התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

מסע החיים ומשאם

עקיבא גרין

בן נולד לי. עומד אני על יד מיטתו הקטנה, חש את הבל נשימותיו הרעננות. ניחוח גופו הקסום מעורר בי רצון להפליג עימו במסע החיים מתחילתו. מעברים רבים ידעתי מאז יצאתי מכותלי רחם אימי אל העולם הגדול: ימי ילדותי חלפו עליי באוסטרליה הרחוקה. זוכר אני כיצד היינו מתגאים בכך שאנחנו מקדימים את כל כדור הארץ, השבתות והחגים ירדו עלינו לפני כולם. החיים באוסטרליה היו שלווים ורגועים. למדתי בבית ספר ששילב מקצועות קודש ולימודי חול: אנגלית, מתמטיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה, ועוד.

סמוך לבר-מצווה שלי החליטו הוריי לעלות לארץ. תחושות שמחה פיעמו בי, שמחת ילד תמים שחושב שההבדל היחיד בינו לבין יושבי הארץ הוא מספר קילומטרים המפרידים ביניהם – ותו לא. לא ידעתי דבר כמעט על ארץ הקודש; בתמימותי חשבתי שאוכל לראות את הכותל המערבי מחלון חדרי בכל יום, כי כל ארץ ישראל – בתפיסה הילדית שלי – בנויה סביב שריד בית המקדש. אתגרי ההתאקלמות, המנטליות השונה וקשיי הגירה אחרים כלל לא עלו בדעתי.

המציאות טפחה על פניי. קשיי ההשתלבות והמעבר היו עצומים. הפכתי מתלמיד חרוץ לתלמיד שזקוק לסיוע בהשלמת הפערים במקצועות הקודש. מכשול השפה וההלם שאחז בי מהבדלי התרבות הוסיפו לקושי שלי. לא הצלחתי להתחבר למרוץ החיים התזזיתי בארץ, למגורים הצפופים, ללכלוך, לחוסר הנימוס.

ילדים הם עם סתגלן. לאחר חצי שנה קשה מנשוא, שבה בכל לילה כמעט בכיתי להוריי שהמעבר הזה לא מתאים לי; הרגשתי שהמעבר הושלם בהצלחה פחות או יותר. הפערים בלימודים הלכו והצטמצמו, עד שנעלמו כליל (ובשלב הבא – פיתחתי פער בכיוון ההפוך) והסתגלתי לתנאי החיים השונים כל כך מאלו שאליהם הורגלתי.

לישיבה הקטנה נכנסתי כשווה בין שווים, פרט לשרידי המבטא שהסגירו את היותי שונה מכולם, בשילוב אי-אלו גינוני נימוס מיותרים (כמו הימנעות מדחיפות בחדר האוכל…).

במבט לאחור, נדמה לי שהמעבר הקשה הזה היה עבורי קדימון, ניסוי, אולי חניכה לקראת המעבר הקשה והמורכב יותר שאעבור בהמשך חיי.

מעט אחרי חתונתי סיבבה אלת המזל את הנסיבות, ורגליי דרכו לראשונה על מפתן האוניברסיטה. ההלם שאחז בי ותחושת הזרות והשונות היו גדולים ומשמעותיים יותר מאלו שחוויתי במעבר מאוסטרליה לישראל.

בישיבה חונכנו לחשוב שכל החילוניים אלימים וגסים, ריקים ופוחזים, ראשם נתון ברדיפת תאוות וסיפוקן. המציאות טפחה על פניי שוב. באוניברסיטה פגשתי אנשים אידיאליסטים, מרצות ומרצים סבלניים ואדיבים, ידידותיים וחביבים. הקשרים שטוויתי במהלך הלימודים היו הפוריים והמהנים ביותר שחוויתי בחיי; בניגוד לימיי בישיבה, שם לא רכשתי חברים כמעט.

הפרכה נוספת נגעה לתוכן הלימודים עצמם. מילדות חונכתי על ברכי האמירה “הפוך בה והפוך בה דכולה בה”; כל החכמות נמצאות בתורה, ולומדיה אינם נזקקים לשום חוכמה חיצונית. כשהגעתי לאוניברסיטה ראיתי כיצד חבריי בוגרי החינוך החרדי יורקים דם בשביל להדביק את הפער במקצועות הבסיס: אנגלית ומתמטיקה. באוניברסיטה רכשתי כלי חשיבה יקרי ערך, שלא ניתנו לי בשום מוסד חינוך חרדי: חשיבה ביקורתית, אימות נתונים, ביקורת.

חזרתי לתחושת זנב לאריות. אני, שהורגלתי לטפוח לעצמי על השכם בשל הסתגלותי המהירה יחסית לחיים בארץ, הצטיינותי בישיבה והידע הכללי הרב שלי (יחסית לחבריי בוגרי החינוך החרדי), חשתי פיק ברכיים אל מול מטעני הידע והחוכמה שהוסתרו ממני כל השנים. הרגשתי כמי שהסיט וילון וגילה מאחוריו אולם-עולם ענק, מואר ועשיר בתוכן.

מסעות חיי לימדו אותי על מורכבות העולם. שוב ושוב אני מתבונן בפניו הזעירות של בני, שזה עתה סיים את מסעו מכותלי הרחם החמים והצרים ויצא אל עולם רחב וגדוש הזדמנויות. תוהה אני, אילו הרפתקאות מצפות לו? מה הוא עתיד לפגוש? כיצד יצמח? מאחל לו ומייחל עבורו, שמסע חייו יהיה מעשיר, מרתק, ומרחיב דעת ולב – ושמשא חייו יהיה גדוש זיכרונות טובים וחוויות מלמדות.

בין העולמות / הדרך שלי
17/11/2022

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן