התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

בחירות (או “שיטת שלוש הלמ”דים”)

חני כהן

התמונה הראשונה של עלמה מוחבאת עד היום בתוך ניילונית, בקלסר שחור שחבוי בארון המצעים של מר וגברת בראון. עלמה הייתה אז בת מינוס חמישה חודשים בערך. למעשה, יש המכנים את התמונה הראשונה “צילום אולטרסאונד” אבל מאחר שעלמה צולמה שם בבירור, לדעתי, זה לגמרי נחשב כתמונה. בתמונה אפשר לראות, בכתמים בשחור לבן, את כל מערכות הגוף של עלמה הכמעט מוכנות. עיניים. אף. פה. וממש במרכז הבטן, כמה סנטימטרים מתחת לסרעפת, מוקף בעיגול כחול, אפשר להבחין בגוש כהה של רצון עצמאי.

ביום שהפגם הנורא הזה אובחן לראשונה, כשגברת בראון יצאה מהחדר של הפרופסור, ליוו אותה מבטים חומלים של כל צוות המחלקה להיריון בסיכון. כולם ריחמו מאוד על בני הזוג המקסימים, שחיכו לילדה כמעט שנה שלמה מהחתונה, וככה קרה להם. כמה אחיות הציעו לגברת בראון לשבת לשתות משהו. היא נשמה עמוקות. מר בראון ניסה בינתיים לדבר עם עסקן משומש במצב טוב, שמספר הטלפון שלו הושג בדרך-לא-דרך, אבל כל מי שמר בראון הצליח להשיג, הסכים עם קודמיו שהגוש לא ניתן להוצאה בהליך כירורגי.

כל אותו היום בכתה גברת בראון בשקט, ושאלה כל מי שעבר שם לידה, “אבל איך מגדלים ילד כזה, שרוצה בעצמו דברים? מה אעשה אם היא תרצה ללמוד לנגן בחצוצרה או ללמוד וטרינריה או להתחתן עם בדואי? איך אפשר להלביש לילד כזה סט בגדים זהה בדיוק לכל שאר האחים בלי שהוא יתנגד?” ואף אחד לא ענה לה ולא הסתכל לה בעיניים.

כך עברו להם חודשים קשים ומלאי חששות על הזוג בראון ועל כל אנשי שלומם. כשעלמה נולדה החששות רק גברו. בעיקר כשהיא חייכה הרבה לפני הזמן הנכון, והתהפכה הרבה אחרי, ובקיצור – עשתה מה שבראש שלה בלי טיפת הכנעה ובלי לחכות שיגידו לה.

קיץ וחורף חלפו, ימים-שבועות-חודשים. כשעלמה הייתה בת חצי שנה בערך הצליחו מר וגברת בראון לקבוע תור לפרופסור ידועה, שהמציאה שיטת טיפול בבעיה. “רצון עצמאי,” כך הסבירה הדוקטור במבטא בריטי קל, “בנוי בעצם מרקמת שריר. ככל שמשתמשים בו יותר, כך הוא גדל ומתפתח. כעת הבת שלכם קטנה,” הוסיפה הדוקטור, “אם תצליחו לשמור שהיא לא תבחר שום דבר בעצמה, ייתכן שיום אחד הגוש הזה יתנוון והיא תוכל להשתלב בחברה הנורמלית.”

כך למדו בני הזוג להכיר את שיטת שלוש הלמ”דים (לא לתת לבחור).

בהתחלה זה היה נראה קל. אבל אם מתבוננים היטב, אפשר לראות שבכל רגע צצות מסביב מלא אפשרויות בחירה חדשות, מרגשות, ומאוד מסוכנות. והעולם צבעוני כל כך כשיש לך רצון עצמאי. למזלה של עלמה, תמיד היו סביבה אנשים טובים וצדיקים שרצו בטובתה ובחרו את כל הבחירות במקומה.

פעם אחת היא כמעט בחרה בעצמה. זה היה בגן, במסיבת ראש חודש. הגננת שאלה אותה אם היא מעדיפה “פסק זמן” או “מקופלת”. עלמה עצמה עיניים וניסתה להתרכז, ופתאום הרגישה, ממש במרכז הבטן, שהיא יודעת מה התשובה. משהו בתוכה התחיל ללחוש לה בשקט. אבל אז, למרבה המזל, הגננת נזכרה בהנחיות שקיבלה ואמרה לה מהר, “את רוצה פסק זמן. נכון, מותק?” למותק דווקא הייתה הרגשה עמומה של זעם בלתי מוסבר, אבל הגננת הייתה גדולה ויודעת, אז היא אמרה שנכון ולקחה פסק זמן. הכתם של הרצון העצמאי התכווץ עוד טיפונת.

 

מדי כמה חודשים לקחו בני הזוג את עלמה המתוקה שלהם לצילום. מפעם לפעם הגוש שם בפנים נעשה קטן יותר וחסר אונים, אבל הוא עוד היה שם, והתסמינים היו מפוזרים בבית ובבית הספר כמו סוכריות אחרי עלייה לתורה. עד שביום אחד, כשעלמה רצה לתפוס את האוטובוס, קצת אחרי ששוב הוחלטה בעבורה החלטה בלי לבדוק איתה, היא הרגישה כאב חד בבטן בצד שמאל. היא חשבה שזה בטח הטחול, אבל כשגברת בראון שמעה על זה היא חיבקה אותה חיבוק חזק ובכתה.

סוף סוף עלמה הייתה בריאה וחסרת רצון עצמאי באופן רשמי.

 

חלפו הימים. סביב עלמה המשיכו לצוץ להן מלא אפשרויות בחירה, אבל עכשיו כבר לא היו צריכים לשמור עליה. היא בעצמה הייתה שואלת מה היא צריכה לרצות. עם הזמן עלמה אפילו לא הייתה צריכה לשאול, היא פשוט רצתה בדיוק את מה שילדות טובות וצייתניות צריכות לרצות, ובכך הדביקה את הפער בינה לבין כל שאר הבנות. היא בחרה מבחוץ החוצה. היא לא הקשיבה יותר לאותו קול ספק אלוהי שלחש בתוכה פעם, יום-יום, שעה-שעה. הרצון שלה.

וכך עלמה גדלה, ובחרה ללכת לסמינר כמו כולן ובחרה ללמוד הוראה, והייתה לה תלבושת אחידה, ונעליים אחידות, וחיוך אחיד, ומר וגברת בראון התחילו סוף סוף לרוות קצת נחת.

אחר כך עלמה הגיעה לגיל שבו צריך לרצות להתחתן, ובחרה להתחתן עם בחור ישיבה שתקן. ואז אלוקים בחר בשבילה, ונולדו לה שלושה ילדים.

עלמה אפילו לא שמה לב, אבל לאט לאט הצטמצמו ההזדמנויות שבהן היא נדרשה לבחור, והמציאות שלה כבר הייתה בנויה סביבה. כמו גולגולת שנסגרו בה כל המרפסים, והמוח כבר לא יכול לגדול בפנים, אפילו אם הוא פתאום נזכר שכדאי לו. אפילו אם פתאום קולות רחוקים ומנגינות קורצות קוראים לו לבוא.

אז סימנו כל האנשים הצדיקים V ענק של ניצחון, והלכו לבחור במקום אנשים אחרים.

העובדה היחידה שאותה דוקטור פספסה היא, שרצון עצמאי הוא כמו סרטן. הרבה אחרי שהוא נוצח סופית הוא יכול פתאום לחזור – בלי התראה.

זה מה שקרה ביום חמישי האחרון, קצת אחרי השקיעה. עלמה גמרה לשטוף את המרפסת והתיישבה תשושה על אדן החלון. אישה עייפה ומהורהרת. היא הייתה לבושה במה שעליה ללבוש, וסיימה להכין כל מה שהיה עליה להכין. אפילו המחשבות שלה כבר היו כאלה שהיא אמורה לחשוב. אבל מסביב היו המון כוכבים נוצצים ורחוקים בטירוף. ופתאום עלמה ידעה בבירור, שאם לא היה כל כך, כל כך, כל כך מאוחר מדי, היא הייתה רוצה להיות אסטרונאוטית.

תרבות / סיפורת
27/12/2022

הניוזלטר שלנו

קבלו את כל הכתבות הכי מענינות והכי חדשניות ישירות למייל

מאמרים נוספים

חרדי וטוב לו


הכהן הגדול של האהבה והייאוש


לכשאפנה – אשנה


כותבים בעקבות סופרים


ירושלים


אומץ או אונס?


רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן