במלאות 50 שנה למלחמת יום כיפור משרטט נחי וייס אינטרפרטציה אינטימית ואבני דרך במוזה היהודית של גיבור התרבות שלו לאונרד כהן | בלי גיטרה ועם דחף מיני שמומר לדחף פטריוטי עזב האמן רב־הכישרונות את האי התכול־לבן ומוצף המוזות – ונחת היישר בקו האש של מלחמת יום כיפור | מסע בין אירועים שהותירו חותם עמוק בכהן הרוקנרול היהודי, פרנסו לא מעט מיצירותיו ואף הנציחו אותו כגדול האומנים האוניברסליים שקידמו זהות יהודית הומנית ופלורליסטית
מצב הרוח של תחילת שנות השבעים בישראל מבטא לא רק את האופוריה של מלחמת ששת הימים, על שלל ניצחונותיה והשיבה לאתרים הקדמונים שסופחו מחדש כלב אבות על בנים; מוזיקת הרוק בוקעת עם שחר חדש, המכנסיים האופנתיים מתרחבים, הבחורות משתזפות בחופי הים, שוברי הקופות מנסחים את הסלנג הישראלי המעודכן, ישראל שקועה בשיאם של שינויים טכנולוגים וטלוויזיה מתקדמת, שארם א שייח’ היא פנינת החמד שלנו – גם בלי שלום, הסמים מרקדים מיד ליד בשעה שהפינק פלויד מושכים דיסטורשנים בסיבוב הופעות מסביב לעולם.
ה־ Dark Side of the Moonבשלבי הפקה אחרונים לפני פריצה לאור, ואם רצינו להתנבא על הצרות העתידות לבוא באינפלציה קשה ומלחמה עקובה מדם, היינו צריכים לגשת למדוד את הדופק בקו התעלה, אי־שם בדרום הרחוק. הסוריאליזם בין תל אביב לתעלת סואץ התברר בדיעבד, כמו שמתאר מאיר אריאל בהקדמה לשירו “לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ”. כך נראו הרגעים לפני השבר הגדול של האתוס הישראלי:
“יש דברים שנגמרים, אבל החיים כל הזמן נמשכים… כמו שלושה חודשים בעיר סואץ על מנגלים עסיסיים נוטפי שומן בשר כבש טרי הולך ונצלה, שותים וודקה מתובלת בסירופ פרחי אשכוליות, שהיה ידוע בכל המרחב בשם “קוקטייל־נפיץ־מעיך”… [החיילים] מזינים את עיניהם בתמונות אמצע שנתלשו מתוך חוברות ששלחה אשת הנשיא דאז לכוחותינו בחזית – מה שנקרא ‘תמונות־חזית’…
“ובתוך כל הרע הזה תראו כמה טוב… עושים חיים משוגעים. העורף משתגע להשיג פחית נפט בשביל לפתוח איזה דוּד, בשביל להשקות או לחמם איזו חממה, ואתה שוכב לך על מנגלים ומגרד באוזן בשביל הנימוס… אז מה עושה נער עברי הרחק מהמולדת?…”
01 / לעצור את הכדור: אופוריה ובועות מתפוצצות
באותה תקופה עובר הטרובדור היהודי־קנדי לאונרד כהן שלל התנסויות בשבילי האומנות והמתודות הרוחניות, מתודלק בלא מעט אל.אס.די. הוא גדוש בשפע הנעורים וחדוות החבורות הנועזות, מעיין הכתיבה והרומנים המגוונים. התיאבון המיני והאופטימיות שבאמצעותם התגבר על הדיכאונות הקליניים, כמו ביקשו לחיות את חלומותיו המנחמים, גם אם היו רחוקים מיישובו של עולם, כפי שהתבטא פעם ביחס למלון “צ’לסי הוטל” – שבו בילה לצד אנדי וורהול, ג’וני מיטשל, בוב דילן וג’ניס ג’ופלין – כי הוא חובב במיוחד “מקומות שאפשר להביא אליהם בארבע בבוקר גמד, דוב וארבע בחורות צעירות, לגרור את כולם לחדר שלך ואף אחד לא יגיד לך כלום”.
עם הולדת בנם אדם, מוצאים לאונרד כהן ואהובתו סוזאן נחמה והתגשמות של אהבה טהורה, ועמלים לבסס את הקשר הזוגי והמשפחתי. אולם לא עובר זמן רב עד שסדקים נוצרים באהבתם של השניים. באותה תקופה הם התגוררו באי היווני הידרה, שסימל עבור כהן חופש והיה המקום היחידי עלי אדמות שבו הצליח להעביר תקופות זמן שונות בבדידות מוחלטת ולקבל השראה יצירתית.
