התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

משפחה מעל הכול

אליאור מור יוסף

בכל שנה מחדש, בחודש הגאווה, אני מזכיר לעצמי עד כמה קשה ללהט”בים שגדלו בחברה החרדית לצאת ולהשתלב בחברה הכללית. קושי כפול הוא לצאת גם מהחברה החרדית וגם מהארון.

כחרדי למדתי בישיבות בבני ברק, ונשלחתי לטיפולי המרה. ההורים והחברה החרדית רצו לתקן אותי. היום אני יודע שזו הייתה טעות. מה יש לתקן? מה פגום בי בכלל? אין שום דבר פגום באהבה שלי. בחרתי לצאת ולהמשיך את חיי, אבל לא הסתפקתי בזה. משהו בער בי. רציתי לעשות שינוי בחברה.

במשך שבע שנים הייתי בנתק מהמשפחה שלי. בזמן הזה הכרתי את עדי, בן זוגי היקר, ועברנו לגור יחד; סיימתי שירות צבאי בהצטיינות; סיימתי שני תארים בהצטיינות; הקמתי חברה מצליחה שעוסקת במתן טיפולים רגשיים מקצועיים לתלמידים שמתמודדים עם טראומות ומשברים בתוך מערכת החינוך.

אני גאה בעצמי. יש לי הרבה סיבות טובות להיות גאה בעצמי.

לעזור לבני נוער, להיות שם עבורם זו שליחות גדולה.

קבוצה טיפולית לתלמידים שמתמודדים עם טראומה. הקבוצה מעניקה לילדים תחושת שייכות וכלים להתמודדות והתארגנות מחדש לאחר המשבר שחוו.

 

אחרי שמונה שנות זוגיות, ובעוד כשבועיים, עדי ואני מתחתנים, וזה מרגש מאוד!

אבל עד לפני לא הרבה זמן הרגשתי שמשהו חסר…

לכאורה, הגעתי לפסגת ההשתלבות בחברה שכל אדם חולם עליה. שירות צבאי משמעותי – יש. לימודים אקדמיים, לפחות תואר שני – יש. עבודה עם שליחות, הכנסה וסיפוק – יש. זוגיות חמה ואוהבת – יש. חברים – יש. התנדבות ומעורבות חברתית, אתם יודעים, להיות בנאדם סבבה – יש.

יש לנו אפילו שתי כלבות, רכב טויוטה אחלה לגמרי ובקרוב קונים דירה.

אז מה עוד חסר? מה עוד בנאדם צריך?

נראה שמה שחסר לי הייתה המשפחה.

למשל, לשתף את ההורים כשקשה, לשאול איך תולים מדף ואיך קודחים חור בצורה טובה. דברים כאלה. יצאתי והרגשתי בודד. שבע שנים של נתק. אף אחד לא היה שם איתי.

בשנה האחרונה, מאז החתונה של אחותי הקטנה, חל שינוי משמעותי אצל ההורים שלי; הם פשוט התחילו לקבל אותנו. בפסח הם הזמינו אותנו לליל הסדר, התייחסו יפה מאוד לעדי, כיבדו אותו ונתנו לנו הרגשה מעולה.

זה לא מובן מאליו בכלל. סלחתי להם על טיפולי ההמרה ועל הנתק. כי אחרי הכול  – משפחה זה חשוב.

לא אכפת לי להיתפס כשמרן, אני באמת חושב שמשפחה היא ערך עליון.

אני לא מצליח להבין אנשים שאומרים שמשפחה זה לא חשוב.

אנשים מתרגשים מטיולים גדולים בעולם, מכל מיני דברים גרנדיוזיים אחרים, וזה אחלה לגמרי. אבל אני מתרגש ממשפחה.

התרגשתי כשעברנו לגור יחד, התרגשתי כשהבאנו את הכלבה הראשונה שלנו ואחר כך גם את השנייה (ואולי בהמשך גם את השלישית? ילדים זה שמחה, לא?), התרגשתי מאוד מזה שההורים שלי קיבלו אותנו ומהתנהגות שלהם בליל הסדר, מהיחס לעדי כאל “חתן” שלהם ממש.

עכשיו אני כבר לא מרגיש שמשהו חסר לי. כי סוף סוף יש לי את המשפחה.

 

אני מקווה שהסיפור שלי ממלא באופטימיות את מי שצריך, ומדגים שלא צריך לוותר על מה שחשוב לנו בחיים. אנחנו יכולים לאהוב, להגשים את עצמנו וגם להיות מחוברים למשפחה.

 

אז בחודש הגאווה הזה אני רוצה לתת תקווה לכל האנשים שערך המשפחה יקר ונחוץ בעיניהם; אנחנו לא צריכים לוותר על המשפחה שלנו. מגיע לנו להיות בקשר ולהרגיש שייכות וחיבור למשפחה שלנו. זה אפשרי. גם אם כרגע זה נראה הכי לא אפשרי בעולם. לפעמים צריכות לעבור שבע שנים של נתק, אולי פחות, אולי יותר, אבל בסוף זה קורה. מגיע לנו להרגיש גאים במי שאנחנו וגם להרגיש קרבה למשפחה שלנו.

 

חג גאווה שמח!

לאתר של אליאור


לסיפור חייו של אליאור וסיפורם של יוצאים נוספים שסללו את דרכם מחורבן לתקומה.

 

ענייני השעה / גאווה
08/06/2023

מאמרים נוספים

יוצאים בפרדס


הנה באה הרכבת


לבחור או לברוח - חלק שני


עידן הברזל


כוחו של נרטיב


חזית, עורף, חזית


דילוג לתוכן