התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

מחשבות משולחן הכתיבה | חלק שביעי

רסל דיקשטיין

אַהֲבָה: רֶגש עמוק של משיכה לאדם או לדָבָר (רעיון, ספר, מאכל וכד’); חיבה עמוקה, חֵשק, אהדה, חֶמדה (ההפך: שנאה): מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שיר השירים ח, 7).

אהבה היא כוח מניע ומקור בלתי נדלה לסיפורים, שירים, מחזות ואפילו כתיבה עיונית. אומרים אהבה יש בעולם, התפייט משוררנו הלאומי ותהה, כמו כל האנושות בערך, מה זו אהבה?

על זה לא השיב, וגם אני לא אשיב, אך ארצה לחלוק בהרהוריי בעניין הכתיבה על אהבה. איך כותבים (ואיך לא) על הקשר המיוחד, החזק, המשכר שבין אנשים. איך אפשר ללכוד את לב הקורא ולהציף אותו ברגש, לגעת בו ולגרום לו, אולי, להתאהב בסיפור, בדמויות, בעלילה ולהיסחף מהשורה הראשונה עד העמוד האחרון. כתיבה על אהבה – וכתיבה פרוזה בכלל, נשענת על כמה אלמנטים. שיהיה קל לזכור, נקרא להם יסודות האהב”ה.

אל”ף – אמפתיה (דמויות מעוררות הזדהות)

ה”א – התנגשות (קונפליקט)

בי”ת – במשורה (מידתיות ומתינות)

ה”א – הפתעה (טלטול הקוראים)

 

אפתח בשיר אהבה יפהפה שכתב משורר יהודי בתקופת “תור הזהב” של ספרד, לאהובו. כן, אהובו.

נִמְאָס לֹא מְאַסְתִּיו,

מָה אַעַשׂ? אֲהַבְתִּיו

כְּשֶׁמֶשׁ לִהֲטַתְנִי / אוֹר עֵינוֹ בְּהִלָּה.

תּוֹסִיף אַהֲבָתוֹ

בִּי עֵת גַּעֲרָתוֹ.

עַל צוּרַת לְבָנָה

אֵיךְ תִּשְׁכֹּן עֲנָנָה?

רָמַז לִי וְעָנָה

“שֶׁמֶשׁ שְׁזָפַתְנִי / וָאֶחְסֶה בְצִלָּה”.

(שיר אהבה – רבי אברהם אבן עזרא)

 

אמפתיה – דמות אהיבה ומעוררת הזדהות

קשה להפריז בערכו של כל אחד מהיסודות, ובעניין האמפתיה לדמות על אחת כמה וכמה. כדי לכתוב אהבה, הקוראים חייבים להזדהות עם הדמות, לאהוב אותה ולהתחבר לתחושות שלה. איך יוצרים דמות מעוררת הזדהות? ראשית מאפשרים לה להיות חשופה ואותנטית, מול הקורא. לא מחייב שהיא תהיה חשופה ואותנטית כלפי דמויות אחרות בסיפור, אבל בכתיבה של המחשבות שלה, של הקול הפנימי, של המניעים שלה ושל הדחפים להתנהל כפי שהיא מתנהלת, באלו היא חייבת להיות אותנטית וחשופה, לרבות גילוי של החלקים האפלים יותר בנפש. ככל שנצליח לרקום דמות עמוקה שכזו כך נעורר את רגש ההזדהות אצל הקוראים.

“אחכה לך

כבה את כל אורות עירך

ובוא אל הפינה שלנו

בין סדינים צחים ולבנים

אחכה לך

אסוף אותי אל תוכך

הרחק בערפל שלנו

בין עשן אדום ועננים…”

(“אחכה לך” – דודו ברק)

 

התנגשות – קונפליקט

הקונפליקט הוא לב-ליבו של כל סיפור בכלל, ושל סיפור אהבה בפרט. בלי קונפליקט סיפור האהבה יהיה משעמם. תארו לכם שאתם קוראים סיפור שכזה: דמות אוהבת דמות אחרת, השניים מתאחדים ופוסעים יחדיו אל השקיעה האדמדמה וחיים באושר ועושר. סוף. איזה שעמום. סיפורי האהבה הטובים והנצחיים הם דווקא אלו שמגוללים את סיפורה של אהבה רוויית קונפליקטים ואף בלתי ממומשת. אהבתם של דוד ויונתן, הטרגדיה של רומיאו ויוליה, וסרטים וספרים רבי מכר אחרים. קונפליקט הוא הדלק של מערכות היחסים גם בחיים עצמם, ובכתיבה אפשר לעוף עם זה רחוק-רחוק. הקונפליקט יכול להיות בגלל המצב האישי של אחת הדמויות (רומן מחוץ לנישואין – ג’וסי ורווי קונפליקטים) בגלל הבדלי תרבות, וכמובן – בגלל שצד אחד מאוד מעוניין בקשר והצד השני, למרבה הכאב והקונפליקט – פחות.

 

הוא אמר לי:

“איתך אני משתגע, איתה אני רגיל”

אז אמרתי לו

והוא אמר לי,

אני אמרתי לו

והוא אמר לי,

מה אמרתי לו-

כשהוא אמר לי?

אמרתי לו:

“לך תתרגל איתה…

לך תכבה איתה כל דבר בוער

אני כבר אשתגע עם מישהו אחר!”

(“לך תתרגל איתה” – אתי אנקרי)

 

במשורה – מידתיות ומתינות

גם כשכותבים סיפור אהבה, ואפילו סיפור ארוטי, אין צורך לפתוח את ברז המלודרמה ולהשפריץ קלישאות. רוב התיאורים בסגנון “ליבה נשבר לאלפי רסיסים כשראתה אותו נושק לחברתה הטובה” פוגמים בהנאת הקריאה משתי סיבות: 1. הם פשוט משעממים וצפויים; 2. הם לא נותנים מקום לדמיון של קוראים ואפילו מעט מזלזלים בהם. הרי מספיק לתאר את הסיטואציה עצמה (במקרה של מישהי שרואה את האקס שלה מנשק את חברתה) כדי שהקורא יבין מעצמו איזה שברון לב חוותה הדמות. ואם נוסיף לתיאור הסיטואציה תגובה זועמת: השלכת חפץ, צרחות, או אם נרצה להסעיר באמת, הימלטות מהמקום בלי לומר מילה – כל אלו יתארו את הלך הרוח של הדמות הרבה יותר מכל קלישאה שהיא. גם בכתיבת אקט מיני כדאי לאפשר לקרוא לדמיין ולא להפציצו בתיאורים גרפיים. קריאה היא גם כך חוויה אינטימית שמתרחשת ברובה במוחו של הקורא, שהוא כידוע האיבר המושך והמיני ביותר בגוף האדם. לכן, אבל לא רק, האפקט של התיאור המרומז מרגש ומסעיר הרבה יותר מתיאור מפורט.

 

רואה אותך שוכבת בין הסדינים הלבנים

ומטפס ת’דרך אלייך אלייך

אוהב אותך צועקת ואת ידייך מחליקות

הסיפוק שאת שואבת ממני אלייך

אני שותק ואת צוחקת כן יש טיפות

של שיגעון בנינו

חלום כחול ואת נוטפת

את כמו האש, כמו להבה, שורפת

אני אוהב אותך תמיד מחדש

כמו בירח דבש כשאת אוחזת אותי

חזק כמו נחש מאבד שליטה רועד ונרגש

(“חלום כחול” – רמי פורטיס)

 

הפתעה

בחיים הפתעות מעוררות אצלנו רגשות, לא בהכרח חיוביים, אבל קשה להישאר אדישים להפתעות. הפתעה היא למעשה הרגשה שמתעוררת בעקבות היתקלות בדבר לא צפוי. אם נלך אחורה, בציר הזמן ההתפתחותי, ברור מדוע הפתעות גורמות לנו לעצור ולעוררות שצף של תחושות, היינו צריכים להגיב כך כדי לשרוד. קדמונינו שלא הגיבו טוב להפתעות לא שרדו. בעוד בחיים על הפתעות “רעות” משלמים מחיר, בספר מדובר בהנאה נטו. גם הפתעות לא נעימות, כמו טרגדיה שקורית לדמות אהובה, מפעילות את הקוראים ומחברות אותם לסיפור. כמובן, חשוב, למעשה הכרחי, לשמור על חוש המידתיות ועל אמינות. ועדיין, החיים הרי מלאים בהפתעות. ההפתעה יכולה להיות “האירוע המחולל” – האירוע שהחל למעשה את כל הסיפור, או “נקודת המפנה” – התרחשות בסיפור, סמוך לנקודת השיא (לפניה או אחריה), שבה העלילה משנה את הכיוון ומתקדמת לקראת סוף הסיפור. זה הזמן להפתיע. ולהפתיע עוד.

“… וכשחזר שוב על סוסו להעמיק את מוט האוהל

על היריעות היא בחוטים ובצבעים מילים רקמה

ברוך שובך בוגד אחוז היטב במוט האוהל

כי גם אותי סופה נודדת סחפה…”

(“שיר אהבה בדואי” – איציק ויינגרטן)

 

 

 


רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

14/02/2023

מאמרים נוספים

אוצרות יהודיים? - על הסדרה "יהלומים" בנטפליקס


יצירה יוצאת לעולם - טור אורח


פסטיבל הרוק וורכטר – יומן מסע


נהר לֵתֶה


ככלות הכול, לבדו


מסכת יציאה


דילוג לתוכן