כה אהבו חכמינו

בין הדברים שגורמים לי להכי הרבה אושר והנאה בחיים, תתפלאו לדעת, שמור מקום של כבוד לקריאת טקסטים תלמודיים.
אני חושב שהסיבה לכך שאני כה נהנה לקרוא סיפורי חז”ל וטקסטים תלמודיים היא נקודת המבט השונה והמרתקת שאני מגלה בהם, דווקא בהיותי יוצא החברה החרדית. אני קורא מחדש את הגירסא דינקותא שלי, ומגלה פתאום דברים חדשים שאני יכול להישבע שלא היו שם. זה קצת כמו להרכיב משקפיים ולראות את העולם אחרת, מרובה בפרטים שלא מבחינים בהם קודם לכן.

לרגל חודש הגאווה רציתי לשתף בסיפור הכי דביק-רומנטי-טראגי בתלמוד: סאגת יחסיהם של ר’ יוחנן וריש לקיש. לא לברוח, זה סיפור מעניין, אני מבטיח!

סיפורנו מתחיל בתיאור פסטורלי של יום אביבי. החתיך התלמודי, ר’ יוחנן, יוצא לשחייה בנהר הירדן. יופיו של ר’ יוחנן, שהתלמוד מרבה לעסוק בו, מתואר כך: “הרוצה לראות יופיו של ר’ יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר כליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל – ואותו זוהר, מעין יופיו של ר’ יוחנן הוא”.[1] כלומר אפילו הגביע היפה ביותר, התכשיטים היפים ביותר, ובתצוגת התאורה האידיאלית, יכולים לתת לנו רק “מעין” יופיו של ר’ יוחנן. לא הדבר האמיתי, לא מתקרב לשלמות שלו.

ריש לקיש, ליסטיס[2] ידוע, גם כן מתפנן לו בירדן, ולפתע הוא רואה בחור חתיך במיוחד שוחה בנהר, וליבו נכבש. כן, אני יודע, הפרשנות המקובלת היא שר’ יוחנן נדמה בעיניו כאישה, משום רוב יופיו. פרשנות זו מסתמכת על משפט הפתיחה הפלרטטני שריש לקיש אמר לר’ יוחנן, “יופיך לנשים”. אבל שימו לב, גבירותי ורבותיי, הוא לא אמר “חשבתיך לאישה”, אלא משהו בסגנון של “איך בן יכול להיות יפה כל כך…” גם המשך הסיפור מתאר אהבה עזה בין שני הגברים, ולכן אני מסרב לקבל את הפרשנות המסורתית.

נוסף על כך, שימו לב להקשר – הסיפור מתרחש בארץ ישראל, שהייתה מושפעת מהתרבות ההלניסטית, תחת השלטון הרומאי. משיכה לבני אותו המין לא הייתה חריגה בתרבות ההלניסטית, להפך. היא הייתה מקובלת מאוד. בצבא יוון העתיקה, ערש התרבות ההלניסטית, הייתה יחידת עילית צבאית של 150 זוגות גברים נאהבים. קראו להם “הגדוד הקדוש של תבאי”. אהבה של גבר לגבר לא הייתה חריגה באותם ימים.

בחזרה למתרחש בנהר הירדן. ר’ יוחנן, לכאורה, דוחה את חיזוריו של ריש לקיש. ריש לקיש חוזר בתשובה, מתחתן עם אחותו של ר’ יוחנן, ושני הגברים הופכים לחברותא. הם יושבים זה לצד זה יום-יום, שעות על גבי שעות, מתווכחים, דנים, לומדים ומתפלפלים. סוף הסיפור, שהיה גם הסוף שלהם, מעיד יותר מכול על מהות מערכת היחסים הזאת.

יום אחד הם נקלעים לוויכוח הלכתי, סביב ענייני טומאת סכין, ור’ יוחנן פולט מבלי משים, “לסטאה בלסטיותיה ידע!” כלומר, “לסטיס מבין בלהיות לסטיס”. במילים אחרות: אדון ריש לקיש, אתה אותו פושטק שפגשתי בירדן. אינך תלמיד חכם ובר-פלוגתא מן המניין. אינך אחד מהחבורה.

הוויכוח הזה מותיר את שתי החכמים מפורקים: ר’ יוחנן חולה נפשית “חלשה דעתו”, ואילו ריש לקיש חולה גופנית. המצב מידרדר, וריש לקיש כל כך חולה שאשתו מגיעה אל אחיה, ר’ יוחנן, ומתחננת בפניו שיבוא לדבר עם בעלה ויתפייס איתו, וכך יחלים. אבל מצבו הנפשי של ר’ יוחנן, ככל הנראה, כה קשה שהוא מסרב.

ריש לקיש מת מחולי שנגרם, לטענת אשתו, מצער על היחס שהפגין כלפיו ר’ יוחנן. ור’ יוחנן שוקע יותר ויותר במרה השחורה. החכמים מנסים לשדך לו חכם אחר, אבל כל חברותא חדש רק מזכיר לו כמה הוא מתגעגע אל ריש לקיש. כשגם הריבאונד הבית מדרשי לא מצליח, ר’ יוחנן מאבד את זה לחלוטין. התלמוד מתאר זאת כך: “והוה קא צוח עד דשף דעתיה. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה”. ארמית שפה קשה, אז הנה התרגום: “ובכה ואמר: ‘היכן אתה, בן לקיש? היכן אתה, בן לקיש? והיה צועק עד שנטרפה עליו דעתו. ביקשו עליו חכמים רחמים, ומת.”

קשה להתעלם מהתיאור קורע הלב של ר’ יוחנן, היפה והנערץ, מחפש את אהובו המת וקורא אליו קריאות של געגוע. יהיו שיפרשו את הקטע הזה כסיפור על אהבת תורה, אבל ר’ יוחנן לא קורא אל התורה ולא מתגעגע אל ההלכות. הוא רק רוצה את ריש לקיש שלו. וכשהאחרון אינו, הוא משתגע מרוב צער.