סתיו 1973. כהן קרב לגיל 40 ומנדנד בעריסה תינוק בן שנה. הוא מרגיש לכוד ולא רואה בהצלחה אומנותית הישג המביא אושר. הוא תופס עצמו סופר ומשורר כושל. הוא כעוס, אפוף בחוסר משמעות ונופל לדיכאון ולמשבר עמוק. שממה יצירתית הולכת ומכסה את קירות חייו, והוא גוזר על עצמו פרישה מכתיבה וממוזיקה.
שעת ערב, הדייגים על המזח מתקבצים לארוחה בצוותא, השמש יורדת עצלה ומותירה עוד כמה רגעים של אור יום. צבעי תכלת וזהב נעשים עיסה אחת בעיניו של כהן העומד ובוהה בחלון הבית, שוקע בהרהורים, יונק סיגריה באיטיות – ורק כאשר נופל מספיק חושך על האי כהן נשבר. “אני מאבד שליטה, הופך לבריון, תוקף את רוחה [של סוזאן], לא מצליח להיות לוליין כשהיא בסביבה…”
כאלפיים קילומטרים מהאי אזעקה עולה ויורדת קוטעת את החגיגות הגדולות של תחילת עידן הסבנטיז העליז ומאששת את כל ההתרעות שקיבלה ישראל מ”בבל” – המודיע של ישראל בקהילת המודיעין, ד”ר אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים – על מתקפה משולבת המתוכננת על ישראל. בבת אחת מתעוררים לחיים כל התדרים ברדיו, כמו ביקיצה קודם זמנה, מבשרים על גורל השעה: תחילה ניקח את תל אביב, אחר כך את ירושלים.
“כל העולם מלא מחלוקות: בין אומות העולם ובכל עיר ועיר. ובכל בית ובית, בין השכנים ובין כל אחד עם אשתו ובני ביתו ומשרתיו ובניו”, אומר רבי נחמן בשיחות הר”ן (עז):
“ודע שהכל אחד, שהמחלוקת שבפרטיות בין איש וביתו הוא גם כן ממש המחלוקת שבין המלכים והאומות. כי כל אחד מאנשי ביתו הוא בחי’ אומה מיוחדת והם מתגרין זה עם זה כמו שיש מלחמות בין האומות…
ואפי’ אם אחד אינו רוצה לריב ורוצה לישב בהשקט ושלוה עכ”ז הוא מוכרח להיות ג”כ בתוך המחלוקת והמלחמות. כי האדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו, וכל שכן, האדם וביתו שנכללין בהם כל האומות ונלחמין ומתגרין זה בזה. ועל כן, לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער יכול להיות שיהיה נעשה משוגע. וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות והם מתגרין זה בזה והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחי’ אומה אחרת…”
מפציץ מצרי מנחית טיל שיוט על תל אביב, ובהידרה מתלקחת אש בשדות חייו הסוערים של לאונרד כהן. צבאות סוריה ומצרים נעים קדימה בכל הכוח בניסיון לבתר את ישראל לשניים, בה בשעה שכהן וסוזאן נופלים למשבר חייהם. “מאחר שבינינו כל כך איום ונורא, אלך ואעצור את הכדור המצרי”, אומר כהן לסוזאן, לובש חולצה ונפרד ממנה. כשהוא עובר את סף הדלת ומזוודה קטנה בידו, סוזאן לוקחת סרט כחול ונועצת אותו בז’קט של כהן, על מקום הלב.
נטול גיטרה עולה לאונרד כהן על מטוס מאתונה לתל אביב, כדי ללחום לצד אחיו הרחוקים. “משתי סיבות תרשה לך האישה לצאת מהבית: לעשות כסף או לצאת למלחמה”, הוא אומר ונוחת מתוך המטוס הממוזג היישר אל החום הלוהט שעלה מהאספלט הארצישראלי, המקום שהוא מתאר כביתו המיתי, אף שאינו דובר עברית. “אם אחיך במשבר – אינך יכול לעמוד מן הצד”.
02 / בין כיבוש לכיבוש: חזיות או מדים
כהן לא הכיר איש בישראל. זוג שפגש אותו מציע לו לשהות אצל קרובים בהרצליה, אך הוא דחה את ההצעה בנימוס. יותר משהיו לו תוכניות, הצורך להימלט מהמשבר האישי היה חיוני עבורו לא פחות. הוא מבולבל וכאוטי, ולמרות הגעתו ללחום כתף אל כתף עם אחיו המנסים להדוף את מתקפת הפתע המצרית ולהציל את הבית העולה באש, ולמרות הצהרותיו הברורות, ללאונרד כהן חשוב כרגע להדוף בחייו את הבדידות ולהציל את נפשו בשוטטות ברחובות תל אביב. הוא פותח במסע כיבוש מסוג אחר: נשים.
כאן הוא מנסה את מזלו עם מלצרית ומזמין אותה לצאת איתו ושם הוא מנסה לפתח שיחה עם נשים שמוכרות סיגריות בפתח מלון קטן. “לא הצלחתי למצוא עם מי לאכול ארוחת ערב”, הוא כותב ביומן. לא פעם הוא נעצר מול המראה בחדרו, לבדו, מתבונן אל תוך עצמו, מנסה לייצב את רעמת השיער – ובליבו הוא מוצף תהייה, מי הוא היום ומי הוא בכלל וכמה בן אדם יכול פתאום להיות מוזר לעצמו.
כמו המלחמה הפנימית בין לגשת ולהושיט יד לאחיו הלוחמים לבין לכרוך את זרועותיו סביב הנשים שהוא פוגש, כך גם הדואליות המקננת בו באשר למלחמה הזאת. מחד גיסא, הוא אומר בריאיון לכלי תקשורת מקומי: “אני מצטרף לאחיי הנלחמים במדבר. לא אכפת לי אם המלחמה צודקת או לא. אני רק יודע שהמלחמה היא אכזרית, שהיא מכתימה את האדמה הקדושה בעצמות, בדם ובכתמים נוראים”.
ומאידך גיסא, כאשר פוגשים בו בהפתעה המוזיקאים הישראליים אושיק לוי, מתי כספי ואילנה רובינא בקפה “פינתי”, ומציעים לאורח הג’נטלמן להצטרף אליהם לצוות הווי ובידור ולסבב בין בסיסי חיל האוויר, מהסס האחרון ומספק תירוצים על היותו פציפיסט, נטול גיטרה ושמי מעוניין בכלל להקשיב לשיריו העצובים.
בלילות הוא כותב על פתקים: “ירדתי למדבר לעזור לאחים שלי בקרב. ידעתי שהם לא טועים ושצדקם לא רב. אבל עצמות מוכרחות להזדקף וללכת, ודם נועד לתנועה וגברים חורצים קווים גסים על פני האדמה הקדושה…” ובהזדמנות אחרת, כשנשאל לשם מה הוא הגיע ארצה, הוא נשמע מסתייג ומרכך את הטעם שלשמו בא: “בכוונתי להתנדב בקיבוץ במלאכת הקציר וכך לאפשר למקומיים לצאת למלחמה”. מהר מאוד הסבירו לו שעונת המגל והחרמש כבר חלפה מזמן.
לאונרד כהן תמיד שפע קסם שלקוח מהעולם האירופאי הישן. גבר עדין, שברירי אבל מלא כריזמה. לא רק בזכות האינסטינקטים הטהורים שלו או החינוך מלידה. התכונות הג’נטלמניות שלו, יחד עם אלה האפלות, נבחנו באלף תצפיות במסעותיו האישיים ובהזדמנויות שבא במגע עם החברה. נדמה שהוא בוחן, ככל שהוא מתבגר, את כוחו של גבר לכבוש ולדון את סביבתו בקלות; אך קודם לזה יש לכבוש את התאווה לשליטה, אפילו בלא־מודע. יכולתו לדבר על הצדדים האפלים שבאדם לצד הגבהים שבנשמתו והבנתו שאם אתה נשלט בידי התשוקה אינך חופשי, מסייעות לו לשבור מוסכמות חברתיות ומגדריות שעוד יהפכו אותו לגיבור המסעות שאומן יכול לעבור בחייו.
כהן, שבימיו הראשונים בארץ התחבט בין עצירת הכדור המצרי לקציר בקיבוץ ובין מדים בתעלת סואץ לחזיות בתל אביב, בסופו של דבר בוחר בחזית. יכולתו לאחוז בשתי נקודות מבט בעת ובעונה אחת, היא אולי התשובה לסתירות ולקרעים שבנפשו. בניסיון להסביר את השינויים בעמדתו הפוליטית אומר כהן: “יהודי נשאר יהודי. עכשיו עת מלחמה, ואין צורך בהסברים. קוראים לי כהן, לא?”
