התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

במעלה הפירמידה

רסל דיקשטיין

דר רחוב – אדם חסר בית או חסר מקום מגורים קבוע, המעביר את ימיו ולילותיו ברחובות ובמקומות ציבוריים. לרוב בתנאים קשים, במצב של הזנחה גופנית ונפשית, תוך ניתוק ממסגרות משפחתיות וחברתיות.

זו ההגדרה במילון. מסע חיי ומשאם הדגימו לי כיצד אפשר לאתגר את ההגדרה הזאת, לחצות אותה, לבחור בה, להיחלץ ממנה, ולבחור בה – או בחלקה – שוב שוב.

מאיפה אתחיל? מההתחלה.

 

“אומרים שהיה פה שמח”, נטייה אנושית חמודה למדי, להביט אל העבר בגעגוע, במבט מצועף בענני נוסטלגיה, ולהתרפק על הימים המאושרים שחלפו.

כל זה לא תקף בשום פנים ואופן, אצלי לפחות, לתהליך היציאה. מבחינת ציר הזמנים ובהתחשבות במותק הפרספקטיבה, התהליך שלי החל לפני 20 שנה. ניצניו הזעירים אומנם נבטו קודם לכן, בתהיות קיומיות ובתחושת מחנק מ”השאלות הגדולות” על תקפות סיפור הבריאה וטובו הבלתי מעורער של האל, אך הנקודה שבה הבנתי שאני בעצם מערערת על העיקר, כלומר על העיקר הראשון שמציג הרמב”ם, ואז, ממילא, על כל השאר, הייתה בסביבות גיל 20. ידעתי שאני כבר לא מאמינה ולא שומרת מצוות בערך 3 שנים אחר כך. סך הכול 5 שנים של ביעור נטול ביאור. כל התהליך הזה היה בודד מאוד. בזמנים שלי המודעות ליציאה – הן בקרב הציבור החילוני ועל אחת כמה וכמה וכמה בקרב אנ”ש – לא הייתה קיימת. רוב היוצאים, כמסתבר לי בדיעבד – ומבלי שהידברו ביניהם או החליטו על כך במועצת שבט סודית בלילה בלי כוכב, הצניעו את עברם והתרכזו בסלילת העתיד. אצלי זה נבע מרצון לא להרגיש חריגה ודחף עז לשכוח מה שהיה וליצור עצמי חדשה יש מאין. מצחיק מאוד. כאילו שזה אפשרי בכלל בשנים הראשונות. או בכלל. וכך, למרות המאמצים ולמרות חוסר הנוחות, סודי התגלה תוך שניות בודדות. ניסיתי להפחית מעוצמתו, לא להפוך אותו לנושא המרכזי ולדבר שמגדיר אותי – ולא תמיד הצלחתי. היום אני יודעת שזו משימה בלתי אפשרית. אין אפשרות ריאלית לעבור לעולם החדש בלי תהליך חניכה עמוק ומקיף. לידה מחדש לא מתרחשת כבמטה קסם. השוני בין תקופת היציאה שלי, בתחילת שנות האלפיים, לתנועת היציאה של 2023 הוא כשוני בין מבנה קבר רחל מהתמונות הישנות לקומפלקס המרהיב שיש היום. הגרעין הראשוני דומה, פחות או יותר, וכל השאר – שונה בתכלית. היום טוב יותר, ובפער. ליוצאים של היום יש אינטרנט, יש שלל עמותות, יש מודעות ובעיקר – יש גישה לאנשים שעוברים תהליך דומה.

