שואף ונושף.

די מהר התחילו הבחילות, שגורו ברובן מריח הסיגריות ומקצתן מריח טיגון. תנופת הפעולה שלו עמדה למבחן. מבחן עם שליפים. העישון מעלה בה בחילה, הוא בוודאות מזיק לעובר ומזיק גם לו, שעכשיו חייב בבריאות למען ילדו, לעזאזל. כל הנסיבות מקלות על ההחלטה, אך זו עדיין קשה. מרכז הכובד מתנדנד בין המעשה למחשבה. על רוחו הוא ויתר, הטרפז שלו קודש למשא, אבל עשנו וקלקוליו שיישארו בידיו. קול חריקת שער המחשבה הנפתח עולה בעקביו, האד הזה שעולה מן הארץ ומציע את פיתויו לכל עבר, זרועות סמיכות ומנחמות של קהיון, לא עליי המלאכה. המכונה משומנת מתודלקת בכעס שקוף מעוור נעה ביעילות בדיוק של מילימטרים, זר לא יקרב עדנהּ. עמוד אש מתגבהה אט־אט, עדני חמדה מעטפים אותו אבל היומיום חודר בעדו. אשתו שואלת מן הסלון אם הוא ראה את הטלפון שלה. הוא מכיר אותה ובודק אם היא חיפשה בשירותים. זה שם. הוא שומע הודעת וואטסאפ מוקלטת מחברתה, היא מסבירה בפרוטרוט איך מכינים מרק בטטות (דרוש מזון קל לעיכול, חף מתיבול שלא יעיר את זעמם של מיצי הקיבה) טפטפות הפרחים שבכיכר מקיצות, מנצות, רוחשות מים, ציצות המטאטא של המנקה גורפות קצובות כנגד אבני המדרכה השלובות. והנה ההוא שחוזר מהתפילה בכל יום באותה השעה, וזו שלעולם לא נראית בלא אוזניות מרקדת בעצבנות מול הרמזור הארוך. צקצוק רמזורים, פחים של רסק עגבניות מונחים על סף הפיצרייה, הסעת בית ספר ועלמה שסוחבת מזרן יוגה. צלילי היום החדש. הוא אפילו לא שומע את חריקת שערי המחשבה הנסגרים בשנית, אוספים לתוכם את עדני השאול. רק אוושה של עצב נושבת לו ליד הלחי, דה ז׳ה וו לניכור, כל כך מהיר וחמקמק שקל להכחיש אותו. הדה ז׳ה וו הזה, מזל שהחטיא את האוזן או האף או הפה, כי אם הוא היה נכנס פנימה הוא היה בוטש בבטן ובריאות ומתנחל בקנה הנשימה.

סורגי המרפסת השאירו חותם אדום על זרועו. הוא לא שם לב לעוצמה, אך תלמי הסורגים מלמדים על גודל המאבק. המאבק להתמיד בחיים, להיאבק בפיתויי הכניעה לשאול. הדבר הקטן שמתפתח עכשיו בבטן של אשתו יעזור לו בכך בוודאות. ככה זה, אנשים מולידים ילדים כדי להתמודד עם השאול, כשמזדקנים והגוף כבר נחלש ממאבקים נופלים אליו ביתר קלות. הוא מתרומם משפת המרפסת, משפשף את ידו מבלי משים. כשהוא יורד אל המכולת להביא בטטות הוא אוסף איתו את הסיגריות מהמגירה. ככה אולי נראית החלטה. בסתר ליבי אני מריע לו, אני לא יכול שלא. בכל פעם שאני רואה את החיים בצד המנצח אני נמלא התרגשות רכרוכית כזו. היא זו שמפרנסת אותי, ההתרגשות הזאת, אני הולך אחריה בתאוות נצח ילדותית, מסיר את עיניי מנשורת המאבק, מהנפלים שהתפוגגו על מזבח החיים. ככה זה.

תרבות / סיפורת
22/12/2023

מאמרים נוספים

אוצרות יהודיים? - על הסדרה "יהלומים" בנטפליקס


יצירה יוצאת לעולם - טור אורח


פסטיבל הרוק וורכטר – יומן מסע


נהר לֵתֶה


ככלות הכול, לבדו


מסכת יציאה


דילוג לתוכן