התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

מחשבות משולחן הכתיבה | חלק חמישי

רסל דיקשטיין

“על הספרות להיות קלה להבנה וקשה לכתיבה, ולא קשה להבנה וקלה לכתיבה” ~ חכם סיני בשם ונג צ’ונג

 

הערב (יום ראשון, 25.12.2022) ייערך אירוע הגמר של תחרות “הסיפור הקצר” של המגזין. באירוע, חוץ ממפגש חברי וארוחת חג, תועבר סדנה המבוססת על שם הספר “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!” ועל תוכנו. שניהם מומלצים בחום, הספר והסדנה. בשלב הבא יוכרזו הזוכים בתחרות, שלושת היוצרים (או היוצרות) שסיפוריהם, לפי החלטת ועדת השיפוט המקצועית, הם הטובים ביותר מבין עשרות הסיפורים שנשלחו.

האם יש דבר כזה “סיפור טוב”? יתירה מזו, האם יש “סיפור רע”? מה בעצם הופך סיפור לטוב יותר מאחרים?

השאלות האלה, כמובן, חוצות את השדה הספרותי ויכולות להישאל בהקשר לכל אומנות שהיא. האם יש דבר כזה “אומנות טובה” לעומת “אומנות רעה” – או שהמושגים הללו לא מתאימים בכלל כפקטור להערכה כשמדובר ביצירה. העידן הפוסט-מודרני אומנם גורס ש”היופי הוא בעיני המתבונן” ושולל את קיומה של אמת אובייקטיבית בכל הקשור לאומדן טיבה של יצירה.

הגישה שלי בנושא משולבת, אני חושבת שכדאי – ואפילו חובה – להכיר את הכללים, את החוקים, את המכניקה ואת שלל האסכולות של חקרי הספרות – ואז, אם רוצים בכך, להפר אותם, למַשְׂחֵק, לפרק וליצור מחדש. אבל מתוך היכרות וידע. זה ההבדל, לדעתי, בין יצירת אומנות קוביסטית של פיקאסו לציור המקסים שצייר אחייני בן ה-5.

“אל תאמר ‘מצאתי את האמת’, אלא אמור, ‘מצאתי אמת'” ~ ג’ובראן חליל ג’ובראן

 

להתבסס בבסיס

“מה שהולך ונוצר, באשר הוא הולך ונוצר, הולך ממשהו אל משהו”.

את הכלל הזה טבע מי שנחשב למנתח היצירה הטקסטואלית הראשון, אריסטו. מעט רקע: האיש נולד בשלהי המאה הרביעית לפני הספירה, וכבר בחייו נחשב לפילוסוף דגול. הוא למד באקדמיה של אפלטון באתונה, ולימים היה מורהו האישי של אלכסנדר מוקדון. הוא היה רב-תחומי, איש אשכולות, שעסק בפילוסופיה של המדע, של המוסר, של הפוליטיקה וגם של האומנות. בחיבורו “פואטיקה” ניתח את עקרונות הבסיס של השירה והמחזאות – שני ז’אנרים נפוצים באותה תקופה, והניח כמה כללי יסוד שרלוונטיים גם לימינו.

הערת אגב: החיבור נחשב לספר יסוד בהבנת הספרות ומומלץ ביותר! הוא תורגם לעברית על ידי כמה וכמה מתרגמים. התרגום החדש ביותר, ככל הידוע לי, הוא של יואב רינון (מאגנס, 2003). אפשר לקרוא עליו כאן.

מאות – אולי אלפי – מאמרים נכתבו על החיבור (הלא ארוך בכלל) של אריסטו, ונמשו ממנו עשרות כללים לכתיבה. הכלל שהובא בראש הפסקה, שאומנם חולץ מטקסט אחר של אריסטו, הוא בגדר חוק לכל טקסט שרוצה להיות יצירה עלילתית. טקסט כזה יתחיל בנקודה מסוימת, ויתאר תנועה לעבר נקודה אחרת. טקסט שאין בו התקדמות, תנועה, מעבר, הליכה ממשהו למשהו – יכול להיות הרבה דברים, אבל אין בו עלילה.

מהי עלילה, לפי אריסטו? עלילה היא רצף אירועים שקשורים זה בזה. הקשר יכול להיות נסיבתי – דבר הוביל לדבר, או קשר סביר אחר. כל עלילה צריכה להיות מורכבת מהתחלה, אמצע וסוף – ולהיות מעניינת. בלי עניין – אין סיפור. מובן שלא רק העלילה מייצרת עניין, אלא גם מרכיב חיוני ומשמעותי בסיפור – הדמויות. נדון במרכיבי העלילה ואגב כך, ניגע, על קצה המזלג, בעיצוב הדמויות בסיפור.

 אם הייתי רוצה סיפור ארוך, משעמם וחסר מסקנה, הייתי מסתפק בחיים שלי” ~ מתוך “סיינפלד”

 

התחלה-אמצע-סוף

בהשאלה מהמחזאות, המבנה השכיח ביותר ליצירה עלילתית מחלק אותה לשש מערכות: אקספוזיציה – הכנסת הקורא לעולם הבדיוני. באקספוזיציה הקורא יתוודע לדמויות, לקשרים ביניהן ולרצונות שלהן. עניין הרצון של הדמות הוא מרכיב קריטי בעלילה. בלי רצון אין סיפור. הרצון של הדמות יוליד את השלב הבא במבנה העלילתי: הקונפליקט. איך נוצר קונפליקט? מהמכשולים העומדים בדרכה של הדמות להגשים את רצונה. כך נוצר עניין, כך נוצר סיפור, כך נוצרת הזדהות.

שני המרכיבים הבאים שייכים ל”אמצע”: פעולה מגבירה ושיא.

פעולה מגבירה ושיא הם לב הסיפור. הפעולה המגבירה מתארת מה עושה הדמות כדי לפתור את הקונפליקט, כדי לגשר על הפער בין הרצון שלה למכשולים שהמציאות, או דמויות אחרות, מציבות בדרכה. השיא, כשמו כן הוא, מתאר את נקודת ההתנגשות החזקה ביותר, המצב שבו הקונפליקט נמצא בשיאו. הו – המתח! דוגמה נהדרת לכך נוכל למצוא אצל פרעה. פרעה עוצב כדמות בעלת רצון ברור: להשאיר את בני ישראל במצרים. הקונפליקט: רצון האל ותביעתו של משה “שלח את עמי!”. הפעולות המגבירות, השיחות עם משה ואיומיו, המכות הראשונות. השיא: מכת בכורות. כאן השלכות הקונפליקט מבעבעות כל כך. פרעה ניצב מול האימה הגדולה ביותר של כל אדם – סכנת מוות.

שני המרכיבים האחרונים סוגרים את הסיפור. הם “הסוף” – שיכוך המתח והתרה.

הטקסט הבא בעלילה מתאר את ההשלכות של נקודת השיא ומכין את הקורא לקראת סיום הסיפור. קצוות מתחילים להיקשר, שאלות מקבלות מענה ונזרקים רמזים לקראת הסוף. במקרים רבים, כמו בסיפור יציאת מצרים, יהיה פתרון זמני, אך מייד אחריו יצוץ מכשול נוסף, מאיים פי כמה. בני ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול – סוף טוב לכאורה, ומייד נתקלים במכשול בלתי-עביר, הים לפניהם.

ההתרה, השלב האחרון בסיפור, תכלול התנגשות אחרונה ומכרעת בין הדמויות ורצונותיהם ההופכים. או בין הגיבור לעצמו, לפחדיו הגדולים ביותר. סיום סגור הוא סיום שבו ברור כיצד הותר הקונפליקט, ואילו סיום פתוח משאיר את הקורא להרהר בעצמו בשאלה כיצד יושב הקונפליקט בסופו של דבר.

 

“אם יש ספר שאת מאוד רוצה לקרוא, אבל הוא עדיין לא נכתב, את חייבת לכתוב אותו בעצמך” ~ טוני מוריסון.

 

כל ההתחלות קשות

טכניקת הכתיבה לפי שש מערכות מעולה ביותר לכתיבת סיפור קצר. היא מאפשרת לארגן את הרעיון לתבנית של סיפור, ולהניע לכתיבה. עם זאת, כותבים רבים מתקשים בניסוח המשפט הראשון, ותוקעים לעצמם את פרץ היצירתיות. חשיבותו של המשפט הראשון בסיפור ברורה, הוא משול למגנט, הוא צריך לשאוב את הקורא ולגרום לו לצלול לתוך הטקסט. דווקא בגלל ההבנה שהוא המשפט החשוב ביותר, החסמים בכתיבתו חזקים כל כך. אנחנו פשוט חוששים לפספס. המלצתי: אל תתעכבו על המשפט הראשון. החשש שמא הוא לא טוב מספיק יכול לגרום לשיתוק יצירתי. כתבו משפט ראשון בידיעה שהוא עתיד לעבור שכתובים רבים. בסוף הכתיבה חזרו אליו והתחילו לשחק איתו.

24/12/2022

מאמרים נוספים

אוצרות יהודיים? - על הסדרה "יהלומים" בנטפליקס


יצירה יוצאת לעולם - טור אורח


פסטיבל הרוק וורכטר – יומן מסע


נהר לֵתֶה


ככלות הכול, לבדו


מסכת יציאה


דילוג לתוכן