כן, בניגוד לדברי המשורר, אני לא חושבת שפעם היה פה שמח, לא. היה עצוב וקשה ובודד וחסר מענים. בזמני, היוצאת הטרייה לא הייתה יכולה לבחור בין קורסים וסדנאות ומפגשים בסלונים, לקורסים סדנאות ומפגשים בשלל המקומות האחרים – הל”ל, בראת, החצר של יודה ויוזמות אחרות של תאי יוצאים במוסדות להשכלה גבוהה. איפה. מציאות שכזו לא הייתה אפילו בגדר חלום. רק שלוש שנים לתוך התהליך שלי ידעתי שיש אנשים נוספים שחושבים, פחות או יותר, כמוני, שקוראים לזה “יציאה בשאלה” ושיש פורום בתפוז שבו האנשים האלה מדברים ומשתפים. בזמנים הללו מארק צוקרברג עוד מחט משפתיו שיירי דייסת שיבולת שועל בשרוול הקפוצ’ון בהרווארד, וכתיבה אנונימית ברשתות הייתה נורמה. זה התאים לי ולאנשים במצבי; האנונימיות הייתה חשובה לנו, קריטית. הצעד הדרמטי של “לספר להורים”, כמה שהוא קשה היום, מורכב ואחד הפחדים העמוקים ביותר והמרתיעים ביותר בתהליך היציאה, היה אז – מבחינתי ומבחינת רבים, סכנה של ממש. כאמור, חוסר מודעות קולקטיבי והמון בושה והסתרה. לא כמו היום, מציאות שמתחה לגבולות האירוניה את הביטוי “אין בית אשר אין בו מת”, וקשה למצוא משפחה שאין במעגליה יוצא אחד לפחות. בשלהי 2004 התוודעתי לפורום והרגשתי גאולה. במבט לאחור, הצעד הזה, להירשם לפורום ולהתחיל לכתוב בו, נצעד במקום שהיה צומת דרכים מרכזי במסע חיי. במשך כמה חודשים טובים נצמדתי לניק-ניים שבחרתי ונמנעתי מלחשוף כל פרט מזהה עליי, מחשש שזה יגיע להורים, לקהילה, למשפחה. הפחד הזה היה זירה אחת בהתמודדות בשנים הראשונות. אם אתבונן בפירמידת הצרכים, אוכל לשייך את ההתמודדות הזאת לשלבים הגבוהים יותר בפירמידה.

 

יישור קו קל – תאוריית הצרכים היא תאוריה שהגה הפסיכולוג היהודי-אמריקאי אברהם מאסלו בשנות השמונים של המאה הקודמת. התאוריה מנסה לענות תשובה אוניברסלית על השאלה “מה מניע אדם בחייו?” מתוך הנחה שיש דבר כזה “צרכים אוניברסליים” שמשותפים לכל בני האדם ומניעים אותם, ושהדבר מתבטא באופנים שונים, בהתאם לסיטואציה התרבותית ולמשתנים אחרים. הרעיון המרכזי של התאוריה הוא שיש היררכיה של צרכים (ההיררכיה היא מילת המפתח כאן) שמאורגנים לפי סדר חשיבות.

השלב הראשון, הבסיסי, כולל צרכים פיזיים שאין חיים בלעדיהם: חמצן, מזון, מים, שינה, קורת גג.

בשלב השני נמצא את הצורך בביטחון בקיום הפיזי: בריאות, תעסוקה, רכוש.

בשלב השלישי נמצאים עניינים מנטליים יותר: שייכות, זהות ואהבה. שם נמצא את הצורך בקשרים חברתיים עמוקים, משפחתיות, קהילתיות וקרבה אינטימית.

השלב הרביעי כולל את הצורך בכבוד ובהערכה. אלו מתבטאים בפיתוח הערכה עצמית, ביטחון עצמי, ציפייה להערכת הסביבה וכהנה וכהנה.

בפסגת הפירמידה נמצא הצורך בהגשמה עצמית.

כאשר רמת צרכים מסוימת מגיעה לכדי מימוש, היא כבר לא פועלת כגורם מניע לאדם, והוא פונה להגשמת הרמה הגבוהה יותר, השלב הבא בפירמידה. להמחשת התיאוריה, ומניסיון חיי, הרבה לפני שאת מתעסקת בפיתוח עצמי ובשאיפה להגשמה עצמית, את צריכה שיהיה לך ביטחון תזונתי ומידה מסוימת של ודאות בשאלה איפה תניחי את הראש הלילה והאם תצליחי להתקלח.

שאלות אלו העסיקו אותי לא מעט בשנים הראשונות ליציאה. במיוחד זכורה לי תקופה מובדלת ומובחנת, שבה רחובות מרכז ירושלים אירחו אותי. בערך שבועיים שבהם שוטטתי ברחובות, גנבתי אוכל מחנויות, ישנתי עם זאבים עם שתי רגליים, סרקתי את עמודי החשמל וחיפשתי מודעות דרושים לעבודה, כל עבודה, ובתנאי שהתשלום יהיה במזומן כי חשבון הבנק שלי עוקל וכל תשלום שייכנס ייבלע במינוס והצ’קים של השכ”ד שוב יחזרו. אני זוכרת את התקופה הזאת כמעין תצרף של סצנות ותחושות. אני מחפשת מקום נוח להתכרבל ולישון, אני יוצאת מעוד חברת כוח אדם ומבינה שאין חיה כזו, עבודה עם תלוש שלא מכניסה כסף לחשבון הבנק, אני נכנסת למגדל הפעמון וחופפת את הראש בכיור ומייבשת בקושי במכשיר לייבוש ידיים, אני ממלאת מים בבקבוק שמצאתי, נכנסת לאחד התאים בשדרת השירותים במרכז הקניות, ורוחצת את הרגליים ואת בתי השחי, אני מתעוררת כשמישהו נוגע בי, ובלי דרמות או סצנות – לא מצידי ולא מצידו – קמה והולכת להמשיך לישון בצד אחר של הכיכר, אני מקשיבה לדברים שאומר מישהו שבא לשוחח עם העזובים, ומתברר שהפתרון הכי טוב לסיטואציה שלי הוא להתגייס לצבא, ואני מגחכת במרירות, כי אין שום סיכוי שזה יקרה, גם ככה ההורים שלי בכאסח איתי כי אני לא רוצה ללמוד בסמינר, אז אם ייוודע להם (וייוודע, כמובן, כי הצבא יודיע) שהתגייסתי השוד והשבר יהיו עצומים ואין לי שום כלים לעמוד בזה. הפתרון היחיד שהיה סביר מבחינתי – שוב, לא היה עם להתייעץ, ואני, כאחת שבקושי בקעה מהבֵּיצה, והייתה שקועה עמוק בבִּיצה – הוא למצוא עבודה ב”שחור”, למצוא בעל בית שיסכים לקבל תשלום חודשי במזומן ואז להתעסק בדברים כבירים כמו לימודים, המשך יגיעה פילוסופית וגיבוש תפיסת עולם ותכנון לעתיד.

תקופת הרחוב, מבחינה רגשית, נצרבה אצלי במניפת תחושות מוגזמות. יותר התרגשתי מפחדתי, זה ברור. אבל היו חששות. לצד תחושת חירות מוחלטת, שחרור שאין בלתו, הגיעו פחדים שלא יכולים להיווצר אלא בתרחיש תלוש שכזה.

 

על הימים האלה דיברתי עם חבר ותיק, בן דורי מבחינת תקופת היציאה, עידו לב.

עידו מתגורר היום בבנגקוק, נשוי בשנית לנועה, ואב לאנה וים. מהנדס תוכנה במקצועו ויוצא קהילת קרעטשניף. עם ילדיו מנישואים קודמים, שרוליק ואברומי, אין לו קשר. כמה שניסה והשתדל ולחם – קשיות העורף החרדית ניצחה.

