התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

הנער הירושלמי המופנם שהפך למנהיג המגזר החרדי

מני פלד

היום מציינים במגזר החרדי, עשור לפטירתו של המנהיג הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב. האחרון שאיחד תחת הנהגתו את הרוב הגדול של המגזר הליטאי. אחריו כבר בלתי אפשרי לדבר על הליטאים כמקשה אחת. הזרם המרכזי והפלג הירושלמי, נפרדו בגירושין מכוערים שכללו חסימות כבישים והרבה דם רע. בשעה ששורות אלו נכתבות, יורש יורשו של יורשו, הדור הרביעי בשרשרת ההנהגה, הרב גרשון אדלשטיין (בן ה-99), מאושפז בבית חולים. מסתבר שתנאי הסף למנהיג של 90 פלוס, מוביל לתחלופה גבוהה של מנהיגים ליטאים. אולי הגיע הזמן לחשוב על מודל יציב יותר.

יד הרב הרצוג

הרב יוסף שלום אלישיב, נולד בליטא בשנת 1910. בן יחיד להוריו לאחר 17 שנות המתנה. ייחוסו, לסבו מצד אמו, המקובל הרב שלמה אלישיב, מחבר סדרת ספרי הקבלה: “הלשם”. את שם המשפחה “אלישיב” אימצה המשפחה בעלותה ארצה בשנת 1924. כמו גם את הלבוש הירושלמי ואת שם משפחתו של הסב, שבזכות קשריו ומעמדו, הצליחה המשפחה  לקבל אישור עלייה לארץ ישראל.

הרב יוסף שלום אלישיב בבחרותו (ויקיפדיה)

 

נוף מולדתו של יוסף שלום, לא הכיל רמזים על כך, שדווקא הוא עתיד להנהיג את התנועה הפוליטית: “דגל התורה”, תנועה שהצירים המרכזיים שלה הם ישיבות וכוללים. הדמות המרכזית במשפחה, היה הסבא. שהיה מושקע כל כולו, בפרויקט סידור ופירוש הקבלה על פי תורתו של הגאון, בו נטל חלק גם הנכד הצעיר. הפרויקט הפך לסדרת הספרים שעל שמו נקרא הסבא ‘הלשם’. הנתיב בו צעד הנער יוסף שלום, היה מנוגד לנתיבים בהם התעצבה ה”ליטאיות” בימים של טרום הקמת המדינה. הנער ניסה למצוא את מקומו בישיבת חברון אולם כעבור חצי שנה עזב את הישיבה ושב אל מודל הלימוד העצמאי. יש הרואים קווי דמיון בין המנהיג החרדי הראשון בארץ ישראל: החזון איש, לבין הרב אלישיב. שניהם גדלו במחוזות בהם הייתה הערצה גדולה למורשתו של הגאון מווילנה, עסקו בעיקר בלימוד ההלכה וניסו את מזלם בישיבות ללא הצלחה. נתיב נוסף בו צעד אלישיב הצעיר בניגוד לחרדיות המתהווה, היה הקשר החם עם הרב אברהם יצחק הכהן קוּק, מנהיגה לעתיד של הציונות הדתית, שהיה ידיד של ‘הלשם’ ואף שימש כמסדר קידושין בחתונתו. יוסף שלום נהג להשתתף מידי שבת בסעודה שלישית בביתו של הרב קוק, שם נשא הרב תכנים מעולמות הקבלה. חשוב לציין, כי חרף הסביבה הקבלית שבה גדל, לא הייתה לכך השפעה על הגותו ותפיסת עולמו של הרב אלישיב.

