התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

המלחמה על הילדים

רסל דיקשטיין

איור: ניר גולן

הפעלת מכבש לחצים, איומים בהרחקת הילדים, אלימות פיזית ורגשית, התנכלויות פומביות, אי-כיבוד הסכמים ופעולות פוגעניות נוספות הם רק חלק מדרך הייסורים שעוברים יוצאים, הורים לילדים. להתלבטויות המובנות בתהליך היציאה, לקשיים ולאתגרים הרבים, לכורח להתחיל מחדש מנקודת אפס, מתווסף מטען עצום ומכאיב כשמדובר באלו שבחרו לצאת לאחר שהקימו משפחה. במקרים כאלה, לפי סיפורים רבים מאינספור, המשפחות, העסקנים ולעיתים הקהילה כולה מתגייסים להצרת צעדיו של היוצא או היוצאת, תוך כדי פגיעה אנושה בכבודם, ברווחתם, בפרנסתם ובביטחונם האישי, ובעיקר – על חשבון נפשם הרכה של הילדים. תחקיר בשת”פ עם מגזין ליברל

 

את התחקיר הזה התחלתי מתוך רצון לברר אם הורים יוצאים מופלים לרעה בערכאות המשפטיות, זאת ללא קשר לתפקודם ההורי וליכולת ההשתכרות שלהם, אלא רק כיוון שבחרו לצאת מהקהילה החרדית. התמונה שנחשפה בפניי בעקבות הראיונות שערכתי הייתה מבהילה הרבה יותר. האפליה בבית הדין היא קצה הקרחון; היוצאים, ששודכו בגיל צעיר מאוד ולפני שגיבשו את זהותם היו כבר הורים לילדים, נאלצים להתמודד עם לחצים רבים, נגררים לדיונים משפטיים אינסופיים, ונאבקים בכל כוחם על זכותם הבסיסית לגדל את ילדיהם, כל זאת בזמן שהם עצמם מתמודדים עם משברי היציאה. האצבע המאשימה מופנית לא רק כלפי בית הדין אלא גם – ואולי בעיקר, כלפי העסקנים.

“עסקנים” הם דמויות מפתח בקהילות החרדיות, לרבים מהם קשרים חזקים בבתי הדין ובמוסדות מדינה נוספים, ונדמה כי כל תכליתם היא להרחיק את הילדים הרכים מקרבתו של ההורה, שמא יושפעו ממנו. מבחינתם, כל האמצעים כשרים למען מטרה זו, והם פועלים בשלל דרכים, חלקן חוקיות וחלקן חצו את הסף הפלילי, וזאת מבלי להתחשב בנזקים האדירים שנגרמים לילדים המרוחקים מהוריהם בשעת המשבר העמוק של התפרקות התא המשפחתי, ובהורים, שהריחוק הכפוי מילדיהם הורס את חייהם, את נפשם ומכלה את ממונם בדיונים אינסופיים בערכאות המשפטיות.

בשל הרגישות הגבוהה, כל השמות בכתבה בדויים והפרטים המזהים טושטשו, פרט למרואיינים שמופיעים בשמם המלא.

 

רציתי רק לעוף כבר מהבית

לאסתר (24) המתגוררת כיום בעיר בעלת צביון דתי, מותר לפגוש את ילדיה רק בבית הוריה. בית שבו סבלה מהתעללות פיזית ורגשית. אסתר פתחה בהליכי גירושין לפני כשנה, ומאז חייה הפכו למסכת סבל בלתי פוסקת. “המשפחה שלי היא משפחה חסידית שורשית, מאוד מוכרת ומקושרת”, מספרת אסתר, “וגם השתדכתי לבחור בעל רקע דומה. שתי המשפחות הן חרדיות הארד-קור, מתנגדים למדינה הציונית, מקפידים על גילוח השיער אחרי החתונה, ועוד חומרות בלי סוף”. אסתר התחתנה קצת לפני גיל 18, ובגיל 20 כבר הייתה אם לשניים. “לא היו לי מחשבות יציאה לפני החתונה, אבל המון דברים לא הסתדרו לי”, היא משחזרת. “למעשה, התחתנתי רק כדי לעוף מהבית”. הרצון לברוח מהבית האלים והסגור היה משותף לאסתר ולמיועד לה, והשניים, לתקופה מסוימת “חגגו את החירות”. “כבר בשבע ברכות הוא קנה סמארטפון”, היא צוחקת. “ואני, אחרי שראיתי שהטלפון הזה לא נושך, קניתי גם לעצמי. שנינו הלכנו ונפתחנו”. הזוג הטרי הקפיד לשמור על חזות חיצונית חרדית למהדרין, בעוד שבבית פנימה ההתנהלות הייתה שונה. “היינו מתפרפרים בהיחבא, יוצאים למסעדות, אני הייתי מתאפרת. העזתי לערער על הגאלח (גילוח השיער לאחר החתונה) היינו באותו הראש”. המשבר הגיע כאשר אחד הרבנים לקח את בן הזוג כ”פרויקט אישי” והחל מקרב אותו. או-אז צצו הקרעים בין תפיסות העולם. המצב החריף כשבן הזוג שאף למשוך את אסתר יחד איתו לכיוון הקיצוני, ואילו היא חשה שעיניה נפקחו ושהיא מעוניינת לשלב בין העולם החרדי לעולם שאותו רק התחילה להכיר. העניינים יצאו מכלל שליטה, בעוד בן זוגה לשעבר של אסתר מתחרד והולך, היא הבינה שמקומה כבר אינו בקהילה. “זה לא שהחיים איתו היו טובים, בכלל לא. הוא היה שתלטן ורצה לחקות את אבא שלו, שהיה כמו אל בבית”. אסתר מתארת את חיי הנישואין הקצרים שלה בתמציתיות מכאיבה, את ניסיונות השליטה, את ההתעללות הרגשית, שגלשה לא פעם לאלימות של ממש, לביטול שלה ולחרדה הגדולה שאחזה בה מהמחשבה שכך ייראו חייה וחיי ילדיה. “רציתי להתגרש ממנו בלי קשר ליציאה”, היא מבהירה. “בכלל לא חשבתי שיש לי אפשרות לצאת, לא האמנתי שאני אצליח, לא ראיתי את זה קורה, לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו כזה. לא הייתי מסוגלת להפוך ממי שמרצה את כולם למי שכולם כועסים עליה”. את מצוקתה ביטאה אסתר בפוסטים באחת הרשתות החברתיות, הדברים הגיעו לעיניה של האחראית עליה במקום העבודה, ולאחר שיחות רבות הסכימה אסתר לשתף במתרחש בביתה וקיבלה ייעוץ מקצועי ראשוני. כמה ימים לאחר מכן, בעקבות התפרצות אלימה קשה נוספת, החליטה אסתר לאזור עוז והגישה בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט לענייני משפחה, כפי שהומלץ לה. לדבריה, היא הבהירה מראש שאין בכוונתה “לחלן” את הילדים, אלא ביקשה שהם יתחנכו במסגרות דתיות, לא חרדיות. “חייתי את הצביעות החרדית במשך שנים רבות, ולא רציתי שגם הילדים שלי יהיו במקום כזה, שבו ההנחיה היא להתנהג בצורה מסוימת כלפי חוץ ובין כותלי הבית לעשות מה שרוצים. כילדה וכמתבגרת זה מאוד הפריע לי וערער אותי, ולא רציתי שגם הילדים שלי יעברו חוויות דומות”. בן זוגה של אסתר מיהר לגייס נגדה את עסקני הקהילה והצהיר שמבחינתו מדובר בהכרזת מלחמה. האיומים לא איחרו לבוא. “רציתי שנעשה את זה יפה, שנפתור את העניינים בינינו, שנשים את הילדים בראש סדר העדיפויות, אבל לא היה לי פרטנר”, היא מסכמת בכאב.

לא רק בן הזוג לשעבר, משפחתו הענפה ועסקני הקהילה נרתמו למאבק, להפתעתה של אסתר, גם הוריה שלה הודיעו לה שלא יתמכו בהחלטתה, ויעשו הכול כדי שהילדים יישארו במסגרת החרדית הקיצונית, גם במחיר של ניתוק שלה מהם. הלחצים הרבים שהופעלו על אסתר, האמירות הקשות שהופנו כלפיה והחשש מלאבד את ילדיה הובילו אותה להסכים לשורה של ויתורים והתפשרויות.

“גיליתי שכל מה שחששתי ממנו אכן קרה”, היא מספרת. המשפחות המקושרות שלה ושל הפרוד הצליחו להפעיל קשרים גם בתוך מוסדות המדינה, והניסיון של אסתר לנצח ב”מרוץ הסמכויות” טורפד וכעת עניינה נידון בשתי ערכאות, והיא מצפה בכיליון עיניים לגט ולהסכם הגירושין, שלא נותרה לה ברירה אלא להסכים לרוב התנאים שלא היו מקובלים עליה. היא אינה מורשית לקחת את ילדיה לביתה, המפגשים עימם מדודים וקצובים ונאסר עליה לבלות עימם שלא תחת עינם הפקוחה של הוריה.

 

מאבק ממומן היטב

האיום המרכזי המרחף מעל ראשה של אסתר וילדיה הפך לעובדה קיימת וכואבת בחייהם של לא מעט יוצאות ויוצאים – ניתוק אכזרי מהילדים. סיפורה של אביבה שדה (41), שהגיעה עד בג”ץ כדי להילחם בניתוק שנכפה עליה ועל ילדיה זה מזה, מלמד על הכוחות הגדולים ועל המניפולציות המופעלים נגד הורה שבחר לצאת מקהילה סגורה ושמרנית.

גם אביבה נישאה בשידוך, ומבלי להכיר באמת את מי שיהיה בן זוגה ואבי ילדיה, וגם היא גילתה כעבור זמן קצר שנישאה לאדם בעייתי. “הנישואין מההתחלה לא היו טובים”, היא משחזרת, “אבל הייתי יראת שמיים כזו. כל הזמן התייעצתי עם הרב, והוא אמר לי להישאר ולא להתגרש”. אביבה השתייכה לקהילת ספרדים בני תורה, בן זוגה נשא בתפקיד תורני-רבני בכיר,

המניפולציות והשקרים סבבו את אביבה עוד לפני שהתחתנה. לדבריה, היא זיהתה מאפייני אישיות מוזרים באדם ששודכה לו, אך מדריכת הכלות שלה אמרה שדיברה עם הרב של המיועד וכי מדובר בביישנות, לא באדם קריר ומנותק. בדיעבד, התגלה לאביבה כי המדריכה שיקרה. אנקדוטה זו התבררה להיות רמז מטרים להתנהלות העסקנים והקהילה כולה לאחר שאביבה ביקשה להיפרד מבן הזוג. “חברה שלי מכיתה ג’, שהייתה שכנה שלי אחרי החתונה, הפסיקה לדבר איתי. כולם הפנו לי עורף”.

למרבה האירוניה, התהיות של אביבה וערעור האמונה החלו בעקבות השיעורים שלה עם בן זוגה. “זו הייתה הדרך שלנו לתקשר, באמצעות לימוד משותף. למרות שלא רציתי בכך, איבדתי את האמונה. הקפדתי לשתף אותו ולתאר לו כל מה שעובר עליי. הוא כעס מאוד והפסיק את הפעילות המשותפת היחידה שלנו”. אביבה מדגישה כי לא הייתה שום השלכה מעשית להרהורי הכפירה שלה. “לא חשבתי לחלל שבת או משהו, אבל ביני לבין עצמי התחבטתי במחשבות אמוניות”. החיים המתוחים נמשכו עד מאורע טרגי שפקד את בני הזוג, או אז אביבה חשה שהקשר בינה ובין אלוהים ניתק לחלוטין, ותוך כדי שהיא מקפידה לא לערער סדרי עולם ולהיראות כלפי חוץ כחרדית מן השורה, היא החלה לחשוב על האפשרות לעזוב את הקהילה. אביבה, אז כבר אם לשישה, עבדה בשלוש עבודות בתוך המגזר החרדי, וכדי לגשר על הדיסוננס שחשה בין חוסר אמונתה להכרח לשדר עסקים כרגיל היא ביקשה לצאת ללמוד. הרב התיר זאת בתנאי שלא תלמד מקצוע שיקנה לה כלים לעבוד במקום חילוני, ואביבה נרשמה ללימודי סוציולוגיה. “חודשיים לתוך הסמסטר, בשתים-עשרה וחצי בלילה, אני מקבלת שיחת טלפון מהרב, ‘בואי אליי עכשיו ללשכה’. הוא אמר שזה דחוף-דחוף. הגעתי מייד, הרב הוציא פנקס צ’קים ושאל, ‘כמה כסף את רוצה כדי להפסיק את הלימודים?’ אמרתי לו שאני לא רוצה. מבחינתי, זה היה עניין חיוני, ולא היה קשור בכלל כסף, למרות המצב הלא טוב בבית. הרב הסביר לי שיש בעיתיות בזה שאישה יוצאת מהבית להרבה שעות, ושרואים אותי יוצאת מהבית אחרי הצוהריים, ו’אחרים לומדים ממך, ובעלך הוא רב וזה לא ייתכן’. אמרתי לו שאני לא מוכנה בשום אופן, שהלימודים הם חמצן בשבילי. כמובן שלא ידעתי כמה משמעות יש לפגישה הזאת. הוא אמר לי, ‘אם זאת התשובה שלך אנחנו נדאג שתתחרטי עליה’. ואחרי חמישה ימים קיבלתי מכתב מבית הדין הרבני, בקשה לגירושין ומשמורת מלאה שלו”. הבקשה הייתה רצופה שקרים בוטים שנועדו להכפיש את שמה של אביבה ולאשר את הבקשה להרחיקה מילדיה. “וזהו, יום אחד חזרתי הביתה וגיליתי שהוא החליף מנעול בדלת ושאני לא יכולה להיכנס”. מאז אביבה לא ראתה את ילדיה במשך שמונה חודשים. “הכול היה מתוכנן, המאבק נגדי מומן באמצעות ‘קופת השכונה’, כולם עזרו לגרוש שלי במאבק להרחיק את הילדים ממני. כל השכונה הייתה מלאה בפשקווילים על האישה שהלכה לכת השטן וכמה שצריך להיזהר ממני. חטפתי מכות, הורו לי לצאת מהעיר, אמרו לי שאני משוקצת ואפיקורסית. ערכו תפילות נגדי בכותל ולקחו לשם את הילדים שלי. הגיעו גם אליי; בזמן שעוד חשבתי שאצליח במאבק ואזכה לראות את הילדים שלי, שכרתי דירה קרובה לבית שלי. יום אחד חזרתי הביתה והיו שם אפרוחים מתים ופתק ‘תעזבי את העיר!’ סבלתי המון אבל לא ויתרתי. אחרי שמונה חודשים עסקן אחד ניסה לעזור. הוא אמר שיורשה לי לראות את הילדים פעמיים בשבוע בתנאי שאבוא לבושה בלבוש חרדי, כמובן שהסכמתי. נחתם הסכם, אבל מהר מאוד גיליתי ששיקרו לי. עבדו עליי ממש. חתמתי על הסכם כדי שיהיה גט, אבל בפועל לא נתנו לי לראות את הילדים. משם היו שנים ארוכות של מאבקים משפטיים. גם לאחר פסיקה של בית הדין שהאב חייב להרשות לאם לראות את הילדים, לא הייתה על זה שום אכיפה”.

 

בית הדין מוטה

“אנחנו נתקלים בהרבה מקרים של חוסר כיבוד הסכמים”, אומרת נטע קמר, מנהלת תוכנית “צעדים”, שהוקמה בשיתוף העמותות “הלל” ו”יוצאים לשינוי”, ומטרתה היא לסייע ליוצאים בהליכי פרידה וגירושין. נטע, עו”ד בהכשרתה, מכירה מקרוב עשרות רבות של “מקרי-קצה”, סיפורים קשים ושוברי לב על פירוד וניתוק בין הורים לילדים, הפעלת לחצים על ההורה היוצא, הפעלת מניפולציות מסוגים שונים ורצון בלתי מתפשר להרחיק את הילדים מקרבתו של ההורה, ולעיתים גם ממשפחתו של היוצא, במקרים שהיא מביעה תמיכה בו. לדבריה, כל עוד לא מעוגן בהסכם אילו סנקציות יופעלו במקרה של אי-כיבוד הסעיפים, ההורה החרדי והקהילה מרשים לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם, ואין להסתמך על בית הדין שיפעל כדי לאכוף את ההסכם.

“בית הדין היה מוטה, חד-משמעית”, מספרת אביבה. “היו לי הוכחות להפרכת השקרים שהציג אב ילדיי אבל הם לא התייחסו לכך. התוצאה היא שיותר מעשר שנים לא ראיתי את הילדים שלי. אני מכירה עוד המון סיפורים. בית הדין מוטה תמיד לטובת הצד החרדי”.

