התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

מה הסיפור שלך?

רסל דיקשטיין

השעה תשע בערב, שלושים דקות לאחר “כיבוי אורות” לתלמידות כיתות ז’-ח’. אצלנו, בקומה השלישית, קומת כיתה ט’, תכונת סוף יום הייתה בשיאה. התכנסות הערב הסתיימה, קראנו “קריאת שמע” מסידור (לא כולל ברכת “המפיל”, כמובן) ואת אגרת הרמב”ן. התור למקלחת החל, ומדריכת הלילה החלה להאיץ בבנות המשוחחות בטלפון הציבורי – “אם את לא מסיימת תוך חמש דקות, אני מנתקת לך. זה לא טלפון פרטי!” בהמולה העליזה והלא-חרישית בכלל הסתובבה מדריכת הלילה של כיתה ז’, פניה עגומות וקומתה כפופה. “הנה את,” היא אחזה בי, נרגשת. “את חייבת לעזור לי, דיברתי עם נחמי, את משוחררת מכיבוי אורות היום.” על קצה לשוני עמדה תשובה מתחכמת ומפולפלת, כפי שנהגתי להשיב באותם ימים, עם משפט סיום מוחץ ואירוני על תפלות החיים וחוסר הטעם בכול והניחי נא לי להרהר את הרהוריי הנוגים, אך היא הקדימה ואמרה, “מירי רוצה שתבואי לספר לה סיפור. היא לא מוכנה ללכת לישון וממרידה לי את כולן. תעשי לי טובה.”

 

מירי, אחותי הצעירה ממני בכמעט שנתיים, הגיעה לפנימייה אחריי. קסם לה הרעיון של שחרור כולל ממטלות הבית, ארוחות מתוזמנות 3 פעמים ביום ושינון של מעשיות חסידיות מחורזות בלחנים של ניגוני חב”ד ושירי הלל לרבי ולרבנית. היא לא הביאה בחשבון דבר אחד, פנימייה זה חרא גדול. זה כלא לנפש. בעוד אני יכולתי ליצור לעצמי עולם פנימי עשיר ומגוון, מקום משלי ועבורי בתוך בית הבלהות הזה, הפנימייה, מירי הייתה זקוקה למבוגרים שיראו אותה. ובאין כאלה, היא עשתה מה שבראש שלה. אין דבר מלחיץ מזה עבור צוות ממשטר, ובנקודה הזאת נקראתי לדגל. הדבר היחיד שהיה מרגיע את מירי ומחזיר למדריכה את השליטה היה סיפור, ולא סתם סיפור, סיפור שלי.

 

וכך הייתי מגיעה לחדרה של אחותי, משדלת אותה להיכנס למיטה, מכסה אותה בשמיכה, דוחקת את השוליים היטב-היטב, שהשמיכה לא תישמט במהלך הלילה, ומתחילה. “לפני שנים רבות, בכפר קטן ומרוחק מכל מקום יישוב…” פעם התעוררו תושבי הכפר למראה שמיים ירוקים, שדות כחולים, שמש חומה ואדמה צהובה. פעם התעוררו התושבים וגילו שמישהו גנב להם את האותיות פר”ח – ויצאו להשיב את הגזלה. פעם הירקות בגינת הירק המטופחת שלהם, מקור המחיה של הכפר כולו, החלו לדבר ולא התכוונו לאפשר לבני האדם לאכול אותם. פעם כל המבוגרים של הכפר נעלמו והילדים היו צריכים לנהל את המקום בעצמם. אף פעם לא ידעתי איך הסיפור יתפתח; העלילות המשונות התגלגלו מפי לפי מידת הערנות של אחותי. עלילות מסמרות שיער ומפותלות במיוחד אם היא הייתה ערנית ודרוכה, ועלילות רכות וקצרות כאשר זיהיתי שעפעפיה כבדים ונעצמים.

 

נשק “הכפר הקטן והמרוחק” היה שמור למקרים כאלה, של צורך בהרגעה, אבל הסיפורים שפעו ממני תמיד. האחים שלי אף פעם לא שבעו מסיפוריי, ולי אף פעם לא נמאס לספר.