עם נישואיו לביתו של הרב אריה לוין, החל הרב אלישיב ללמוד בכולל שהקים הרב הראשי לישראל הרב יצחק. הרצוג ביקש לכונן דור של פוסקי הלכה בארץ ישראל, פוסקים שיחליפו את הדור האבוד שנספה באירופה בתקופת השואה. בכולל שהקים בירושלים, למדו בין השאר, הרבנים: שלמה זלמן אוירבך, שמואל הלוי וואזנר ואלישיב – שלושתם קיבלו לימים את התואר פוסקי הדור. באותה העת, מעמדה של הרבנות הראשית היה נתון בוויכוח פנים חרדי. חלקים בהנהגה החרדית דוגמת הרב מבריסק, ייחסו לראשיה רצון לכונן מחדש את הסנהדרין ולהכפיף את העולם היהודי לפסיקותיה. לעומת החזון איש שהיה מתון יותר בהתנגדותו. עמדתם השלילית של המנהיגים החרדים ביחס לרבנות הראשית, לא מנע מהרב אלישיב להתמנות בגיל 40 לתפקיד דיין בבית הדין הגדול. גוף שהיה ראש החץ של הביקורת הפנים חרדית על הרבנות הראשית.

 

האח והאחות – לידתו של פוסק הדור

פרשייה אחת הוציאה את הרב אלישיב מאלמוניותו היחסית, פרשת האח והאחות. לא מן הנמנע, כי אילו פרשיית האח והאחות לא הייתה באה לעולם, היה הרב אלישיב מסיים את כהונתו בבית הדין הגדול בגיל 70, ושמו היה נכרך ברשימה אחת של דיינים בכירים שפרשו כמו הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב שלמה פישר ואחרים. אלו, חרף גדלותם בתורה וכישרונם הרב, לא הצליחו להגיע למעמד אליו הגיע הרב אלישיב. פרשיית האח והאחות, פרצה בשנת 1972.

הרב הראשי לישראל באותם ימים, הלא הוא הרב שלמה גורן, הקים בית דין מיוחד, לדון במעמדם של אח ואחות לנגר. השניים נולדו לאמם לאחר שנפרדה מאביהם בלי לקבל ממנו גט וחיה עם גבר אחר. השאלה שעמדה במרכז הסערה, האם ניתן להתיר את השניים מחשש ממזרות, בטענה שגיורו של הבעל הראשון לו הייתה נשואה אמם, היה מוטל בספק. הרב גורן בלחץ פוליטי של ממשלת גולדה מאיר, הקים בית דין מיוחד, שפסק, בניגוד לפסיקות חוזרות של שורת ערכאות בבתי הדין שדנו בסוגיה, כי הגיור בטל והאחים מותרים לבוא בקהל. הפסיקה של הרב גורן גרמה לסערה בעולם הדתי והחרדי. הרב אלישיב נעמד בראש החץ של המאבק והתפטר מתפקידו כדיין בבית הדין הרבני בירושלים כמחאה על פסק הדין. המאבק הארוך והקרבה למובילי המאבק הרבנים שך וקנייבסקי האב, הביאו לפרסום שמו של הרב אלישיב במגזר החרדי והפכו אותו לדמות ציבורית מוכרת. בתוך מספר שנים, שמו של הרב אלישיב לצד שמו של מחותנו הרב שלמה זלמן אוירבך, הפכו  שמות נרדפים לפוסקי הדור.

 

ההימור הפוליטי-הקמת דגל התורה

לקראת בחירות 1988, דרש המנהיג הליטאי הרב שך, להשפיע באופן משמעותי יותר על ההרכב של רשימת אגודת ישראל לכנסת. ניצני הפילוג בין החסידים לליטאים, נראו עוד קודם, בהופעתו של העיתון הליטאי “יתד נאמן”, שהוקם על ידי הרבנים שך וקנייבסקי האב ובערוב ימיו של זה האחרון. עד להופעתו של יתד נאמן, היה עיתון המודיע, היומון החרדי היחיד. הרבנים הליטאים חשו שכוח השפעתם על העיתון הולכת ונחלשת לטובת חסידות גור ששלטה בעיתון, ולכן החליטו לצאת עם עיתון חדש. ככל שהתקרבו הבחירות, עסק הרב שך בשאלות האם להקים מפלגה חדשה, לתמוך במפלגת הלוויין שהיה שותף להקמתה, ש”ס, או להגיע לשותפות הוגנת יותר עם החסידים ובעיקר עם חסידות גור, ששלטה במפלגה, בעיתון ובמוסדות החינוך. כותבי קורות העיתים חלוקים בשאלת האחריות לפילוג. הרב שך יצא לדרך חדשה והחליט על הקמת מפלגת “דגל התורה”, חרף הסכנה שלא יחצה אחוז החסימה. הקמת המפלגה דרשה גיוס של כל הרבנים המשפיעים בזירה החרדית. הרב שך ניסה בתחילה להשפיע על הרב שלמה זלמן אוירבך להצטרף למפלגה החדשה, אך הוא סירב. (יש התולים את סירבו בקרבת משפחה שלו למנחם פורוש, נציג אגודת ישראל אחרים סבורים כי אוירבך התנגד לפיצול שהחזיר לחיים את המחלוקת בין חסידים לליטאים, אחרי עשרות שנים של שקט) הרב שך היה זקוק לדמות רבנית הלכתית, שתעניק גושפנקא הלכתית לצעד הפוליטי שנעשה. בשם זיכרון המאבק המשותף שניהל יחד עם הרב אלישיב בפסק האח והאחות, החליט לנסות את מזלו ולהפתעתו של הרב שך, הסכים הרב אלישיב להעניק את חתימתו למפלגה החדשה, ואף ניאות להשתתף במסע הבחירות.


הרבנים אלישיב ושטיינמן לימינו של הרב שך (ויקיפדיה)

בתום מסע בחירות רווי השמצות ומחלוקות פנים חרדית נוקבת, הצליחה המפלגה הצעירה להכניס שני נציגים לכנסת. אחד מהם משה גפני, המכהן בה עד היום. השתתפותו של הרב אלישיב בכינוסי הבחירות, לא תורגמה למעורבות פוליטית אקטיבית בחייה של המפלגה הצעירה. בניגוד לעמיתו, הרב שטיינמן, שהפך לחבר מועצת גדולי התורה שהקים הרב שך, הרב אלישיב נותר מחוץ לקבלת ההחלטות במפלגה.

 

הבחירות לראשות עיריית ירושלים-אולמרט זה טוב לחרדים

בבחירות לראשות עיריית ירושלים שהתקיימו בשנת 1993, התמודד אהוד אולמרט, אז חבר כנסת מטעם הליכוד, נגד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים טדי קולק. אולמרט ניצל את קשריו עם החרדים, במטרה לרקוח הסכם שיבטיח את תמיכתם בו. התמיכה הרבנית נתקלה בבעיה: האיסור לתמוך באופן ישיר במי שאינו חרדי. עד לאותה מערכת בחירות, החרדים בחרו את נציגיהם לרשימה העירונית ולא התערבו בשאלת הבחירה לראשות העיר, שכן זהות המנצח הייתה ברורה. לא כך הפעם, היה צורך להכריע בשאלת התמיכה הישירה במועמד חילוני למהדרין. היות והיה מדובר בשאלה של פוליטיקה מקומית, השאלה הגיע לשולחנו של הרב אלישיב. הרב הפוסק הכריע: צרכיה של היהדות החרדית מחייבים אותנו לתמוך באופן ישיר באהוד אולמרט. במילים צופות פני עתיד “אולמרט טוב לחרדים”. לוחות המודעות של ירושלים כוסו במכתבו של הרב אלישיב. הבחירה באולמרט הפכה מ”ספק עבירה” למצווה גדולה. תושביה החרדים של ירושלים יצאו בהמוניהם לקלפיות והביאו את הניצחון למועמד הצעיר. שנתיים מאוחר יותר, הפסק שהכתיר את אולמרט לראש עיריית ירושלים, יהיה הפסק שיכריע בתמיכה האקטיבית במועמד צעיר אחר, הפעם בנימין נתניהו, תחת הסלוגן ‘נתניהו טוב ליהודים’. עמדתו הריאל-פוליטית של הרב אלישיב, הביאה אותו ב-2003 לתמוך במועמדותו של נציג חרדי לתפקיד ראש עיריית ירושלים, חרף הדילמות הכרוכות במעמד של ראש עיר עורבת.

 

מנהיג שוקע מנהיג נולד

בשנותיו האחרונות של הרב שך, הסתגר הרב בביתו וסירב להתערב בנושאים ציבוריים. ההחלטה לומר “איני יכול עוד”, התקבלה לאחר שהרב שך נתקל בקואליציה של רבנים, שהתנגדה למינוי שביקש לכפות על תושבי העיר החרדית החדשה מודיעין עילית. את הקואליציה נגד המינוי הובילו הרבנים שטיינמן ואלישיב.

עם שקיעת מנהיגותו של הרב שך, נראה היה כי כתר ההנהגה יעבור לידיו של הרב שטיינמן. בישיבה שקיימו חברי מועצת גדולי התורה בשאלה מי ימונה לנשיא הבא, נבחר שטיינמן, לתפקיד אותו מילא הרב שך. אחד מחברי ה”מועצת” סימן את מעבר ההנהגה במילים הבאות: ‘הרב שך היה מדינאי, הרב שטיינמן הוא פוליטיקאי’.

אנשיו של הרב שטיינמן, החלו להעמיק את אחיזתם במוקדי הכוח של המפלגה. עיקר המאמץ הושקע בביצור כוחם של אנשי הרב שטיינמן, בעיתון יתד נאמן. מול העורך החזק של העיתון נתי גרוסמן, שהתנגד לתפיסת עולמו של הרב שטיינמן אותה כינה ‘פשרנית’, ניצבו רבנים שמונו על ידי הרב שך לפקח על הנעשה בעיתון. אלו צדדו במנהיגותו של הרב שטיינמן ונתנו לכך ביטוי בקו שנקט העיתון.

הוויכוח המרכזי נסוב סביב שאלת גיוס חרדים לצה”ל. בשלהי שנות ה-90, הוקם הגדוד החרדי הראשון בצה”ל, שכונה באותם ימים “הנח”ל החרדי”, מה שהפך עם הזמן לגדוד “נצח יהודה”. הקמת הגדוד החרדי כפתרון לבעיית נוער השוליים, הסעירה את הרחוב החרדי. מקורביו של הרב שטיינמן היו בין מייסדי הגדוד ולדבריהם הוא העניק להם את ברכת הדרך. הדיון סביב הנח”ל, זרע את ניצני המחלוקת שפרצה 15 שנה מאוחר יותר, בין הרב שטיינמן לרב אוירבך הבן. אנשי הרב שטיינמן דאגו לכך, שביקורת נגד הגדוד החרדי לא תקבל ביטוי פומבי בעיתון שנחשב למתווה הדרך של הציבור הליטאי. תחושת שיכרון הכוח של אנשי הרב שטיינמן, הביאה אותם לפסול פרסום של מכתב שכתב הרב אלישיב וממנו השתמעה ביקורת נגד הגדוד החרדי. המכתב פורסם לבסוף בעיתון ‘בקהילה’, תחת הכותרת ‘המכתב שלא פורסם ביתד נאמן’. הסערה שפרצה הביאה את הרב אלישיב לאיים כי יעזוב לאלתר את כל תפקידיו בדגל התורה. האולטימטום עשה את שלו. שטיינמן ואנשיו הרימו דגל לבן והעבירו את השליטה במוקדי הכוח, לידי עושי דברו של הרב אלישיב. מנקודה זו ואילך, נדדה ההנהגה החרדית הליטאית מבני ברק לירושלים. לאורך כל תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, הוא ניסה לרוב לחתור להסכמות עם חצרות הרבנים בבני ברק, בדגש על חצרו של שטיינמן. קשה לומר שניסיונות אלו צלחו  ובין ירושלים לבני ברק, הלכה ונבנתה חומה של עוינות.

 

שמרנות וכניעה לקיצונים

סיכום תקופת הנהגתו של הרב אלישיב, מתאפיינת בניסיון לשמר את מורשתו של הרב שך. התנגדות נרחבת לשינויים כמו לימוד ליבה במוסדות החינוך. התנגדות לכל ניסיון לגיוס חרדים לצה”ל. מאבק עיקש נגד האינטרנט. נכונות לזרום עם הקצנה פנים חרדית, כמו בסוגיית הטלפון הסלולרי הכשר. שם נכנע לדרישתם של חסידי גור להסיר את האופציה לשליחת הודעות בטלפונים הכשרים. שמרנותו לא סייעה לו להעביר לדור הבא, את מה שהוא קיבל, ציבור ליטאי מאוחד וגאה. יורשיו קיבלו לידיהם ציבור ליטאי מפוצל, וחסר הסכמה כלפי הרבנים המובילים אותו. הניצחון שנחל במאבק על הטלפון הכשר, הולך ומתברר כניצחון פירוס. החדירה של הטלפונים החכמים למגזר החרדי, שוברת שיאים. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, בעוד כחודש תצא תעודת הפטירה של הקומה הכשרה, ועוד הצלחה ממנהיגתו של הרב אלישיב תרד בתהום הנשייה.

 

‘היורשים’ הגרסה החרדית  

אחד מראשי הישיבות אמר פעם: ‘אם ישיבת פונביז’ היא אם הישיבות, כולנו ממזרים!’ בדיחה או לא בדיחה, פונביז’ הרתה וילדה את המחלוקת שקרעה את החברה הליטאית מבפנים. צאצאיה של המחלוקת הם רבים. הירידה במעמדם של הרבנים, הפיצול הפנים חרדי ועוד. עוד לפני שנגיע לקשר של הרב אלישיב למחלוקת, קצת רקע על איך הפך סכסוך משפחתי בין אח לאחות, למחלוקת שפיצלה חברה שלמה. ישיבת פונביז’ הוקמה שנים אחדות לפני הקמת המדינה, על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, רב חרדי נמרץ שאיבד את ישיבתו, קהילתו ורוב משפחתו בשואה. בתוך מספר שנים בודד, הפכה הישיבה למובילה בארץ, תוך שהיא עוקפת מתחרות ותיקות כמו ישיבת חברון.

ראשי הישיבה זכו להשפעה ציבורית והחלו לצבור כוח פוליטי. הדמות הבולטת והידועה בין ראשי הישיבה, היה הרב שך. הקמתה של תנועת דגל התורה בסוף שנות ה-80, הדקה את הקשר בין כוח פוליטי לתפקיד ראש ישיבת פונביז’. עם המעמד והכוח, באו המאבקים על הירושה.

הרב כהנמן המייסד, הותיר אחריו בן אחד, הרב אברהם כהנמן. מאבק הירושה התגלגל לפתחו של הדור הבא. הבן אליעזר והבת ציפורה. ציפורה התחתנה עם הרב שמואל מרקוביץ בן למשפחה ליטאית שורשית. בראשית הדרך הגיסים חיפשו, כל אחד בדרכו, את הקרבה אל הרב שך. השניים סייעו לו במאבק שניהל מול משפחת פוברסקי על השליטה בישיבה. אחרי הניצחון על משפחת פוברסקי, החלו הגיסים לריב בינם לבין עצמם. הסכסוך לא פרץ את גבולות הישיבה, עד לאירועי שמחת תורה שנת 1998. האירועים האלימים ושורה של רעשי משנה, הכריחו את הרבנים אלישיב, שטיינמן, ואחרים לנסות ולפשר בין הגיסים הניצים.

לתפקיד הבורר נבחר על ידי אלישיב, הרב גדליה צימבליסט, בוגר ישיבת חברון, כיהן כדיין בבית הדין הגדול והיה בקשרים טובים עם הרב אלישיב. חוסר היכרותו עם הצדדים הניצים, נחשב בראשית הדרך ליתרון. במבט לאחור הייתה זו השגיאה הראשונה בשרשרת אין סופית. פסק הדין שפרסם לבסוף, זכה לחתימתם של הרבנים אלישיב, שטיינמן, לפקוביץ וקרליץ. הפסק הותיר מעמד חלקי לחתן שמואל מרקוביץ בעוד רוב הזכויות הוענקו לאליעזר כהנמן.


פוניבז’: מלחמה ללא הפסקה (מתוך סרטון)

פסק הדין כיבה את אש המחלוקות, אך הותיר גחלים לוחשות, ממתינות לשעת הכושר לפרוץ שוב. הטריגר היה בשנת 2004, בהחלטה של הרב גרשון אדלשטיין למנות לתפקיד ר”מ בישיבה את חיים פרץ ברמן. המינוי נתקל בהתנגדות נחרצת של מרקוביץ. המינוי לווה באלימות קשה שעליה נמתחה באופן חריג ביקורת פומבית בעיתון יתד נאמן, שנשלט על ידי מקורבי הרב אלישיב. השיא הגיע בפרסום מכתבו של הרב אלישיב המתנגד למינוי. מול מכתביהם של רבני בני ברק, קנייבסקי הבן, לפקוביץ, קרליץ, שצידדו במינוי. בתווך ניצב הרב שטיינמן, שהביע תמיכה שקטה במינוי. התערבותו של הרב אלישיב במה שנחשב בעיני רבני בני ברק כמעוז שלהם, יצרה קרע בינו לבינם, קרע שלא התאחה עד לפטירתו בשנת 2013.

 

פסיקה מחמירה יבול דל

למרות שהיה מתמיד והגה כל ימיו בתורה, לא חיבר הרב אלישיב ספרים. התוכן הכתוב היחיד הוא תשובות ופסקי דין שכתב בתפקידו כדיין בבית הדין הגדול. השיעורים שהעביר מידי יום בבית הכנסת הסמוך לביתו, עובדו לסדרת ספרים. השיעורים לא נועדו במקורם לתלמידי חכמים, אלא לאנשים העמלים לפרנסתם. בתחום הפסיקה התאפיין הרב אלישיב בדרישה מחמירה. בניגוד לעמיתו הרב אוירבך, נטה הרב אלישיב בכל מקרה של ספק להחמיר. יש מתלמידיו הסבורים שנטייתו להחמיר באה בד בבד עם תפיסה שמרנית כללית שאימץ לעצמו, כחלק ממעורבותו בתנועה הליטאית-דגל התורה. כך או כך, ברוב השאלות ההלכתיות בהם ישנו ויכוח בין הרב אוירבך לרב אלישיב, באופן כמעט ודאי, הרב אוירבך יפסוק לקולא ואילו הרב אלישיב לחומרא.

 

בבחירות 2009, רבים מחסידיהם של רבני בני ברק, הצביעו למפלגת ש”ס, במחאה על הצבת נציגו של הרב אלישיב ברשימת יהדות התורה, איש העסקים מנחם כרמל. שבועות ספורים לפני פטירתו של הרב אלישיב, השלימו מקורביו של הרב שטיינמן, את השתלטותם המחודשת על יתד נאמן. בניגוד לסיבוב הקודם, הפעם הם לא לקחו שבויים והביאו לפיטוריו של עורך העיתון נתי גרוסמן.



ימים אחדים לפני פטירתו של הרב אלישיב, הקים גרוסמן בתמיכתו של הרב אוירבך הבן, את עיתון ‘הפלס’. הקמת העיתון סימנה את הפילוג בתוך היהדות הליטאית. מצד אחד הזרם המרכזי שראה ברב שטיינמן יורש של הרב אלישיב. מהעבר השני הפלג הירושלמי, שראה ברב אוירבך הבן, יורשו של הרב אלישיב. הקרבות בין הניצים נגררו לאלימות, לסכסוכים משפטיים ולמשפחות שנקרעו בוויכוח סביב שאלת היורש. עם פטירתם של הרבנים שטיינמן ואוירבך הבן, שקטה הארץ מעט. עשור אחרי פטירתו של הרב אלישיב, מצויה ההנהגה החרדית בשבר חסר תקדים. פטירתו של חתנו, יורש, יורשו, הרב קנייבסקי, הותירה את הליטאים במשבר ירושת ההנהגה, משבר שסופו אינו נראה.

תרבות / מבית אבא
27/07/2022

מאמרים נוספים

אוצרות יהודיים? - על הסדרה "יהלומים" בנטפליקס


יצירה יוצאת לעולם - טור אורח


פסטיבל הרוק וורכטר – יומן מסע


נהר לֵתֶה


ככלות הכול, לבדו


מסכת יציאה


דילוג לתוכן