כזכור, לא הייתה ברשותו גיטרה, אבל עד מהרה ארגנו לו אחת, ויחד עם מתי כספי ואילנה רובינא נדחס האורח הקנדי בפורד הפלקון של אושיק לוי, והחבורה יצאה לדרך, לחצור הגלילית, שם יפתחו את סבב ההופעות שלהם. בלי חזרות ועם יכולת אלתור של טרובדורים, כל ההיסוסים וההתחבטויות מתמוססים באחת כאשר כהן והצוות עולים לבמה.
בשבועות הבאים חוצים כהן והחבורה את הארץ מצפון לדרום ומדרום לצפון. הם נוסעים לרוב במשאיות, טנקים וג’יפים צבאיים, ומגיעים למוצבים רחוקים, מחנות, מוסכי מטוסים ובתי חולים שדה. הם פוגשים חיילים ושרים להם. לפעמים הם מופיעים גם שמונה פעמים ביום; בחלק מהמקרים לאור פנסים ובפניהם של חיילים ספורים בלבד.
ההפצצות אינן מרפות. ריחות של מוות, נפט ואש עומדים באוויר, וכהן, מבלי ששם לב לכך, מאולחש וכנוע למציאות. החבורה מדרימה עוד ומגיעה עד מעמקי סיני. כהן, שלא מכבר חדל מלצרוך אמפטמין ותאבונו שב לו, מוצא עצמו מורעב, הרחק מהמולדת, במקום שגם מנות קרב לא מגיעות אליו. בשעות המאוחרות של הלילה חדל כהן גם מהסחת הדעת שמצא בכתיבה – ונשכב לישון מבלי לחלוץ נעליים.
בחזית הדרומית עלטה, מה שנקרא “חושך מצרים”. החיילים רעבים, צמאים ונואשים למכליות דלק. לא רחוק מכהן נורה מטוס מצרי באוויר. המטוס התרסק בכדור אש מבהיל, ואילו הטייס המצרי נחלץ מבעוד מועד וצנח לקרקע. הלוחמים שובים את החייל המצרי, ואת המצנח שלו הופכים לאוהל.
כהן, שבטוח בצדקת הצד הישראלי וסבור שהמלחמה הזאת נכפתה עליו, נשבר כאשר ראה חיילים גוססים מונחתים בבסיס חיל האוויר, שעה שהופיע שם. המראה הקשה הסעיר אותו. “אל תדאג”, אומרים לו החיילים הישראלים, “אלה מצרִים”. כהן נרגע. אך לפתע הרגיעה הזאת הבהילה אותו: “אני נרגע כי אומרים לי שהם מצרים?! הדם על הידיים שלי!”
באותה עת אוגדת שריון, בפיקודו של אריאל שרון, מתמקמת בחלק המזרחי של תעלת סואץ והחיילים נערכים, תחת הפגזות כבדות, לצליחת התעלה. כהן פוגש את “אריה המדבר”, הגנרל הגדול אריאל שרון. “בכל פינה בשדה הקרב אבות איבדו בנים ובנים איבדו אבות”, אומר שרון. וכהן לוחש לעברו “איך אתה מעז?” השניים פותרים את הרגשות המעורבים בכוסית קוניאק.
“זה תופס אותך”, יתאר כהן לימים כיצד השפיעה עליו המלחמה. “המדבר יפהפה ולרגע או שניים אתה חושב שיש לחיים שלך משמעות. והמלחמה נפלאה. לעולם לא יוותרו עליה. זו אחת הפעמים הבודדות שבהן בני אדם פועלים כמיטב יכולתם. היא חסכונית כל כך מבחינות של מחווה ושל תנועה: כל מחווה היא מדויקת, כל מאמץ הוא בשיאו. אף אחד לא מפשל. כולם ערבים איש לאחיו. תחושת הקהילתיות והקִרבה והאחווה, המסירות. ישנן הזדמנויות להרגיש דברים שפשוט אי אפשר להרגיש בחיים העירוניים המודרניים”.
03 / ההתבגרות של מלחמת 73′ בצל הילדות של מלחמת 39′
כהן נחשב לאחד המשוררים והכותבים היהודים המוערכים ביותר של המאה העשרים. הקריירה הענפה שלו, שהחלה מפרסום ספרוני שירה וכתיבת נובלות, כללה מכירת עשרות מיליוני עותקים מאלבומיו ומאות הופעות, בעיקר במדינות אירופה.
במבט רטרוספקטיבי, שירים וכתבים רבים בקורפוס היצירה שלו הושפעו מתקופת ביקורו בישראל בזמן המלחמה הנוראה בשנת 1973, אירוע שהותיר בו רושם עז והתחבר אצלו לכל המרכיבים היהודיים ההיסטוריים, הפרטיקולריים והקולקטיביים – לאהבה ולשנאה, תשוקה ומלחמה על כל סוגיה.
מלחמת יום כיפור הייתה אירוע מכונן בתולדות עם ישראל בעידן המודרני, ולאונרד כהן היה שם, בתוך כל זה, ביחסי הגומלין שבין הזיכרון האנושי לדמיון הקולקטיבי, בין הבהובי הזיכרון לתעתועי הדמיון. מלחמה היא אירוע קיצוני, דרמטי, ועד שלא תהיה שם לא תבין כמה. כהן, שמעולם לא שימן כלי נשק או דחף ג’יפ תקוע בחול, דגם דגימות מכל פרט כמעט במלחמה הזאת, לעומקה, מהמשמעות ההיסטורית והפסוקים התנ”כיים דרך תנועת הטנק הבודד ודילמות מוסריות ועד להתוודעות לשלל חרדותיהם של הלוחמים שפגש.
בעיניו של כהן נרקמה אנלוגיה בין מלחמת יום כיפור לזוועות השואה, שהכיר מסיפורי המשפחה, לבין המשבר הריבוני המסוכן הראשון שעובר עמו, בארצו. בילדותו נהג סבו, שהיה רב גדול, להקריא לו פרקים מספר ישעיהו לפני השינה. עכשיו, אירועי 1973 ואירועי 1939, בתערובת פרקי התנ”ך שזכר על־פה ודמויות המרקדות בראשו – היטלר, נפוליאון, ג’ינגיס חאן ודם הכהנים הניגר ברחובות ירושלים בחורבן בית שני – עם כל התמהיל הזה נכנס כהן אל עוד שלב של התפכחות בחייו הבוגרים.
עשור קודם לכן, 1964, הוא חוגג את יום הולדת שלושים ומפרסם את ספר השירה השלישי “פרחים להיטלר”, ספר שכתב על רקע משפט אייכמן ובחלקו הוא מתעמת עם הבנאליות של הרוע, כמו בשיר: “כל מה שיש לדעת על אדולף אייכמן: עיניים בינוניות, עשר אצבעות, רמת משכל בינונית, סימנים מיוחדים – אין. למה ציפית? טלפיים? שיניים טוחנות בגודל ענק? רוק ירוק? שגעון?”
בשונה מנוכחותה בספרות, בשירה ובקולנוע, שואת יהודי אירופה כמעט אינה קיימת במוזיקה הפופולרית. יותר ממשוררי הרוק הגדולים בני עמנו כמו בוב דילן, לו ריד ופול סיימון – לאונרד כהן מרבה לשזור תכנים יהודיים מובהקים ביצירותיו, לרבות זיכרונות השואה. על רקע כל זה, הוא, כמשורר, חש שתפקידו לבוא חשבון עם דמויות מן העבר, לפתור את התעלומות הללו ולהישאר בחיים.
אם בילדותו תקפו אותו חזיונות הביעותים של השואה והמשקעים ההיסטוריים של בני משפחתו שנרצחו שם, בשנת 1969 הוא מנציח זאת בשירו “הפרטיזן” ומצדיע למתנגדי הפאשיזם הגרמני ומתאר מין חיזיון שלו עצמו כלוחם יהודי שקיבל מחסה אצל אישה זקנה, אך החיילים הגרמנים הגיעו, הרגו אותה – והיא, מתה בלחישה. בשירו Dance me to the end of love הוא מושפע מהזוועות שהתרחשו במחנות ההשמדה ומתאר את הברבריות שהתרחשה שם, לצד הקרמטוריום, שנגנים יהודיים אולצו להופיע ולנגן מנגינות כליזמר שעה שאחיהם ואחיותיהם הוכנסו אל תאי הגזים והמשרפות.
“וכך, המנגינה ‘הרקידיני אל יופייך לנגינת כינור נשרף'”, מתאר כהן, “משמעותה שהיופי שם הוא של הגשמת החיים, הקץ של הקיום הזה ושל יסוד התשוקה בהגשמה הזאת. אבל זו אותה שפה שבה אנחנו משתמשים כדי למסור את עצמנו לידי מי שאנחנו אוהבים”.
אצל כהן, כמו במלחמות הגדולות, כך גם במעשה האהבה: האוהבים תמיד מתחבקים על רקע החורבות הבוערים. ואם עד כה היו המלחמות בין העמים, עכשיו הן בין הגבר והאישה.
(שלושה פרקים נוספים יעלו ב-22.9.23)
