ל. 32, אב ל-4:
עברתי את המסלול הליטאי רגיל. אבי תלמיד חכם ואימי מורה. למדתי בישיבה טובה. אני עצמי הייתי אאוטסיידר כזה, לא מעורה במיוחד בחיי החברה. לרוב הסתובבתי שקוע בעצמי, אפוף מחשבות קיומיות. השאלות הציקו לי. אהבתי פילוסופיה, והייתי פוקד בקביעות את הספרייה ב”בר אילן”. עם זאת, הייתי מחובר מאוד לדת ולעולם התוכן, למשמעות שאלו העניקו לי, בניתי לי פילוסופיה אמונית משלי.
בבית שבו גדלתי לא דיברו על מחשבות כפירה. לפי הרמב”ם, “כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו, מפני שדעתו של אדם קצרה… כיצד? פעמים יתור אחר עבודת כוכבים… ופעמים בתורה, שמא היא מן השמיים, שמא אינה…”
כלומר, הרמב”ם אוסר על שאלות בעניין אמיתות התורה, ומצד שני – הוא עצמו חופר בשאלות הללו.
אני זוכר שהייתי עסוק במחשבה – האם מותר לי לצאת לבירור שכזה? פתחתי ספרים וחיפשתי תשובה לשאלה הבסיסית: “האם מותר לשאול שאלות?”
יום אחד הלכתי לביתו של רב ידוע ומקובל, איש בעל שיעור קומה, סגפן עד מאוד וכמעט עיוור, שהתגורר בבני ברק בדלות נוראית. הייתי צריך להגיע לשם כמה וכמה פעמים עד שהוא פתח לי את הדלת. כשהוכנסתי לביתו בסופו של דבר הוא אמד אותי במבט, כאילו רואה דרכי. אמרתי לו, “אני רוצה לדעת האם לפי התורה מותר לי לעשות את זה – לברר.” הוא השיב לי בקצרה, “שמע, אני לא אומר לך אם אסור או מותר, אני אומר לך דבר אחר, אתה יודע איפה זה מתחיל ולא יודע איפה זה נגמר.” וכך שלח אותי מביתו.
דמותו המיוחדת והביטחון שלו השפיעו עליי. הדחקתי את השאלות והמשכתי בחיי.
לאחר החתונה הקדשתי עצמי ללימוד בכולל ולקיום ההלכה. ההתמסרות לדרך התורה העניקה לי שלווה גדולה. הייתי אברך טוב, לא היה לי אינטרנט ולא גישה לעולם החיצון. חייתי באזור חרדי סגור ומוגן.
חלפו כך ארבע שנים. בניסיון להתייצב כלכלית, חברתי לאדם שהכרתי, חרדי מעט מודרני, למיזם עסקי כלשהו. במשך תקופה ארוכה נסענו יחד ברחבי הארץ. אני ישבתי באוטובוס, מחזיק ספר משניות קטן, מנצל כל רגע ללימוד תורה. ידידי היה עסוק בטלפון שלו רוב שעות הנסיעה. באחת הפעמים שאלתי אותו, בתמימות כנה, “למה אתה פוסח על שתי הסעיפים? מה פשר החרדיות המודרנית הזאת? תחליט, אתה חרדי או חילוני?” זה היה האות לתחילתן של שיחות ארוכות. הוא סיפר לי על הספקות והשאלות המקננות בו. מתוך הדיונים שלנו צפו ועלו שוב השאלות שלי. ככל שעבר הזמן התבהר לי יותר ויותר שהאמונה שלי מבוססת על מערכת שלמה של “שקרים קדושים”. החומה הבצורה החלה להיסדק. התהליך ארך כמה חודשים. פחדתי לוותר על כל מה שהעניק תוכן ויציבות לחיי, מה גם שהיה לי טוב בעולם עמוס המשמעות שחייתי בו.
עם הזמן שמירת המצוות שלי הלכה והתרופפה. השתדלתי להצניע זאת, שאשתי לא תבחין בשינוי. התחברתי לאינטרנט והתחלתי לחרוש על ויקיפדיה. קראתי בצמא כל שביב מידע שהגעתי אליו. בראש השנה של אותה שנה לא יכולתי להישאר בבית הכנסת. יצאתי משם והלכתי לאולם ריק שהיה באזור. אני זוכר את עצמי מתהלך באולם, שקוע במחשבות, תוהה אם אני מוכן, באופן מעשי, לנהל את חיי בלי האמת הדתית המוכרת לי משכבר הימים.
הייתי אבוד מאוד. המצב נמשך כשלוש שנים. הייתי מחפש מקומות נידחים שאוכל לשבת בהם ולשאול את עצמי – מה המשמעות של כל זה?
הייתי בתהליך של אבל אמיתי. איבדתי כל מה שהכרתי, וגרוע מכך, איבדתי את עצמי. את מי שאני. לא מצאתי מקום בעולם.
אשתי שמה לב שמשהו עובר עליי, אבל אני לא הצלחתי לתקשר איתה, לספר לה. פחדתי שאם אספר אני עלול לאבד את הילדים. אהבתי אותה, ועד היום אני אוהב אותה מאוד. אבל באותה תקופה הכול התערער. לא הייתי בטוח לגבי שום דבר, כולל חיי הנישואין. הייתי זקוק לתהליך עיבוד ממושך לפני שאנחית עליה את הצורך שלי לשנות דברים כה דרמטיים בחיי ובחיינו.
כלפי חוץ התנהלתי כחרדי מן המניין, הייתי הולך לבית הכנסת בשבת, כשהטלפון מוחבא עמוק בכיסי. התחלתי להיחשף לעולמם של היוצאים בשאלה. למעשה, העובדה שהפסקתי להאמין פתחה אותי לעולם. נהיו לי הרבה חברים. פתאום רציתי להשפיע ולהיות חלק אקטיבי בעולם הזה.
באחד הימים, קרוב ללידה של הקטנה שלי, ראיתי שאשתי במצוקה של ממש מהמצב שלי. היא בכתה שהיא לא יודעת מה קורה איתי. באופן לא מתוכנן התחלתי לספר לה. אמרתי לה שזה הסיפור שלי ואינני מצפה ממנה לדבר. אמרתי שאני עדיין מאמין, בדרכי, אבל לא באופן דתי, ושחשוב לי לשמר את הערכים הבסיסיים שקיבלתי בחינוך שלי. השיחה הזאת, למרות היותה טעונה ודרמטית מאוד, הקלה עליה. ההסתגרות שלי, החשש לשלומי, והמצב הזוגי המבלבל הכבידו עליה יותר מהשינוי הדתי.
אני לא חווה את עצמי כאנוס, אף פעם לא הרגשתי כך. אני מעדיף להגדיר את עצמי “חלוץ – חרדי כלפי חוץ”. לא אנסו אותי לשום דבר, הבנתי תמיד את מורכבות התהליך, ועשיתי אותו בזהירות רבה.
היום אנחנו בתהליך משותף. ההורים עדיין לא יודעים, אולי מרגישים. אנחנו משתנים בקצב שלנו. מוצאים את המקום המדויק לנו בעולם.