עידו לא נולד חרדי. משפחתו שייכת לזרם הדתי-לאומי. אחרי תקופת בית הספר היסודי הוא עבר לישיבה התיכונית “נחלים”. שם השתתף בכמה שיעורים שהעביר חסיד חב”ד, והחליט שהוא הופך לחרדי. העמקות, הלימוד וההתעסקות בשאלות של רוח שבו את ליבו. הוריו של עידו לא ראו בעין יפה את התחרדותו של בנם, בלשון המעטה. הם ראו בכך גלותיות ופירוש מוטעה ולא רלוונטי של היהדות – “וגם הבגדים השחורים האלה עולים המון כסף,” משחזר עידו את הסיבות להתנגדותם של הוריו לשינוי, ואת הסיבה לכך שהחליט שלא יכביד עליהם כלכלית והלך לעבוד בסבלות ובטחינת קמח למצות, כדי לממן את הביגוד החרדי החדש. הדרך לזרועות הקהילה החרדית לא הייתה קלה עבורו. שום ישיבה מכובדת לא הסכימה לקבל את הבחור שעדיין לא ידע להתלבש לפי הקודים המדויקים, שלא ידע יידיש ושהרקורד שלו כלל לימודים במוסדות דתיים ולא חרדים ולכן ידיעותיו בתלמוד היו פחותות מאלו של נער חרדי בן גילו. כך הגיע לישיבת בוהוש, ישיבה כלל חסידית בבני ברק, ושאיפתו להיכלל בקהילה החרדית נגעה לליבו של אחד מאנשי הצוות שם, שגם הוא חוזר בתשובה. אחרי הישיבה הקטנה עבר עידו לישיבה גדולה בירושלים, ישיבת טשעבין. שם כבר התקבל ביתר קלות, ציוניו בישיבה היו טובים, הוא שלט ביידיש ובאורחות החרדים והגיע עם המלצות נהדרות. אולם נותרו בו שביבים מעידו הקודם, למשל, חיבתו למשחק כדורסל. הוא חמק מהישיבה עם כמה חברים, למשחק כדורסל במגרש סמוך. כשחזרה החבורה מהמשחק, והצעירים טיפסו על גדר הישיבה בתקווה להיכנס לחדריהם חרישית מבלי שיורגש שחסרו, המשגיח של הישיבה צפה בהם חודרים – “נראינו כמו יס”מניקים שמטפסים לבית של טרוריסט, צוות של משא ומתן” – וכולם סולקו מהישיבה לאלתר. המקרה הזה שבר את רוחו של עידו, הוא כבר חשב לחזור לאחור ולנסות להתקבל לישיבה דתית-לאומית, אבל כצ’אנס אחרון החליט להגיע להיבחן בישיבת “חזון נחום” בבני ברק. שם למד עד שהשתדך לבת לחוזרים בתשובה מחסידות ברסלב, הזרם הירושלמי.

ארבע השנים הראשונות זרמו על מי מנוחות. הילדים נולדו, עידו היה אברך כולל, לימד בישיבת בוהוש, שבה למד בנעוריו, ובערבים כתב תפילין ומזוזות. בגיל 23, במסגרת תהליך לגיבוש הבית הרעיוני שהוא רוצה לבנות עבור ילדיו, חזר עידו לבדוק את השאלות האמוניות שהעסיקו אותו לפני שנעשה חרדי, ומעט הוזנחו בשנים האחרונות. המניע היה צורך לגבש מסורת משפחתית ולהתוות בבית קו ברור שנשען על יסודות מוצקים. “תוך שנייה וחצי, ולמען האמת זה די הלם בי, ראיתי כמה האמונה באלוהים היא דבר הזוי,” הוא אומר. התובנה הזאת הקריסה לחלוטין את עולמו הפנימי של עידו, והוא התקשה ליישם את הפעולות הנדרשות מאדם חרדי – קרי, לקיים מצוות ולהיראות כחרדי.

בשונה ממני, שהתהליך שלי היה ארוך מאוד, כשבע שנים במצטבר, אצל עידו השינוי היה מהיר הרבה יותר. תוך כמה שבועות הוא מצא את עצמו במספרה, בדרך מבני ברק לתל אביב, מתפטר משאריות הזקן והפאות (אותם קצץ בעצמו) ומחליף את החזות החרדית המובהקת במראה חילוני עדכני – “עשיתי קוצים!”


עידו לפני ואחרי


פעולה זו היא רגע מכונן, רגע מחוֹלל. אין אפשרות לחזור לאחור. כדי להראות את הפנים בבית ובבית המדרש צריך להמתין כמה חודשים לצמיחת הזקן והפאות. פעולת הגזירה היא אילוץ עצמי לצאת לדרך חדשה. לעידו המתינה נסיעה לניו-יורק, למטרות איסוף צדקה עבור מוסד לימודים חרדי. הנסיעה נקבעה תקופה ארוכה קודם לכן, ועידו החליט לנצל את השבועיים עד הנסיעה כדי לחקור את בירת החופש והחילוניות של ישראל – תל אביב. הוא נכנס לדיזנגוף סנטר, בשעת הנעילה התחבא בשירותים וכשהמקום היה ריק נרדם על ספות שהיו במרחב הציבורי. את רוב היום העביר בהיכרות עם העולם החדש. מקלחות – בים. שם גם כויס, ומעט הכסף שהיה ברשותו הצטמצם עוד יותר. “בימים הראשונים הסתובבתי בתל אביב מרותק למה שאני רואה סביב, זחוח. ובערבים הייתי חוזר לסנטר, לשירותים ולספות.”

