התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

ככלות הכול, לבדו

שירה אלק

באותו הלילה היו השמיים אדומים, הארץ מחורצת תלמים עמוקים, עשן דקיק היתמר מעל העיר השוקעת, כאילו בהפתעה גמורה.

הם פסעו מכופפים קמעה מפני הרוח והעשן שצרבו את עיניהם.

“הסערה קרובה,” אמר הילד.

“אני יודע,” אמרה הדמות הגבוהה.

הם התקדמו בנשימה כבדה במעלה ההר התלול. תחת רגליהם העייפות הידרדרו אבנים זעירות, הילד בלע את הרוק כשקוצים השאירו מבוך שריטות על רגליו. נשימותיהם התמזגו עם הרוח המייללת.

“איך אנחנו?” אצבע תחת סנטרו של הילד. הוא הרים את עיניו ומבטיהם הצטלבו. עיני הגבר היו טובות.

“בסדר.”

“אפשר להמשיך?”

“רגע.” הילד הסתובב.

העיר רבצה תחתיהם, מגושמת ואפלה, מלקקת את פצעיה. מימין התנשא המגדל המפואר שבחדריו בילו ימי קיץ תוססים. בינו ובין העמק המופלא נמתחו הרחובות כמו ורידים עתיקים. בתים היו מפוזרים ללא סדר, קטנים ומטים ליפול. מחלקם זרח אור כתום וחמים שהעלה בדמיון אפו ריח לחם שרק נאפה; בעיניו משפחה יושבת סביב שולחן כבד; ובקרקעית הבטן תחושה חמימה, כמו התחושה באצבעך המחפשת את שם אביך בספר טלפונים.

רגליו הכירו כל רחוב ושביל. בשדות האסורים היו רצים בעיניים עצומות וידיים מתנופפות כזוג כנפיים. צמחי הפרא ליטפו את זרועותיהם בזמן שהרוח שרקה באוזניהם. מי שלא חש את מגעה הקסום של הרוח על העור החשוף – לא יבין זאת לעולם.

אבל עכשיו השדות היו רק כתם שחור. המגדל – נטוש ומזדקר אל תוך שמי הלילה, מוקף בקריאות עורבים. ביתם, מבצרם, זיכרונותיהם, סיפור אהבתם; כל אלו זהרו באש זהובה, עקשנית.

סיפורים עולים בסערה השמיימה. אותיות פורחות באוויר.

האש השתקפה בעיניו, מבטו עקב אחר הפצפוצים הזוהרים שהתערבלו במחול מעוות עם הרוח המערבית. הגבר הביט בכל אלו בעיניים מצועפות. הוא סגר את אגרופו עד שפרקי אצבעותיו הלבינו וקשתות קטנות הופיעו בכרית כף ידו.

“אתה חושב שיחפשו אותנו?”

“אני לא יודע.”

הם המשיכו לטפס. היה נראה שהפסגה רק הולכת ומתרחקת מהם, נבלעת בנקודה בלתי נראית. הילד, שמעולם לא עזב את עירו המוקפת הרים גבוהים, בלע את הנוף המשתנה בעיניים פעורות. הם יצאו לדרך בלי לדעת היכן היא תסתיים ובידיעה ברורה שאין להם לאן לחזור. הם עברו בדרכים כאילו כדור האש דולק בעקבותיהם, כאילו האדמה הקיאה אותם מתוכה. בדחף עצום לברוח; או להתקדם; או למצוא את אשר אבד להם, אף שמעולם לא היה ברשותם.

“ננוח פה.” הם מצאו חלקת אדמה קטנה.

תרמיליהם העמוסים השמיעו חבטה עמומה בזמן שפגעו באדמה. הגבים התיישרו באיטיות. הם פרסו מחצלת ונשכבו מותשים. “תראה,” הגבר הצביע מעלה. השמיים היו מסך שחור ואלפי כוכבים ניקדו אותו באורות קטנים. הוא הסתובב לעבר הילד ששכב לצידו, אבל זה כבר נרדם. עיניו עצומות בשלווה גמורה. פניו קטנות. על לחי ימין נמתח חתך אדום קטן. שפתיו מלמלו משהו מתוך שינה. לרגע אחד לא הייתה העיר האפלה מאחוריהם והדרך הלא נודעת לפניהם; כי אם הקיום הרגעי בלבד.

כעבור כמה שעות השלווה נעלמה, ובמקומה הופיעו הרעידות. המלמולים. התייפחות מתוך שינה. אנחות כבדות מדי לגוף הזעיר. הגבר – שנתו קלה, התעורר באחת.

“ששששש… אני פה.”

הילד התייפח אל תוך חולצתו המלוכלכת. “אני פוחד.”