 

מובן שגדלתי בסביבה מטפחת סיפורים ומספרי סיפורים. בילדות המוקדמת, כשנחה הרוח על אימי, היא הייתה מכנסת אותנו, דרדסיה הרבים, ומקריאה לנו סיפור מספריית מחניים. הפריץ הרשע, היהודי עדין הנפש, האוצר מתחת לגשר, הדוב המרקד, יהלום בבטנו של דג, הילד שניצל, צדיק בגוב האריות, דמא בן נתינא, ר’ עקיבא והנר, סעודת העכברים, סוחר העתיקות, קריאת תהילים שהצילה ממוות – ועוד ועוד. שבילי כפרים באוקראינה נסללו בדמיוננו, שווקי איזמיר גדשו לנגד עינינו ונפרשו נתיבים בערים יהודאיות קדומות. האיורים הוסיפו לחוויה, ובהיעדר מכשירי טלוויזיה סיפורים אלו נחקקו במוחותינו – לתמיד.

 

במוצאי שבת, בנוהל החסידי, אבא היה מספר מסיפורי הבעש”ט. גם אצל מייסד החסידות ההתחלה הייתה זהה בדרך כלל: החסידים מתיישבים בעגלה, אלכסיי, העגלון, מניף את השוט ומסתובב בגבו אל נתיב הנסיעה, הסוסים דוהרים לדרכם וההרפתקה מתחילה. עיתוני הילדים שפעו סיפורים. סיפור בהמשכים ב”זרקור”, ב”מרווה לצמא” וב”במחנה צבאות השם”, עיתון הילדים של חב”ד. הייתי שולחת לשם יצירות כתובות שלי, ונרגשת כל כך כשראיתי שם את מילותיי מודפסות ואת שמי מככב במדורים.

 

(מתוך “במחנה צבאות השם” – שנת ה’תשנ”ב – ככל הנראה)

 

האקלים הסיפורי הזה עודד אותי להמציא סיפורים מבוססי מציאות, או לפחות מבוססי סיפורים ששמעתי שקרו במציאות. וכך, לפי הצורך ולפי מידת העניין של מאזיניי, המצאתי סיפורי צדיקים (לכו תוכיחו שלא היה האדמו”ר מפלוטכשקנט) סיפורים על גבורת ילדים יהודים בשואה (חומר לפיתוח סיפורים כאלה לא חסר) וסיפורי מופת שלא היו ולא נבראו. וזה היה טוב. זה היה טוב מאוד. זה יצר לי מקום בעולם וארגן לי את המציאות.

 

את הטכניקה הזאת, של חיבור סיפורים, שכפלתי לטיפול עצמוני בטראומות. הדברים שקרו – קרו, אין לי דרך לגזור חלקים מהביוגרפיה שלי ולהעלימם. מנגנוני ההדחקה שלי לא פעילים במיוחד, להפך. כל שנותר לי הוא להחליט איך אני מספרת את הסיפור שלי, איזו נקודת מבט אני מאמצת לי. האם אני בוחרת לראות את הנערה הדרוסה שהייתי בפנימייה, או את האחות הגדולה שנקראה לדגל והייתה האדם הנכון במקום הנכון; האם אני מספרת את סיפור היציאה שלי כזריקה מהבית והתגלגלות ברחובות ובמאורות שהמילה אורווה הולמת אותן יותר מדירה, או כסיפור של גילויים חדשים, למידה והתגברות על בסיס יומיומי. והיום, איך אני רואה את חיי, האם כסיפור של החמצה והתאיידות של חלומות (ראבק, רציתי להיות דוקטור לפילוסופיה בגיל 40) או של היפתחות לעולמות חדשים, תרגול של גמישות מחשבתית ואימוץ נקודת מבט של ילדה תמידית. אפשר להתבאס ממה שקרה וממה שלא קרה, תמיד אפשר, ואפשר גם שלא.

יצירת נרטיב – זה כל הסיפור.

בין העולמות / הדרך שלי
27/11/2023

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן