התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

למלא את החלל

אורי אלטמן

במרחק של דקת הליכה מהישיבה שבה למדתי ניצב “שטיבל” חסידי קטן. רוב שעות היום הוא עמד ריק, משמש אנדרטה לקהילה ולאדמו”ר שפעם מילאו אותו בטישים ואירועים. שוּלֶעם בּוֹרוּך, הגבאי הזקן, הסתובב ואיבק את הספרים, הכין תה למעטים שעוד פקדו את המקום והתאמץ בכל יום ללקט מניין למנחה וערבית. ביקשתי ממנו מפתח לשטיבל, שאוכל לשבת שם וללמוד בשקט. הוא הסכים בשמחה, נרגש מההתעניינות הבלתי צפויה של צעיר בבית הנוסטלגי, המתרוקן.

 

מנהג היה לי במשך כמה שנים, לפחות אחת לשבוע הייתי נפרד מהרעש מחריש האוזניים שעוררו מאות התלמידים הלומדים בהיכל הישיבה, ושם פעמיי לשטיבל. הייתי יושב כשעתיים בעזרת נשים קטנה וריקה מאדם, עם ספרים ישנים ואור עמום, ולומד בקול. לא היה ממי להתבייש. איש לא ראה אותי. ניהלתי דין ודברים עם עצמי על הפירוש הנכון בסוגיה, ולא עשיתי לי הנחות. אם בישיבה הלימוד היה קרש קפיצה לחברה, כשחידושים ושאלות משמשים להפגנת ברק וכישרונות, הרי הלימוד בשטיבל שימש לי כפינת התבודדות. נטול ביקורת או מחמאות יכולתי ללמוד מה שבאמת עניין אותי, או מה שבאמת האמנתי שחובתי לעסוק בו מבחינה דתית.

 

היחיד שידע על הלימוד השבועי הזה היה אלוהים בכבודו ובעצמו, שהגיע לשבת מולי והתענג על הצעיר הלומד תורה בחשק, “לשם שמיים”, בלי לקוות שזה יעזור לו בשידוכים. כשהייתי יוצא מהשטיבל הייתי רפוי ואסוף, כמו אחרי מדיטציה טובה. חזרתי לזירת המלחמה היוקרתית בהיכל הישיבה טעון בעוצמה של סוד; נפשי התמלאה בנקודות אור שזוהרן מותנה בכך שאיש מלבדי לא רואה אותן. שעות הטענת הפנימיות שלי נתנו לי כוח להתמודד בעולם החיצון. בניתי לי עוגנים שאינם תלויים באיש והיו נחלתי הבלעדית – וכיוון שכך, מי יכול לערער אותם.

 

לבסוף הם התערערו בכל זאת. שאלות וסערות הוציאוני לדרך מפותלת שבה שחררתי חבל אחר חבל מקשרי העוגנים הפנימיים. הם הפכו ללא רלוונטיים, וחלקם אף הפכו למקור של כאב. את עולמי החיצוני החלפתי בהדרגה, חברים חדשים באו, בגדים אחרים נקנו, ואפילו מקום מגורים השתנה. אך לעוגנים הפנימיים טרם מצאתי תחליף.

 

כיום, אין לי שום מקום לברוח אליו לשעתיים של עבודה עצמית. כל מה שאני עושה מתכתב עם בני אדם ועם העולם שמחוצה לי. אפילו שעת מנוחה מול נטפליקס מעמידה דרמות אנושיות בראש מעייני. כל לימוד – מכוון מטרה, ידע הוא בעל משמעות רק כשיש לו שימוש אקדמי, חברתי או משמש כהרפיה נפשית. אך אין לי שום פרטנר פנימי. יציאתו של ה”לשם שמיים” מחיי הותירה בי חלל עצום. אין לי שום סוד, שום משמעויות נסתרות שזוהרן מותנה באי־ראיית האחר. אדרבא, הכול חשוף ומוחצן, הכול עומד למבחן אינסטגרם ונמדד בעוקבים ובלייקים. גם אם אברח למקום נטול אנשים כדי לנוח, לא אמצא בו משמעות פוזיטיבית מעבר לבריחה מאנשים, מה שאומר שגם בהתבודדותי אני מתכתב איתם.

 

צריך להכיר בכך שמעבר לשאלות הזהות, ההשתייכות, ההשתלבות, וכל שאר הדיונים שמעסיקים את היוצאים ואת המחקרים עליהם, קיים החלל הפנימי הזה. שום מדיטציה או חוויות חיבור לא יכולה להשתוות לאינטימיות הממלאת של משמעות דתית־אינדוודואלית. קשה מאוד למצוא חלופה חילונית למקום הפנימי העשיר של יחסי האדם מול האל. אך אם בכל זאת מצאתם משהו כזה – אל תשמרו את הגילוי לעצמכם. ספרו לי, ומי יודע, אולי אצליח למצוא מפתח לשטיבל חדש.

בין העולמות / הדרך שלי
22/12/2023

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן