ג. בן 40 ואב ל-8:
אף אחד לא חושד בי. אני דמות מרכזית בקהילה שבה אני חי. פונים אליי בשאלות ומתייעצים איתי. בקרוב אני עתיד להתמנות לתפקיד רבני ולקבל משכורת טובה.
אני בן לשושלת רבנים מפוארת, כולם נושאי משרות רבניות מכובדות בקהילה הליטאית. גדלתי עם כפית זהב בפה. ילדות מאושרת, ביטחון מלא בצדקת דרכי, בצדקת דרכנו. התחושה שליוותה אותי, כמו את חבריי, הייתה שאנחנו יכולים לנצח בכל קרב מוחות, שהרי האמת הצרופה היא לצידנו.
האינטרנט פרץ לחיי כשהייתי בחור צעיר. הוצפנו אזהרות והפחדות בעניין הסכנות שבדבר, כמובן, דבר שרק סקרן אותי יותר בעניין ההמצאה החדשה. את תיבת המייל הראשונה שלי פתחתי ב”קפה אינטרנט” במרכז כלל בירושלים. במשך חודשים ארוכים נהגתי ללכת לספרייה הלאומית ולספרייה באוניברסיטת בר אילן, הייתי מוודא שאין מי שמזהה אותי, וגולש בסתר.
התחתנתי בגיל 19, עזבתי את הישיבה ועברתי לכולל. בכולל הזה אני לומד עד עצם היום הזה.
לאחר נישואיי, ומתוך רצון להתיישר עם המצופה ממני, נמנעתי מלגשת לאינטרנט. לאחר כמה שנות התנזרות רכשתי מחשב ומודם סלולרי ללא ידיעת אשתי. החשיפה למרחבי הידע העצומים ברשת השאירה אותי בהלם תרבותי. כאמור, הייתי בטוח כל השנים שהאמת הצרופה היא לצידי ולצד האמונה האורתודוקסית, ואמונה זו, לפתע, עמדה במבחן. נתקלתי באנשים המחזיקים בתיאולוגיות שונות, המשתייכים למגזרים שונים ולתרבויות אחרות – וכל אחד מהם, בדיוק כמוני, טוען שהאמת לצידו.
בילדותי, כשהייתי רץ לאבי לאחר מריבה עם חבר, התגובה שלו תמיד הייתה: “ועכשיו, ספר לי את הסיפור מנקודת המבט של הילד השני”. הוא לימד אותי להבין שלכל סיפור יש שני צדדים לפחות, ולכל צד יש נרטיב משלו. וכך, כשפגשתי נרטיבים רבים כל כך, התחילו לצוץ בתוכי סימני שאלה.
התוודעתי לעצכ”ח (עצור, כאן חושבים), פורום אינטרנטי ששימש פלטפורמה מכובדת ורצינית לדיונים מעמיקים. היו שם התכתבויות ארוכות ומפורטות, עיסוק בנושאים שמשכו תגובות מפרופסורים, מפילוסופים, מרבות רפורמיות, מיהודים קראים, מחילונים משכילים, מחרדים שחושבים קצת אחרת ועוד. הייתי מהופנט לתכנים.
עברתי תהליך ארוך, התחלתי בתחושה שאני נזר הבריאה, פסגת העולם; בנו של רב. חשבתי שאני הכי מוכשר, הכי מוצלח, ובעיקר – יודע כול. אט אט התקלפו ממני כל ה”אמיתות” הללו. הבנתי ששום דבר מזה לא נכון, שהידע שלי קטן ואזוטרי. תחושת הביטחון בתפיסת העולם שלי הלכה והתערערה.
בינינו, האנוסים, אנחנו נוהגים להתלוצץ ולומר שאלוהים שם את הפורנו באינטרנט כדי להסתיר את ויקיפדיה… עליי הוא לא הצליח לעבוד. קראתי בלי סוף; מאמרים, דיונים, ויכוחים, ערכים בוויקיפדיה. השאלות נערמו בתוכי, אבל עדיין לא חיברתי הכול לסיפור שונה מזה שגדלתי עליו. עדיין למדתי בכולל וקיימתי מצוות. נקודת המוצא שלי הייתה שטוב לי לנהל אורח חיים דתי. חונכתי להאמין שהדת היא האושר האמיתי בחיים, ולא רציתי לעזוב. הייתי אב לארבעה בשלב זה, הטקסים הדתיים היו טובים בעיניי, וחשבתי שתפילה יכולה להיות בעלת משמעות אוניברסלית, בתנאי שאני מתפלל שאהיה אדם טוב. קיום מצוות לא הכביד עליי, והמשכתי בצורת החיים החרדית כחמש שנים נוספות. השלמתי עם מצבי, ידעתי שאני לא מאמין בכלום אבל ידעתי גם שאין דרך בה אוכל לשנות את המציאות שלי.
כאשר התוודעתי לאנשים נוספים במצבי, התחלתי לחשוב שדרך חיי אינה גזרת גורל. בעזרת ארגון (שנסגר מזמן) הכרתי עוד כחמישה-עשר אנוסים, והתחלנו להיפגש. המפגשים הללו לוו תמיד בחשש, שמא הסתנן אליהם אדם שכוונותיו זרות ויחשוף אותנו. למרות החששות הכבדים, בעיקר הפחד שהסוד ייחשף ואאבד הכול, הצלחתי לרקום קשרים אישיים עם חלק מהאנשים. לא כולם נותרו “אנוסים”, חלק מהם החלו תהליך של יציאה ושינו את המציאות שלהם. זה היה מעורר קנאה ומציף במחשבות. כל עוד חייתי בתוך העולם החרדי ולא היה לי קשר קרוב עם העולם שמחוץ לחומות (אין לי עבודה, אין לי אנגלית, אין לי קשר ממשי עם אנשים שאינם דתיים) לא הכרתי משהו אחר. פתאום זה השתנה. נהיו לי חיי חברה ווירטואליים ואיתם הגיע רצון גדול לחופש. לדוגמה, התעורר בי צורך להשתמש בסלולרי בשבת. אבל איך אעשה זאת מבלי להיתפס? איפה אוכל להחביא אותו? רצונות מודחקים כמו אלה הפכו את מציאות חיי לקשה וכואבת.
אין לי דרך לצאת מהמצור – הכלא שלי אינו החומות עצמן, אלא הדלת הנעולה בפניי. אני אב לשמונה, חסר השכלה. לעולם לא אצליח לעמוד בתשלומי מזונות. מה גם שאם אצא למסע הזה, המערכת החרדית עלולה לנקוט צעדים קשים, כפי שעשתה במקרים אחרים של יוצאים, ולהפריד אותי מילדיי. הילדים הם ליבת הכאב בסיפור שלי. אני מאוד אוהב את ילדיי, הם נותנים משמעות לחיי. מצד שני, אני מסתכל עליהם ורואה את האזיקים שלי.
