ח. בן 38, אב ל-7:
למדתי במוסדות חינוך ליטאים, אבל המשפחה שלי נחשבת חסידית. הוריי לא שייכים לקהילה ספציפית, הם חסידים כלליים.
הפוזיציה הזאת, בטווח בין ליטאים לחסידים, נתנה לי פרספקטיבה ייחודית; ראיתי איך כל קבוצה בטוחה שהיא-היא יחידת העילית, הצודקת, נושאת דגל האמת. כל קבוצה משתלחת בלעג כלפי הקבוצה השנייה. עוד כנער שאלתי את עצמי האם האמת היחידה יכולה להיות אצל כולם? ואם כן, למה שהיא לא תהיה באסלאם לצורך העניין? זה גרם לי לצאת, לבדוק ולחפש תשובות. הייתי בחור צו”ל (צדיק ורע לו) מפוחד וצייתן מאוד. אפילו לספרייה העירונית לא העזתי ללכת, בניגוד לחבריי שהיו הולכים לשם באופן קבוע. החקירה שלי הסתכמה בקריאת ספרי מחשבה והגות יהודית. ניסיתי לקרוא את החלקים האסורים, ההוכחות לכאן ולכאן. ניסיתי לחשוב בכוחות עצמי. היו לי הרבה שאלות. לא האמנתי בכלום, אבל כלפי חוץ המשכתי לשחק את המשחק. רק חבריי הקרובים ביותר ידעו שאני לא ממש שם. הם ידעו שאני חוטא בהאזנה לרדיו (מה שנחשב לחטא גם ביום חול, כל שכן בשבת). חבר אחד אמר לי – אתה רוצה להיות חילוני בשביל להתחיל עם בנות? אבל אתה הרי לא תדע לעשות את זה… אז מה העניין?
האמת היא שלא התעניינתי בנשים ולא הצלחתי להבין למה אנשים מתחתנים. ניסיתי לשאול את חבריי מה הדחף להתחתן בגיל צעיר כל כך, ואחד מהם, מעט מודרני, הודה בחוסר נעימות שזה “בשביל הסקס”. אמרתי לו “אז לך לזונה”. לא נשמע לי סביר לסגור את עצמך לשארית חייך בשביל הנאה כזו. חבר אחר אמר לי שהוא מתחתן מהפחד על החטאים שהוא עובר כל עוד אין לו אישה (זרע לבטלה). אני לא הייתי מוטרד מהעברות האלה כך שגם זו לא הייתה סיבה. לא רציתי להתחתן, לא רציתי להביא ילדים לעולם. ניסיתי לדחות את הצעות השידוכים ככל יכולתי. הצלחתי עד גיל 23, והייתי מזקני השכבה שלי. לתומי, ולגודל הפסימיות שבי, חשבתי – “אין לי הרבה אפשרויות, אני לא אעז לעזוב, המצב כיום דפוק, ואם אתחתן, כנראה שהמצב ימשיך להיות דפוק, אבל אולי המצב יהיה דפוק מספיק שאוכל להתגרש… וכגרוש יהיה לי יותר מרחב להשתנות ולגיטימציה לצאת בסופו של דבר”. אני יודע, זה נשמע מוזר, אבל רק מי שנפשו נלחצה לתוך משבצת שלא מתאימה לה, יוכל להבין.
כבחור חרדי – הנישואים הם בחירה פסיבית בעוד ההימנעות מהם זו בחירה אקטיבית. לא יכולתי להילחם בזה לאורך זמן. את הבחורה הראשונה הצלחתי להוריד בתירוצים שונים אבל בבחורה השנייה נחלתי כישלון חרוץ.
הפגישו אותי עם בחורה צדיקה ויראת שמים בצורה מוחלטת. עשיתי כל שביכולתי לגרום לה להגיד לא. אבל כמה שאני הייתי צייתן היא הייתה צייתנית הרבה יותר. היום, כשאני מכיר את אביה, אני מבין שלא היה סיכוי שהיא תגיד לא. התארסנו.
לא היה בי גרם אחד של הנאה או אושר.
אחרי החתונה המשכתי לחלל שבת, אבל בדברים ממש מינוריים כמו לחתוך נייר טואלט. עיגלתי פינות. הייתי קם בבקרים מוקדם, מזיז את הכפתור בטייפ ומפעיל רדיו בווליום נמוך, שהיא לא תשמע. הרדיו היה החלון שלי לעולם החיצון.
יש לי שבעה ילדים. שבעה יותר מדי.
לא עזבתי כי לא היה לי לאן. משמעות העזיבה היא לצאת לעולם ברמה של ילד בכיתה ג’, חסר כישורים. היום אני רואה אנשים עושים את זה, אבל אז – לא הכרתי אנוסים אחרים, הייתי עם עצמי, לאן אצא? לאיזה עולם?
אחרי שנחשפתי בפייסבוק לעולמם של היוצאים הגיעה תחושה של החמצה גדולה, אבל אני לא רואה שיש לי דרך לשנות את זה.