תחושת הזחיחות הזאת מוכרת לי. סיפרתי לעידו שבזמן אמת השהות שלי ברחוב לא העציבה אותי. ידעתי שהיא זמנית ושתוך פרק זמן זה או אחר אמצא פתרון. אומנם כל יום חשבתי שהוא היום האחרון לחוויה, ולבסוף התקופה הזאת נמשכה קצת יותר משבועיים, אבל לא התייחסתי לכך כמשהו שלילי ואומלל, אלא כאל הרפתקה מופלאה, הגשמת חלום של לעשות מה שאני רוצה. בדיוק ההפך המוחלט ממציאות חיי בשנות הילדות וההתבגרות. “יש משהו מאוד משוחרר בלגור ברחוב,” מסכים עידו. “ברגע שהצרכים הבסיסיים מתמלאים, יש לך מקום לישון ומקום להתנקות, כל השאר זו חוויית שחרור וחופש. הרי כשאין כסף, אין משמעות לחוויות חומריות. ואתה חופשי לנפשך.”

המשך השיחה שלנו מעלה את הסיבות האמיתיות להיפלטות לרחוב: חוסר ידיעה על מענים אחרים ופחד עצום מהמשפחה ומהקהילה. שרק לא ידעו על השינוי, כי אם ידעו – יתרחש אסון. “אשתי לא ידעה שהורדתי את הזקן והפאות. הייתי איתה בקשר כל הזמן הזה, אבל היא לא שאלה איפה אני ישן ואיך אני מסתדר. כמו בסיטואציות רבות אחרות, אנשים לא שואלים כי הם מעדיפים לא לדעת. חוץ ממנה, לא הייתי בקשר עם אף אחד. פחדתי. פחדתי שירביצו לי. אבא של אשתי היה בנבחרת ישראל בג’ודו לפני שחזר בתשובה. ראיתי אותו פעם אחת מתעצבן, וזה הספיק כדי להבין שאתה לא רוצה אותו כיריב. פחדתי ממנו, פחדתי מהחסידות שלי, שירדפו אחריי. הגעתי ממקום ששורף כל דבר ששונה ממנו.”

מצאתי עצמי מזדהה עמוקות עם החששות הללו. בזמנו, המחשבה שיתגלה להורים שלי שאני כבר לא דתייה הפחידה אותי יותר מכל חוויית רחוב שהיא. ניתוק הקשר איתם לא היה יוזמה שלהם בלבד, אלא גם משהו שהתפתח בצד שלי. לא הייתי מסוגלת לשתף באורח חיי הנוכחי, והם לא רצו לדעת.

 

השאלה מה השתנה בין הימים שבהם עידו סרק את רחובות תל אביב ואני היטבתי את הקפוצ’ון שלי והשענתי את גבי על קירות כיכר החתולות, מבחינת המענים ליוצאים בתחילת הדרך, מעסיקה אותי לא מעט.

הפניתי את השאלה הזאת לברוריה אברהם-לבנון, סמנכ”לית תחום פרט וקהילה ב”יוצאים לשינוי” ויוצאת בעצמה. “האם כיום, ליוצא שממש בתחילת הדרך ביציאה/בריחה מהבית, יש מענה בדמות קורת גג ראשונית?”

“ישנם מספר מענים של דיור והלנת חירום לצעירים,” השיבה ברוריה. “בטח יותר מבעבר, וזו התקדמות משמעותית וטובה שאני מברכת עליה. ועדיין, הם מעטים מאוד ורובם המוחלט לא מותאם לצרכים של יוצאים. יוצאים, בדרך כלל, מגיעים מרקע נורמטיבי, יש להם כישורים ומוטיבציה אדירה להשתלבות בחברה הכללית, לרכוש השכלה, להתגייס ולעבוד בתעסוקה איכותית. דיורי החירום למיניהם הם לא פלטפורמה שמקדמת את המאפיינים, היכולות והצרכים הללו. אלו פתרונות שמכוונים יותר לנתינת מקלט זמני לצעירים במצבי סיכון שונים, ומענה לצרכים בסיסיים וראשוניים בלבד.”