“בית הדין הרבני באופן ברור בוחר צד”, מדגישה נטע. “הדיינים אומרים את הדברים בפני המתדיינים. משפטים כמו ‘אנחנו שלוחים של בית דין של מעלה, ואנחנו נעשה כל מה שצריך כדי לשמור את הילד בחינוך חרדי’ נאמרו ולא פעם. אך הם לא נכנסו לפרוטוקול. לרוב, הפרוטוקול לא נמסר מייד בתום הדיון כך שיש להם אפשרות לבצע עריכות. עורכי הדין שעובדים איתנו יכולים להעיד על דברים שהם שמעו”. יתרה מזאת, אחד הדיינים התראיין לעיתון “משפחה” ואמר שהמטרה שלו היא לגרום לילד להישאר שומר תורה ומצוות, וכי יעשה הכול כדי שזה יקרה, והתייחס לשיטות להערים על בג”ץ בעניין זה. כך צוטט באתר “בחדרי חרדים”: “אבל ברגע שכתבת את פסק הדין הזה, למחרת בבוקר הוא ייפול בבג”ץ. זו אפילו לא שאלה. אז מה עושים? אתה צריך לכתוב את אותם הדברים, ולהגיע בסופו של דבר לאותו מצב שסימנת קודם לכן. תגיד שהוא צריך להיות אצל האבא, מבלי להזכיר שבת וכיפה. תמצא הנמקות אחרות, וכאלה אינן חסרות”.

בעקבות הריאיון ל”משפחה” הוגש בג”ץ נגד מינויו של הדיין, אליהו רפאל היישריק, אך העתירה נדחתה, המינוי אושר והאיש מכהן כדיין בבית הדין הגדול.

“זה מסוג האמירות שגם אם אומרן התנער מהן, הן משקפות הלך רוח. והלך הרוח בבית הדין הרבני, כפי שעולה מהמקרים שמגיעים אלינו, הוא הטיה מובהקת לטובת ההורה שנשאר בקהילה החרדית”, מסבירה נטע.

אביבה מחזקת את הדברים ומבהירה את המלכוד: “הרי הדיין שנותן את פסק הדין יפגוש את בעל הדין אחר כך בבית הכנסת, במקווה או בשטיבלעך, את בעל הדין החילוני רוב הסיכויים שהוא לא יפגוש לעולם. יותר מזה, הדיין הוא חלק מקהילה בעלת קודים ברורים. איזה פרצוף יהיה לו אם הוא יפסוק לטובת ההורה החילוני?”

 

תלוי על איזה דיין אתה נופל

סיפורו של יחזקאל אינו שונה בהרבה מסיפורם של הורים יוצאים אחרים, אך יש בו שביב של תקווה. יחזקאל, שמשפחתו וגרושתו שייכות לפלג הירושלמי, התחתן בשידוך בגיל 18, וגם הוא גילה מהר מאוד שאין שום חיבור אמיתי בינו ובין האישה ששודכה לו. “מההתחלה הקשר שלנו היה טכני לחלוטין. היא הבינה שעומד מולה בנאדם קצת אחר, מעמיק וחוקר, אבל זה היה ‘בקטע טוב’, בקטע של אדם עם ראש חזק, אבל הייתי ירא שמיים לחלוטין, מתמיד גדול, עילוי. אך מתחת לפני השטח תמיד נמשכתי לקצוות: גם כחרדי הלכתי לכיוון הרדיקלי ביותר, בדקתי גבולות ושאלתי שאלות. אבל לא שיתפתי אף אחד. לא ראיתי באשתי פרטנרית לשיח ומישהי שתוכל להבין אותי”. נושא האמונה וההליכה בתלם הוא טאבו, בפרט בחוגים הקיצוניים, ויחזקאל ידע שערעור על כך הוא דבר נפיץ ומסוכן. הסודיות הייתה מתבקשת, מה גם שאין יוצאים במעגל המשפחתי הקרוב ליחזקאל. “היציאה עצמה היא קושי, היא אילוץ, היא לא דבר שנעשה בכיף ובשמחה, בפרט כשיש ילדים בתמונה. לא רציתי לבלבל אותם, לערער את עולמם”, מציין יחזקאל. “אבל הגעתי לצומת שבו הבנתי שאיני מסוגל יותר לחיות בין שני העולמות, לחיות בשקר, ושהבחירה מתבקשת, לכאן או לכאן. כיוון שאני אדם טוטאלי, הבנתי שאני לא יכול יותר להמשיך את המשחק. הייתי מוכרח לבחור, או ללכת בדרך התורה, לעשות סוויץ’ בראש ולשכוח כל מה שאני יודע על ערעור האמונה הדתית, או לבחור בדרך של חיים, לחיות כפי שאני רוצה, כפי שאני מבין. הדרך הראשונה נפסלה, בלתי אפשרי לאדם שראה את האור לשוב לאחור, ‘כל באיה לא ישובון’. ולא שלא ניסיתי”, נזכר יחזקאל בחיוך עצוב, “ניסיתי כמה וכמה פעמים לשכוח ולהתמסר לדרך, וזה לא עבד. כך הבנתי שעדיף לפעול עכשיו, כי אם זה לא יקרה כעת זה יקרה כשיהיו לי שישה ילדים והדברים יהפכו להיות מסובכים פי כמה”.

ליחזקאל, שנשא במשרה תורנית מכובדת, היה הרבה מה להפסיד. “ידעתי שצפויה לי מלחמה, אבל לא דמיינתי מה עתיד לקרות. חשבתי, אני אדם טוב, ומן הסתם יתנהגו איתי בהתאם, באנושיות. זה לא קרה”.

יחזקאל היה הורה מעורב מאוד. לדבריו, הוא זה שטיפל בילדים במהלך כל היום. “הייתי מעיר אותם בבוקר, מכין להם סנדוויצ’ים, לוקח אותם למסגרות, מחזיר אותם הביתה, מבלה איתם, מקלח אותם, משכיב אותם לישון וקורא איתם קריאת שמע”. לדבריו, גרושתו עבדה רוב שעות היום ולא הייתה לה סבלנות לילדים, “הם לא כל כך עניינו אותה”, והוא קיבל עליו בשמחה את עול גידולם. “הגירושין היו הכרח, בלי קשר ליציאה”, מדגיש יחזקאל, כמו רובם של המרואיינים. “עם כל הקושי והכאב, היו בעיות בלתי פתירות. הלכנו במשך כמה שנים לטיפול זוגי, והמטפלים אמרו לבסוף שאין ברירה אלא לפרק את החבילה”.

הוריו של יחזקאל תמכו בו, הסכם הגירושין נחתם והזוג נפרד. “הכול עבד חלק עד ששיניתי את הלבוש שלי, ונודע בקהילה שאני ‘מסתובב במקומות של יוצאים בשאלה'”. אז יחזקאל נקלע לסחרור רגשי שעיקרו: סירובן של גרושתו ומשפחתה לאפשר לו לראות את ילדיו. “הייתי מגיע לבית, דופק ואיש לא פותח. הם פשוט העלימו לי את הילדים”. לדבריו, היה קשר ישיר בין תהליך ה”חילון” שלו לניתוק הכפוי מילדיו. “אמרו לי, ‘אתה כבר לא חרדי ואתה לא תראה יותר את הילדים בשום אופן'”.

יחזקאל פנה לבית הדין, שם נוהל תיק הגירושין, ובאופן מפתיע, זכה לתמיכה מצד אב בית הדין. לתחושתו, מתחילה לבצבץ מגמה חדשה, במקומות מסוימים, של קבלה והכלה. “בית הדין שינה גישה בשנים האחרונות”, הוא מכריז ומייד ממהר לסייג, “לא כולם, כמובן, אבל חלק מהדיינים נוקטים גישה אחרת, הם אומרים שהאבא או האימא צריכים לראות את הילדים ולא משנה מה. כמובן, בלי לשבש עליהם את עולמם, אבל אם ההורה היוצא לא עושה פרובוקציות ולא מערער על תפיסת העולם שבה הילדים חיים, לא לוקח אותם למקומות שלא תואמים את החינוך שלהם, אין סיבה שההורה לא יראה את ילדיו. זו סתם אכזריות. גם בקהילות עצמן חל שינוי, כבר מכירים יותר בתופעת היציאה, לפחות לא מכחישים אותה, והיחס ליוצאים משתנה אט-אט, פחות מנדים, פחות מרחיקים, יש הכלה ודיאלוג”, הוא מסביר בעיניים בורקות מאופטימיות. ויש לו סיבה טובה, בית הדין הכיר בעוול שנגרם ליחזקאל ולילדיו ואילץ את גרושתו ומשפחתה לכבד את ההסכם ואת הסדרי הראייה. לאחר דחיות בטיעונים שונים את הפסח האחרון בילה יחזקאל בחברת שלושת ילדיו. הדבר אינו מובן מאליו, גם עבורו. “יש מערכת שלמה, משומנת היטב, של עסקנים שפועלים נגד יוצאים, נלחמת בהם, נרתמת בתקציבים גדולים לטובת הצד השני ונגד מי שיצא – לא משנה אם זה הגבר או האישה. הם שולחים מעקבים, מצלמים סרטונים, אוספים חומר, מנסים להוכיח שההורה מחלל שבת בפרהסיה, ודברים דומים, ואם אין הוכחות הם יכולים להמציא ולהעליל עלילות, ואז משתמשים בחומרים האלה כראיות משפטיות. יש להם עורכי דין טובים והרבה ניסיון מצטבר. המטרה שלהם היא למנוע קשר בין ההורה היוצא לילדיו. אבל בסופו של דבר, כשמגיעים לבית הדין, תלוי על מי אתה נופל”, הוא מסכם בחיוך שמחפה על צער וכאב של כמה חודשים שבהם לא ראה את הילדים. “אני, למזלי, נפלתי על דיין עם לב. אני לא אשכח איך בתחילת הדיון הוא אמר, ‘מבחינתי לא משנה אם האבא חילוני-שמאלני-אתאיסט גמור, אבא צריך לראות את הילדים, והילדים צריכים לראות את האבא’. אני לא אומר שכל הדיינים הם כאלה, אבל המקרה שלי מעיד על איזושהי תזוזה”.

במקרה של יחזקאל הפנייה לבית הדין התבררה להיות בחירה נכונה. “יש מקרים שבהם הבחירה בבית הדין עדיפה”, מסבירה נטע, “לא בכל מקרה נמליץ למהר לפנות לבית המשפט. זה נכון ברוב המקרים, אך בהחלט לא בכולם. במקרים מסוימים עדיף להורה לפנות דווקא לבית הדין. לכן חשוב להגיע לייעוץ כמה שיותר מוקדם, כדי להבין לאיזו ערכאה כדאי לפנות”.

 

מסכת של שקרים והסתרות

לעומת סיפורו המשמח של יחזקאל, סיפורו של יוחנן הוניג (42) עגום יותר.