“אני יודע. זה נגמר.”

הילד תפס בחולצתו כאילו חייו תלויים מנגד.

“ששש… אני פה. אני תמיד אהיה פה.”

הרעידות המשיכו עוד זמן מה. גם לאחר שהילד שב ונרדם.

הגבר חיבק אותו עד שאור תכלכל הפציע מתחת לשבכת העצים וציפורים פרצו את חומת הדממה שעטפה אותם.

 

הבוקר היה ערפילי וקפוא. הם יכלו להריח את הגשם עוד לפני שהכה בתרמיליהם. עשן דקיק הסתלסל מן הקרקע במקומות חרוכים. הארץ פעמה כעור המתוח על כלוב הצלעות, סדקים הופיעו על פניה, כמו לא יכלה להכיל את הסערה המתרחשת בקרבה. בקצות העלים עמדו טיפות זעירות וקפואות, בתוכן השתקף העולם החדש והבלתי ידוע. האפר מליל האתמול מילא את שערם והרוח הקרה צרבה את עורם החשוף.

הם התקדמו בדממה במעלה ההר, מפריחים עננים לבנים בהבל פיהם. לעיתים נתקלו בחיות בר קטנות שהציצו בהם בבהלה ונעלמו. מלפניהם הר עצום, הבטחה לא ממומשת, מתחתיהם תהום פעורה.

נשימתו של הגבר הייתה מהירה ושטחית. התהיות הקיפו את פניו כמו קסדה שקופה. הילד הלך אחריו בשתיקה סופגת, יכול היה להרגיש את נוכחותו של הגבר מבלי להסתכל בעיניו. הם היו שני צדדים של קיום אחד, בפער גילים וגרסאות.

לקראת הצוהריים הטפטופים הפכו למבול סוער. הם עמדו חבוקים ומרעידים תחת אחד העצים הרחבים, קול נקישות שיניהם נבלע ברעש הגשם. הילד אימץ עיניו לראות את העיר הרחוקה שהייתה כל עולמו. עכשיו היא הייתה רק רצף נקודות מהבהבים על פני מרחב הערפל. נקודות זעירות של אור על יריעה של חושך.

הילד חפן פניו בחזהו הרחב של הגבר ונרדם, רועד. הוא לא זכר הרבה מחלומו. רק שהיו בו אור וחום, תבשיל חם מוגש אל השולחן, ריח כביסה נקייה. כשהתעורר היו השמיים שוב משטח שחור אטום. הקור חדר לעצמות, בכפות ידיהם הופיעו סדקים זעירים וגרונם עקצץ וצרב. הגבר בהה אל מרחבי החושך והשקט.

אתה פה?

תמיד.

הגשם פסק. האדמה הייתה בוצית. הם דשדשו בהתקדמות איטית. הרעב כרסם בהם, קרע בור עמוק בבטנם, כאילו היה שם שנים ארוכות, מחכה להכרה. הילד ליקק את שפתיו החרבות וטעם של אפר הופיע בפיו.

“האנשים מעבר להר יהיו טובים?” שאל הילד.

“אולי.”

“ואם יהיו רעים כמו שתמיד סיפרו לנו?”

“הם יהיו טובים,” פסק הגבר.

“ואם לא?” התעקש הילד.

“אז נהיה הטובים האחרונים.”

“ספר לי עליהם שוב.”

אומרים שמעבר להר יש יבשת אין־סופית. היא מתפרשת על פני האופק ממזרח למערב. יש בה אנשים בכל הצורות והצבעים. זו עיר שבה מותר לדבר ולהרגיש, להיות ולחלום.

האוויר נקי מפחד השדים, והלילות אינם נרדפים בזעקות המתים. החרב אינה מתהפכת על דלתך. עיניים זועמות אינן מלוות את צעדיך.

ביבשת שמעבר להרים הבכי זולג בטבעיות והצחוק מתפרץ מעצמו.

אתה יכול להתקיים בצורתך. דרכך נסללת בכוחותיך.

הילד הסתכל בעיניו של הגבר. דמעה בודדת חצתה את פניו ונבלעה בזיפיו הדוקרניים.

“נמשיך?”

הם הלכו שניהם יחדיו אל תוך האפלה הלא נודעת, מונעים בכוחה של הבטחה ותקווה קלושה.

תרבות / סיפורת
21/12/2023

מאמרים נוספים

אוצרות יהודיים? - על הסדרה "יהלומים" בנטפליקס


יצירה יוצאת לעולם - טור אורח


פסטיבל הרוק וורכטר – יומן מסע


נהר לֵתֶה


ככלות הכול, לבדו


מסכת יציאה


דילוג לתוכן