הייתי חותמת על פתרון כזה, בסיסי וראשוני כזה.

“המענים האלה מתווכים ליוצאים?” שאלתי את ברוריה.

“‘יוצאים לשינוי’ עוסקת בהפניה של צעירות וצעירים לפתרונות הדיור הללו, כחלק משירות ‘טרום יציאה’ שאנו מספקים לצעירים עוד לפני שיצאו מהחברה החרדית בפועל. השירות נועד לתכנן את שלבי היציאה, לחשוב היטב על האתגרים הצפויים ולהכיר את המענים השונים שיוכלו לסייע בכל זאת להשתלבות מיטבית.”

 

וואו, זה משהו שבהחלט לא היה בתקופה שלי. ואם היה, ייתכן שהחיים שלי היו נראים אחרת לגמרי. היום זה משהו אחר. היום יוצאים עטופים יותר. זה ברור. גם בקרב הקהילה החרדית יש היום הרבה יותר מודעות לנושא ומקרי קצה כמו שלי הולכים ונעשים נדירים יותר.

 

המשך סיפורו של עידו והרפתקאותיו בניו-יורק, ואחר כך גלגוליו בעולם, מרתקים. כדי לא להשאירכם עם סימני שאלה גדולים מדי אספר שהוא שגשג כ”משולח” בניו-יורק, עד שנשדד ונאלץ לחזור לארץ. הוא עבד במקדונל’ס, בפיצוציה ובכל מיני עבודות שלהן לא נדרשת השכלה, השלים לימודים, למד באקדמיה ונעשה מהנדס תוכנה ומנהל פיתוח בחברות ענק.

מה נשאר בך מחוויית הרחוב? שאלתי אותו, והתשובה הייתה מהירה – ואף היא, מוכרת לי. המינימליזם. “אני יכול לארוז את החיים שלי בתיק קטן. לא צריך יותר מזה. אם יש משהו על הכוננית שליד המיטה חוץ מספר, זה מפריע לי. עודף רכוש הוא לא דבר שנוח לי איתו.”

אצלי, אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי לשנות כיוון ולהפוך לנוודת. בדיוק יצאתי מקשר זוגי משמעותי, עברתי דירה וריהטתי אותה, לראשונה בחיי, מאפס. רכשתי חדר שינה, מוצרי חשמל, כלים, ענייני נוי בית – בניתי לי מעון משלי. לא עברו שלושה חודשים עד שהרגשתי שהחפצים שלי כולאים אותי. הסתכלתי סביב, על הדירה המרוהטת מאוד, הספרייה הגדושה, העציצים, השטיחונים, התמונות – כל הפרטים החומריים שרכשתי כדי להרגיש מוגנת ובתוך שלי, וכל שהרגשתי הוא תחושת חנק. לקחתי את המפתחות של הרכב – כן, גם רכב היה לי, לתפארת השלמת החסכים, ונסעתי בכבישים הריקים של מערב הנגב. באותו ערב החלטתי להיפטר מהכול ולעבור לאורח חיים נוודי.

השיחה עם עידו התנהלה כשהוא בביתו בבנגקוק, בשכונה טרנדית, ואני במלון הכול כלול בויאנג צ’אן, בירת לאוס, בהמשך המסע שלי בנוודות דיגיטלית. הבחירה לחזור לימים שבהם אין לי רכוש, אין לי בית ואני נהנית מתחושת חופש הגיעה לאחר שטיפסתי במעלה הפירמידה: מצאתי שייכות, סגרתי את החובות, למדתי, התמקצעתי, יש לי עסק ואני פועלת ברוב שעות הערות שלי להגשמה עצמית ומימוש. איכשהו, ולמרות הכול, ניצחתי את השיטה.

בין העולמות / הדרך שלי
01/02/2023

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן