מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית
הבחירות הסתיימו. תמונת הגושים נראית ברורה. שישים וארבעה מנדטים של גוש הימין מחזירים את מושכות ההנהגה לידיהם. מצד אחד נשמעים קולות נהי ובכי, ומן הצד השני נשמעות אמירות מפורשות על תוכניות ארוכות טווח. מבלי להיכנס לכל האמירות ועד כמה הן יבואו לידי ביטוי ויישום בפועל, אפשר לנסח את נקודת הליבה המבדילה בין הגושים במילים אלו: המאבק המרכזי בין הגושים הוא על התוכן המרכזי של מדינתנו הקטנה – מדינה יהודית או שמא מדינה דמוקרטית? מדינת הלכה או מדינה מערבית?
בשורות אלו ברצוני לטעון שאופן הצגת הוויכוח אינו מדויק. הנחות היסוד של שני הצדדים הן שמדינה יהודית משמעה מדינה הכפופה לקיום המצוות, באופן מלא או חלקי; ואילו מדינה מערבית-דמוקרטית פירושה מדינה החַפָּה מסממני דת. להלן נבחן את התפיסה הזאת על פי היהדות עצמה. במילים אחרות, אפשר לשאול אם לאומיות קשורה לדת או למרכיב אתני-טריטוריאלי,[1] ומהי הגדרתה של מדינת ישראל; אולם אני רוצה לדון בדברים מנקודת מבט הלכתית, ולטעון שאף מזווית ראייתה אין כל קשר בין שני הנושאים.
במה אתם יהודים?
בשנת 1990 מסר הרב שך את נאומו המפורסם “נאום השפנים והחזירים”. הנאום זכה לתהודה רבה בשל הקשרו הפוליטי. באותם הימים יצחק שמיר כיהן כראש ממשלת אחדות, ושמעון פרס ניסה לרקוח ממשלת שמאל צרה בשיתוף המפלגות החרדיות. על כן התעניינו הכול בדעתו של הרב שך, שהנהיג אז את היהדות החרדית.
הנאום כלל התרפקות על דמותו של היהודי מהעיירה היהודית הקסומה – שטעטל. הסנדלר היהודי עובד הכפיים שחי חיי עוני ודלות אך לקראת השבת לובש הוא שטריימל וקפוטה ונראה כמלך עלי אדמות. ביתו הדל הופך לארמון מלוכה. ממש אידיליה מושלמת. אין אזכור כמובן לעוני ולניוון, לקשיים ולרעב ששררו באותן עיירות שנכחדו בימי השואה.
לעומת זאת, כנגד אותה תמונת מצב קסומה, באו הקיבוצים והשמאל והרסו כל חלקה טובה. הרב שך הוסיף וטען: “אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה, מגדלים שפנים וחזירים, יש להם קשר עם האבא שלהם? ]…] הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור, אז במה הוא יהודי?”
הנאום של הרב שך עורר זעם רב.[2] בני הקיבוצים התרעמו מאוד על תוכן הדברים. “בזמן שאנחנו נהרגים לנו בקיבוצים, הוא אומר שאיננו יהודים”. בשיחה שמסר הרב שך כמה חודשים לאחר מכן, הסביר הרב את כוונתו והדגיש שהוא לא שונא את בני הקיבוצים. “אתם מביטים עליי כעל ‘שונא ישראל’, כאילו אני שונא שלכם. אך דעו לכם כי אני הוא הידיד הטוב ביותר שלכם, ואילו אתם הם אלו ששונאים יהודים, ומדוע? כי בדרך שלכם בעוד עשרים שנה לא יהיו כאן יהודים, רק הילדים והנכדים שלנו, אם תישארו עדיין בארץ ישראל […] היכן יחיו הילדים שלכם? וכי מה הם רואים ברחובות תל אביב בשבת? מה הם רואים על שפת הים?
אני חוזר ואומר, אינני מרחיק את הקיבוצים, אדרבה, אני קורא להם לבוא אלינו. אני לא אומר שהם לא יהודים, נהפוך הוא, אני אומר שהם יהודים, אולי יהודים טובים ממני, אבל שיבואו אליי, ואתן להם אוכל כשר כמוני, אבל אי אפשר שירצו לאכול חזיר ויצעקו שהם יהודים. הנה אחד מהם אמר שגם הוא הניח פעם תפילין, האם יש דבר מגוחך מזה? כל מה ששאלתי הוא – במה ההתנהגות שלהם מביעה שהם יהודים? כיצד יש להם את העוז לצאת כנגד דרך הוריהם ולעשות כל מה שהם רוצים כנגד מה שעשו אבותיהם?”
גם בנאום מפויס זה חזר הרב שך והדגיש שאי אפשר לרצות לאכול חזיר ולהישאר יהודים. יש מקום לדון ולהרהר בקביעה זו ולבחון אותה מחדש. האם יש קשר בין שני המושגים הללו? במאמר מוסגר נציין שאכן הרבי מחב”ד הביע את מורת רוחו מתוכן הנאום של הרב שך. על פי דבריו, ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, ואין רשות לדבר על יהודים.[3]
יהודי ושמירת מצוות
מעיון בספרות חז”ל ניווכח לראות שהקשר בין יהדות לשמירת מצוות הטריד את מנוחתם של חכמינו. על דברי הפסוק “בנים אתם לה’ אלהיכם” (דברים יד, א) נחלקו חכמים: “רבי יהודה אומר אם נוהגים אתם כבנים הרי אתם בנים ואם לאו אין אתם בנים. רבי מאיר אומר בין כך ובין כך בנים אתם לה’ אלהיכם וכן הוא אומר (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים”.[4]
כלומר רבי יהודה תולה את זיקת העם לשמירת המצוות, ואילו רבי מאיר טוען שאין קשר בין השניים – עם ישראל ממשיך להיקרא עם גם אם אינו מקיים מצוות כלל.[5]
הבה ונסקור אירוע מפורסם נוסף. כידוע בני משפחת חשמונאי ייסדו שושלת מלוכה בארץ ישראל, לזכר אותו ניצחון היהודים חוגגים אלפי שנים את חג החנוכה. הרמב”ם מתאר את נס חנוכה ומסיים: “עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני”.[6] הרמב”ם מחשיב את חזרת המלכות לישראל לנס גדול שגם עבורו נחגג חג החנוכה,[7] אם כי כיום יודעים אנו בבירור שמלכות חשמונאי לא הייתה שומרת מצוות כלל. אף אם המאבק בתחילתו נשא אופי דתי, המשך שושלת המלוכה לא הקפיד על שמירת מצוות, ותושבי הארץ התערו בקרב אוכלוסיית הנוכרים.
לפי דברי הרב שך ניתן לתמוה מה ראו חכמים לקבוע שמחה לדורות על ניצחון החשמונאים, הלוא מדובר היה במלכות של תרבות הלניסטית-נכרית, במה ניתן לקרוא להם יהודים?
התפיסה הכורכת את מושג יהודי עם שמירת מצוות מיוחסת לרבי סעדיה גאון, שכתב בספרו: “לפי שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה”.[8] יש לציין שרבי סעדיה גאון לא הביא שום אסמכתה לקביעה הנחרצת הזאת. ספרי הנביאים מספרים רבות על אי-קיום המצוות בקרב העם, ובאף אחד מהספרים הללו לא עלתה טענה כנגד בחירת ישראל או כנגד ייחודיות עם ישראל.
משכך, כדאי לזכור ולהפנים: יהדות אינה קשורה בשום צורה לשמירת מצוות. שמירת המצוות הייתה אחת מן הצורות שאפיינה בעבר את היהודים, אולי בשל הגלות מתוך רצון לשמור על זהות ייחודית;[9] אבל במאות השנים האחרונות נטשו מרבית בניה ובוניה של היהדות את התורה, וחדלו לראות בשמירת המצוות מאפיין מרכזי באישיותם, ועל כן שוב לא ניתן לטעון ולומר “במה אתם יהודים?”