כמו אצל אסתר, אביבה ויחזקאל, הבקיעים בזוגיות התחילו לצוץ כבר בתחילת חיי הנישואין. “מהיום הראשון הבנתי שהשידוך הזה היה טעות, אבל הייתי ‘נייס גאי’, הייתי ירא שמיים, התייעצתי עם אנשים שהאמנתי שטובתי חשובה להם וקיבלתי את דבריהם באופן עיוור, ובעיקר – התייעצתי עם אלוהים שאמר לי שככה זה החיים ויהיה בסדר”. לאחר שנולדו לזוג 3 ילדים והבעיות הפכו חמורות יותר ויותר, יוחנן החליט להתגרש ועשה כל שביכולתו כדי לעבור את התהליך בשלום וללא דרמות מיותרות. הושג הסכם מכבד והגט ניתן תוך 3 ימים מהפנייה לאב בית הדין. גם אצל יוחנן הגירושין לא היו קשורים ליציאה בשאלה. “רק אחרי שנה וחצי התחלתי את תהליך היציאה”, הוא משחזר. הבעיות התחילו לאחר שהגרושה השתדכה עם חרדי מווינה, והיא והילדים עברו לשם. “כמה עסקנים היו מעורבים, וכולם שיקרו, כשבועיים לפני המעבר המתוכנן הם דאגו לעדכן אותי על השידוך, אמרו לי שזה עניין של כמה שבועות, שלחתן המיועד של גרושתי יש ילדים בארץ והוא רק צריך לסגור שם את ענייניו והם יחזרו. בפועל, הם נשארו שם כל השנים. בהתחלה הייתי בטוח שזה רק עניין של זמן, נסעתי לשם והם היו מגיעים אליי, עד שהתחילו להתנכל, היו מקציבים לי זמנים לשיחה, ואז גם מקשיבים לשיחות. לאחר שבע שנות נישואין שלהם התגלה לי שבעלה של גרושתי הוא פדופיל ושהילדים סובלים קשות בבית. כשגיליתי את זה מובן שניסיתי לעשות כל שביכולתי כדי לקחת מהם את הילדים. פניתי לבית המשפט, היה לי מכתב מהילדה שלי, שבו היא סיפרה לי מה באמת קורה בין כותלי הבית, ואפילו סרטונים שהמחישו זאת, אבל אז התברר שטעיתי טעות מרה בכך שהאמנתי להבטחות שניתנו לי כל השנים. כי בשלב זה, לפי החוק, הילדים כבר התערו בווינה ולא היה אפשר להחזיר אותם לארץ. דמויות מסוימות בחסידות שלו אפילו ניסו להעביר את הבת שלי למשפחת אומנה בלי ידיעתי. ברגע האחרון הדבר נודע לי, בזכות כמה מעשים אמיצים שבתי עשתה, והניסיון סוכל לאחר שאיימתי עליהם. הסיפור הזה הותיר אותי המום מעוצמת הרוע. אילו לא הייתי מאמין לשקרים של עסקנים בחסידות, הכול היה אחרת. הסתירו ממני, טוו מסכת של שקרים, הבטחות שווא והסתרות ביודעין”.

גם אביבה מזהירה מפני ההבטחות של העסקנים. “הם יבואו אליך בלשון חלקלקה ובנופת צופים, תוך מצג שווא שהם מבקשים את טובתך. יבטיחו לך עבודה טובה, כסף, הסכם ידידותי, יגידו את הדברים הנכונים, ובפועל – יעשו מה שהם רוצים. השיטה היא של השוטר הטוב והשוטר הרע – השוטר הרע זה בית הדין, והם, העסקנים, הם השוטר הטוב”.

“הפכתי עולמות, הוצאתי את כל חסכונותיי, הגעתי עד פת לחם כדי לנהל את המערכה המשפטית. כלום לא עזר, גם בית המשפט החילוני מפחד לפעול נגד הקהילה החרדית. במשך כל הזמן הזה, במקביל, ניסיתי לגייס אנשים מהקהילה כדי שיעזרו לי לחלץ את הילדים מהבית המתעלל”, ממשיך יוחנן לספר בכאב, “אבל נתקלתי באוזניים אטומות. אף אחד לא רצה לעזור לחילוני הזה. היו שניסו להניא אותי מהמאבק. הם אמרו, לא בדיוק במילים אלו, אבל זה מה ששידרו, ‘אתה בסך הכול האבא, אתה לא אמור להיות קשור לילדים כמו אימא. אין לך סיבה אמיתית להיאבק עליהם’. זה היה כואב מאוד לשמוע את זה, אבל הם היו אותנטיים. בציבור החרדי, בצורה מכלילה, עדיין לא מבינים את החשיבות הגדולה של דמות האב בחיי הילדים”. יוחנן חושף את סיפורו האישי, הריחוק מילדיו ומאבקו המשפטי בהחלטות בנושא בספר “עירום ועריה” שעתיד לצאת לאור בעזרת “מימון המונים”.

 

לא בוחלים בשום אמצעים

גם יהודה (28) אב לילד בן 7 גילה בדרך הקשה שהקהילה כולה התגייסה להרחקתו מבנו. “השופט והמשטרה, כולם היו לטובתי, ולמרות זאת הקהילה הצליחה לנתק אותי מהילד. הם יכולים לפעול נגדך גם כשהחוק לצידך”. בדומה לשאר ההורים שהסכימו להתראיין בנושא, גם אצל יהודה הבקיעים בחיי הנישואין צצו כבר בתחילתם והוא אינו קושר בין הגירושין ליציאה בשאלה. “ברגע שהחלטתי להתגרש התחילה מלחמה, המלחמה הייתה על הנרטיב. למשפחה שלה היה חשוב מאוד ‘להוציא אותה טוב’ מכל הסיפור. המלחמה הייתה להראות שאני הלא בסדר, ובמלחמה הזאת הם לא בחלו בשום אמצעים”. יהודה מתאר תהליך גירושין ארוך וקשה, רווי במריבות ובהשמצות, ומודה כי היה נאיבי לכל אורך הדרך. “שנינו היינו חרדים עם ראש פתוח, ולכן לא חשבתי שהיציאה בשאלה תהיה טריגר עבורם. כארבע שנים לאחר שניתן הגט, ואחרי שהסכמתי לרוב הדרישות של הצד השני, קיבלתי טלפון מהמשפחה של גרושתי והם אמרו לי השבוע לא לבוא לקחת את הילד. לשאלתי, נאמר לי שהילד ביקש להישאר השבוע אצל גרושתי. הייתי כל כך תמים, אמרתי לעצמי שזה בסדר ובשבוע הבא אבוא לקחת אותו. מה שהתברר אחר כך הוא שהמשפחה העלילה עליי שהתעללתי בילד, ואת הסכמתי לא לקחת אותו הם הביאו כראייה לנכונות העלילה”. יהודה הזדעזע עמוקות כשהבין מה נרקם נגדו, ובשנים האחרונות הוא מבלה זמן רב באולמות בית המשפט ועושה כל שביכולתו כדי להחזיר לעצמו את הזכות להתראות עם ילדו, כפי שסוכם. הוא מתאר תהליך ארוך ומייסר שכולל הפניות לקבלת חוות דעת של מומחים, ניסיונות תיווך ודיונים בלתי נגמרים סביב “טובת הילד”. אם כך הם פני הדברים בבית המשפט, מה היה קורה אילו היה מוכרח לפנות לבית הדין?

“הפרשנות של מהי ‘טובת הילד’ שונה בעיני בית הדין”, מסבירה נטע, ומספרת על תיק שהיא מלווה: האם, שנשארה חרדית, אינה כשירה לגדל את הילדים, וזאת לפי חוות דעת של גורמי רווחה. ההמלצה הברורה של אנשי המקצוע היא להעביר את המשמורת לאב, היוצא, אולם בית הדין איתן בדעתו שלא לאשר את ההמלצה.

 

תגובת הנהלת בתי הדין הרבניים:

“בית הדין הרבני אינו אמור ואף אינו רואה עצמו כמי שעליו להחזיר בתשובה את הצדדים הבאים להתדיין לפניו, לא אותם ולא את ילדיהם, ובוודאי שאינו מתנכר חלילה ומצר את צעדיו של מי שבחר להתרחק מקיום תורה ומצוות יהיו סיבותיו אשר יהיו. השיקול האחד והיחיד המנחה בעניין אחזקת ילדים הוא טובת הילד. ואכן, במקרים רבים בהם אחד מבני הזוג חזר בשאלה – הילדים הועברו לידי הצד החילוני בהמלצות שירותי הרווחה. על כל פנים, אנו מבקשים מהמערכת שלא להסתפק בגרסה חד צדדית של מי מהצדדים אלא להביא את עמדותיהם של בעלי הדין מהצד השני של המתרס לשם הצגת תמונה הוגנת ובלתי מוטית”.

 

עולמם של הילדים יתמוטט

השאלה, מהי טובת הילד, היא שאלה כבדת משקל. לא רק גורמי המקצוע, בתי הדין ובתי המשפט נדרשים לה, אלא שהיא פקטור משמעותי ביותר אצל הורים חרדים ששוקלים יציאה בשאלה.

מנחם (44) חסיד גור ואב לשמונה, מודה שהסיבה היחידה לכך שהוא עדיין לבוש כחרדי ודוחה את גירושיו נעוצה בפחד שלו מריסוק עולמם של ילדיו. לדבריו, הוא כבר לא חושש מהתערבות העסקנים ומחרחורי הריב של המשפחות, אלא מתגובת הילדים עצמם. “במשך שנים חינכתי אותם בדרך מסוימת, שלחתי אותם לבתי ספר חרדיים, לימדתי אותם תורה ומצוות. איך אני יכול לבוא ולומר להם ההפך ממה שאמרתי להם כל השנים? הילדים שלי הם הדבר החשוב ביותר בחיי, הם הסיפוק והמשמעות שלי, דבר כזה ימוטט את עולמם”.

הנקודה שהעלה מנחם משמעותית מאוד בתהליך שעוברים הורים לילדים מעל גיל גן. החינוך החרדי פסקני וחד-משמעי, היחס לאדם שאינו שומר תורה ומצוות הוא שלילי ביותר, ולכן הורים לילדים בוגרים חוששים מתגובת הילדים ומכך שהרצון להינתק יבוא מהילדים עצמם, בשכנוע, בדרבון ובעידוד של הקהילה והמשפחות. “לצערי, דחיתי את ‘השיחה’ עם הילדים מתוך מחשבה שהמילים הנכונות יגיעו מתישהו. זה לא קרה. ככה עברו כמעט עשר שנים, אני לא אדם מאמין ומשתוקק כבר לצאת לחופשי, להפסיק עם המשחק הכפול. בעבר ההתמודדות שלי הייתה בעיקר מול אשתי, והיום ההתמודדות היא מול הילדים, ואני לא מסוגל יותר לשקר להם”. לפני כמה חודשים מנחם התחיל תהליך טיפולי, ובכוונתו לקבל סיוע מקצועי כדי לתווך את השינוי לילדיו ולהוביל תהליך איטי של גירושין ויציאה. “חשוב לי לא לזעזע את עולמם”, הוא מדגיש. “חיכיתי כל כך הרבה שנים ויצרתי בעיה גדולה יותר, ואיתה אני צריך להתמודד עכשיו. מהניסיון שלי, לעולם לא יהיה זמן טוב או נכון להתחיל בתהליך”.

גם לתחושתה של נטע קמר מתוכנית “צעדים” הורים רבים דוחים את הגירושין ואת היציאה בשאלה בגלל הילדים. “יש יוצאים שאפילו חושבים שעדיף להתנתק לתקופה מסוימת מהילדים, כדי לא לבלבל אותם ולערער אותם, להוסיף קושי על הקושי המובנה של גירושי הורים. אנחנו לא שופטים אותם, אבל חשוב לדעת שלהחלטות האלה יש השלכות על המצב המשפטי; ובהיבט של הקשר הבין-אישי בין הורה לילד, כל מקרה לגופו, ועדיין קריטי להבין שלניתוק של קשר באופן חד-צדדי יש משמעויות קשות מאוד, בעיקר בהיבט הרגשי ובנזק שהדבר עלול לגרום לילדים בטווח הרחוק. שיקום קשר שנותק קשה ומורכב לאין ערוך מטיפול במקרה בזמן תהליך הגירושין והיציאה”.

 

אין פתרון קל

אובדן האמונה הוא נקודת שבר בכל גיל ובכל סטטוס משפחתי, יציאה מהעולם החרדי היא תהליך מורכב ומאתגר, וכאשר מעורבים בעניין ילדים, הסכמי גירושין ומשמורת הדברים סבוכים פי כמה. למרבה הצער, תופעת “ניכור הורי”, מצב שבו הילדים מתנכרים להורה היוצא בשל שטיפת מוח שהם עוברים על ידי ההורה החרדי, הקהילה והמשפחות, אינה נדירה. נקודת התקווה היא שכיום הנושא מדובר, ידוע, ומטופל, אם באמצעות קבוצות פייסבוק ייעודיות שבהן נוצרים חיבורים על סמך שיתופים ואם דרך תוכנית “צעדים” שפועלת במישורים רבים, לרבות העלאת המודעות לסיטואציה המורכבת של הורים יוצאים בקרב אנשי המקצוע במגזר הפרטי ובמוסדות המדינה, ולשינוי המדיניות הקיימת בטיפול בעניינם של יוצאים בהליכי פרידה וגירושין.

בסיום כל אחד מהראיונות ביקשתי מההורים ששיתפו אותי בסיפורם לתת עצת זהב להורה ששוקל גירושין ויציאה.

אסתר: לצד השני, בדרך כלל, יש הרבה כוח ומימון בלתי נגמר, ולכן קריטי להגיע מוכנים. הטיפ החשוב מכול, למהר לפתוח את התיק בבית המשפט לענייני משפחה, כי שם אין סיכוי שלא ייתנו לכם לראות את הילדים.

אביבה: תדאגו לעצמכם, כי אף אחד לא ידאג לכם. תשמרו בצד כסף, תלמדו מקצוע, תצאו לחיים עם כלים.

יחזקאל: חשוב להתנהל בצורה שקולה, לא להיגרר לפרובוקציות של הצד השני, לברוח מעימותים ולהשתדל להתנהל במישור המשפטי-חוקי.

יוחנן: הורה ששוקל להתגרש ולצאת צריך לדעת שהוא עומד על קצה צוק, גם אם הוא לא רואה את זה. לא שהידיעה הזאת תמנע ממנו לפעול, אבל הוא צריך להתכונן לכל תרחיש, להיות מחושב מאוד. וגם, לא “להנחית” על המשפחה את עניין הגירושין (או היציאה), אלא לעשות זאת באופן מדורג.

מנחם: אני ממליץ לכל מי שמרגיש שהוא לא “מחובר לסיסטם”, קודם כול – לגשת לטיפול. בשביל לעשות תהליכים משמעותיים חובה לדעת מי אתה, מה הכוחות שלך, מה המניעים העמוקים שלך ואילו כוחות מצויים בך.

יהודה: לנשום עמוק. לדעת שלא תמיד הצדק ייעשה ושיהיה צורך לעשות ויתורים. חשוב לזכור שילד שיודע שההורה אוהב אותו ודואג לו – יחזיר אהבה בכפל כפליים.

נטע: מאוד חשוב, בכל שלב של התהליך, לבוא להתייעץ. תוכנית צעדים מסייעת לא רק למי ששוקלים גירושין על רקע יציאה בשאלה, אלא גם במקרים שההסכם נחתם ומתגלים קשיים ביישומו. פגישת הייעוץ היא ללא עלות ולא כדאי לוותר עליה.

 


תוכנית צעדים הוקמה ב-2017 כדי לשנות מדיניות בכל הקשור ליחס של ערכאות השיפוט להורים יוצאים ולזכויותיהם של הורים יוצאים. אוכלוסיית היעד של “צעדים”, לפי אתר “כל זכות”: גברים ונשים שהשתייכו לחברה החרדית בהיותם נשואים, והחליטו להתגרש על רקע בחירתם לצאת בשאלה כאשר הצד השני נותר ומשתייך לחברה החרדית. לתוכנית אפשר לפנות בכל שלב, בין שנמצאים בתהליך גירושין פעיל, בין שרק חושבים על כך, וגם במצבים שהגט כבר ניתן אך מתעורר צורך לפתוח מחדש עניין הנוגע לילדים. התוכנית מעניקה ייעוץ משפטי ראשון ללא עלות וליווי מסובסד לפי הצורך.

בפגישה הראשונה מתברר המצב המשפטי, מוסבר על הזכויות ומוצגים התסריטים האפשריים.

לפנייה לתוכנית צעדים לחצו כאן.

להורדת המדריך להורים ששוקלים גירושין ויציאה – לחצו כאן.

ענייני השעה / תחקירים
10/07/2022

מאמרים נוספים

יוצאים בפרדס


הנה באה הרכבת


לבחור או לברוח - חלק שני


עידן הברזל


כוחו של נרטיב


חזית, עורף, חזית


דילוג לתוכן