התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

בחירה – חופשית

רסל דיקשטיין

מהו חופש? מיהו אדם חופשי? מהו התמהיל הרצוי והמדויק בין חופש לגבולות והגבלות? האם קיימת בחירה חופשית? שאלות כמו אלו העסיקו הוגים ואנשי רוח כבר בראשית העת העתיקה. פילוסופיים יוונים דנו בהן, גם חכמי ישראל נדרשו לתת דעתם בעניין, ומאות אלפי מילים נשפכו בנושא בכתבי יד עתיקים ומודרניים. עזיבת החברה החרדית מקושרת באופן מתבקש לרצון להיות חופשי, לחירות לקבל החלטות אישיות, לחצוב את מסלול החיים לאחר מחשבה ומסקנות אישיות ולא לפעול כמוכתב. כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי לממש את ערך החופש, להנכיח אותו בחיינו באופן אבסולוטי? איזה מחיר משלמים אנשים שבחרו לחיות חיי חופש, ומה כללה הדרך שהם עברו כדי להגשימם?

לגור בכל מקום – עם עצמך

אנחנו יושבים על כיסאות מתקפלים, משוכללים דווקא, מאלו שיש להם תאים ייעודים למשקה, רגליים משוכות קדימה, מולנו פרוש קו המים. גלגל חמה אדום נושק להם במרחק האופק. מעט רכבים חונים במגרש העפר הגדול, וגם הם מתכוננים ליציאה. אנחנו שותים יין (אדום!) ומעל גלימה הלילה עוטפת את השמיים הכתומים-אדומים, אורות הרכבים היוצאים מהחנייה מפלחים את החושך הרגוע. הכי רגוע כאן, בחוף הנטוש. איזה מזל שעזבתי את גוש דן הפקוק, הלוהט, התזזיתי והגעתי לביקור אצל צביקה.

צביקה (41) מתגורר בארבע השנים האחרונות באוטו-קרוואן. פנים הרכב עוצב ונבנה על ידיו, בידיו ממש, מיטה, מקלחת, מטבח, חללי אחסון. צביקה שלף את עצמו ממרוץ החיים ויצר לעצמו שגרה אחרת, שגרה של מסע שבו הדגש הוא על הדרך, לא על המטרה. הוא בוחר לעצמו לוקיישנים לפי העין, הנוחות ומצב הרוח, ושוהה באתר עד שהוא מחליט לעבור למיקום הבא. הוא שהה כמה חודשים באילת, בצפון, בנקודות שונות לאורך רצועת החוף ובמקומות נוספים בארץ. צביקה היה מנהל עבודה ופרויקטים באתרי בנייה, והיום קצב החיים שלו שונה לחלוטין.

צביקה, אוטו-קראוון. “צורת החיים שבחרתי מעמיקה את הצורך להתמקד בדברים שבשליטה שלי, לעומת שחרור האחיזה בדברים שאינם בשליטתי”

 

“אני פחות מתחבר למילה חופש”, הוא אומר. “בעיקר כי זה נשמע כאילו אני לוקח הפסקה ממשהו. אני הרבה יותר אוהב את המילה חירות, כי מבחינתי היא מסבירה יותר את היכולת להיות אני”.

“להיות אני” – כמה משמעות מקפלות המילים הללו בחובן. החינוך שקיבלנו לא מזכיר במאום את המילים האלה, את מה שעומד מאחוריהן, את תפיסת העולם הזאת. צביקה, כמוני, נולד למשפחה חב”דית, גדל והתחנך במוסדות החינוך החב”דיים הקלאסיים. שום “אני” לא היה שם. הייעוד הכללי, של כל מי שזכה להיוולד יהודי, הוא לעבוד את ה’, ו”הנבחרים”, כלומר החסידים, נוצרו כדי לאתר ניצוצות של קדושה ולפעול כדי לעשות לו יתברך “דירה בתחתונים”. יהדות אורתודוקסית מעולם לא שילבה יד עם מונחים ואידיאות מאסכולת “האדם במרכז”. האינדיבידואל כערך עומד בניגוד לתפיסות שמרניות באופן כללי, ולתפיסות אמוניות-הלכתיות על אחת כמה וכמה. איך עושים, בפועל, את המעבר הטרנספורמטיבי הזה, מחיים שמוקדשים לאל, לקהילה, למשפחה, לוויתורים אינספור למען השכר המובטח בעולם הבא, לחיים שמקדשים חופש ותנועה, צמיחה מתוך הרפתקה ודיוק עצמי בלתי פוסק?

הרי לא מדובר בשינוי קל, אלא בהיפטרות מוחלטת מתפיסת עולם קודמת וגיבוש עמדה מנוגדת לה לחלוטין; במישור המחשבתי-תפיסתי, ובמישור הפיזי-חברתי יש לברר את המוסכמות החברתיות – בעיקר אלו של העולם שאליו הגענו, החילוני, החופשי כביכול – להעמיק בשאלות עצמיות, לסנן רעשים חיצוניים, לבחור להיות נכונים לשלם את המחיר. המעבר הזה, תוצאת תהליך מנטלי ומעשי, הוא מסע בפני עצמו.

צביקה מספר: “בשלב מסוים נחתה אצלי ההבנה שעזבתי את העולם החרדי וכברירת מחדל נחתי בעולם החילוני. ובעולם החילוני יש כללים מסוימים שיש לנהוג על פיהם. אימצתי אותם בלי לחשוב יותר מדי, ופתאום הבנתי שמשהו שם לא נכון בשבילי. החלפתי מערכת ערכים אחת במערכת ערכים אחרת, בלי שבחנתי אותה בכלל וביררתי אם היא מתאימה לי. זה שעזבתי את החברה החרדית ואני לא מסכים עם מה שקורה שם, לא אומר בהכרח שאני מקבל ומסכים לכל מה שיש לחברה החילונית להציע”.

זו הייתה תקופה קשה בחייו של צביקה, הוא אומנם עבד בעבודה טובה, מכובדת ומתגמלת, אבל נפשו לא ידעה מרגוע. “פעלתי כמצופה ממני, עשיתי כל מה שהעולם החילוני מבקש, הרווחתי מצוין, שכרתי דירה יפה בגבעתיים, בר קבוע, חברים, בחורות. הכול טוב – חוץ מדבר אחד: לא הייתי מאושר”.

צביקה לא היה יכול עוד להמשיך לעשות מה שצריך לעשות, החלל הפנימי לא אפשר לו. “יום אחד קמתי בבוקר בהחלטה שאם כבר הכול אבוד, אני מוכרח לעשות את הדבר שאני הכי מפחד ממנו. הפחד הכי גדול שלי היה שאמצא את עצמי הומלס. התאמתי את הדברים לסגנון שלי, ויצאתי למסע בשביל ישראל. עשיתי כמה הכנות גופניות, הליכות, קצת סחיבות, שאוכל לעמוד באתגר, לפחות מבחינה פיזית. יצאתי לבד מתל אביב, בדרכי צפונה. הטיול ארך עשרה ימים. עשרה ימים בטבע, דבר שלא עשיתי קודם לכן. בכלל. חזרתי מהטיול עם הבנה שהתפתחות נמצאת מחוץ לאזור הנוחות ושאני הולך לחיות עם עצמי כל חיי, ושאני רוצה להיות חברה טובה עבורי”. הבנות הבסיס הללו היו תשתית לאורח החיים שצביקה הנחיל לעצמו, מעבר לקרוואן ופרישה מחיי עבודה 9 עד 5 והשתוקקות למנוחה בסופי השבוע.

“צורת החיים שבחרתי מעמיקה את הצורך להתמקד בדברים שבשליטה שלי, לעומת שחרור האחיזה בדברים שאינם בשליטתי. והרווח הגדול הוא הסיפוק הרב שמושג מהתגברות על פחדים עמוקים”, מסביר צביקה, ומבהיר שלא התנתק לחלוטין מחברה. “אני משתדל בכל יום לעשות מעשה טוב, אפילו משהו פעוט, למען האחרים. דווקא בגלל שאני כל כך הרבה זמן בחברת עצמי, חשוב להזכיר לי שאני גם חלק מחברה. יוצא לי הרבה לעזור לאנשים שנתקעו בדרך. ואם אני לא מוצא מישהו לעשות לו משהו טוב, אני עושה משהו למען הסביבה, מנקה, מרים זבל. העיקר לעשות משהו שהוא לא למען עצמי”.

במרוצת המסע הפך צביקה מאדם עצוב ופסימי, שנהג לשתות כדי לברוח מהתמודדויות, לאיש שמח, חוקר, לומד, רגוע ומחייך. “נקודת המבט שלי השתנתה. אני כבר לא מבקר בחור השחור, הבולעני. הצרה הייתה שהדמיון שלי תמיד צייר לי תמונות קודרות ומבהילות, הרבה ‘מה אם?’, ופירוט של סיטואציות הזויות וקיצוניות, שמשום מה האמנתי שהן יכולות לקרות, ושקעתי עוד יותר. הכנסתי את עצמי לבתי כלא מחשבתיים שמעולם לא הייתי אמור לבקר בהם מלכתחילה, רק כי הדמיון שלי עבד שעות נוספות. היום, בראייה לאחור, אני שם לב שהייתי זה שקובע את החוקים, הנוקשים למדי, וגם זה שאמור לציית להם, גם השופט, לחומרה כמובן, וגם התליין, גם הסוהר – אבל גם הסורר. והנענש. המון פעולות שנועדו להקטין, לגמד, לכבות, להסתיר. היה מטלטל להבין שהתייחסתי לעצמי כמו שלא הייתי מוכן שאף אחד בעולם יתייחס אליי. זה היה חייב להשתנות. הכלל של ‘ואהבת לרעך כמוך’ מצריך קודם כול אהבה שלך לעצמך. כיום אני עסוק בעיקר במציאת נקודת מבט של ראיית הטוב והאדרה שלו. בשיחות הרבות שלי עם אנשים שנקלעו לאזור שבו אני חונה, אני תמיד מוצא את המקום המואר שיש להם בחיים ומעניק לו נפח, מראה להם שיש להם כוחות ועוזר להם להגדיר עבור עצמם נקודת חוזק שהם יכולים להישען עליה. זה בדיוק מה שהייתי רוצה לשמוע כשהייתי במצבים קשים, שמישהו יבוא ויאמר לי, ‘יש אצלך אור, אתה רק צריך להגדיל אותו'”.

צביקה מעמיק בסיפור חייו ומשתף בהתלבטויות, בזיכרונות ובבחירות בבלוג שלו “מחשבות על הדרך”.

 

לעבוד מכל מקום – ולבחור במה להתמקד

ב-2009 הייתה לי התגלות, זה קרה כשרכבתי באופניים לאורך טיילת סט.קילדה, מלבורן, אוסטרליה. באותה תקופה עבדתי בכל משלוח יד שנקרה בדרכי, בייבי-סיטר, מורה לעברית, ניקיון, שליחויות – כל דבר שהיה יכול לצמצם, ולו במעט, את החובות האדירים שצברתי בשל התנהלות כלכלית קלוקלת ותשוקת לימודים עצומה. באותו ערב חזרתי מאחת העבודות האלה, השכר בכיסי, המצברוח מרומם והתחושה הייתה שקיבלתי שליטה על חיי. אמרתי לעצמי, נגמרו 7 השנים הרעות ומעתה יתחילו 7 השנים הטובות. השנים הקשות, של תחילת היציאה, כללו טבילה, עד כדי טביעה כמעט, בכל מה שיכול להפחיד ולהרתיע: אובדן האמונה והחרדה הקיומית הנלוות לכך, נתק מכאיב מהמשפחה, בדידות, כישלונות אישיים (ומובנים, בפרספקטיבה), פגיעות ותחושה כללית של “אין לי מקום בעולם”. ואז, בעוד הרוח האוסטרלית הנעימה מצננת את זיעת פניי, נחה עליי רוח אחרת, רוח שהכניסה אותי לכוכב שלי. הסקתי שיש לי יכולת לבחור מה החוויה שלי מכל אירוע, עם אילו אנשים אני מעוניינת להיות בקשר ומה תהיה מידת הקשר שלי איתם, יש לי בחירה באילו נושאים להתעניין. בקיצור – יש לי מקום. אומנם יצאתי מקהילה מאוד עוטפת ולוחצת ונזרקתי לריק מוחלט, אבל המצב הזה לא חייב להימשך. אני יכולה ליצור לעצמי מרחב שיהיה מוגן מפני רוחות רעות, מפני פגיעות ויחס מזיק, מפני התרחשויות שאינן מיטיבות עימי, מרחב עצום שיעוצב בדיוק לטעמי. הרמתי עיניי, השמיים היו מלאי ריצודים כסופים, אמרתי לי – ברוכה הבאה לכוכב שלך.

הכוכב שלי לא חייב להיות מקום פיזי, יותר נכון, הוא חייב שלא להיות מקום פיזי, משום שהבנה נוספת שחדרה אליי באותו ערב הייתה – אני מעוניינת בחיים מאפשרים, של רווחה פיזית ומנטלית, חיים עם כמה שפחות מגבלות ועם כמה שיותר חופש, ובחירה. אני רוצה להכיר את העולם, לחוות אותו דרך עיניי ורגליי. שם החל המסע שלי. שש שנים אחר כך התחלתי לבסס לעצמי עסק שמאפשר לי לעבוד מכל מקום ולבחור את הפרויקטים שאני עובדת עליהם, את האנשים שאני בקשר מקצועי איתם. סגנון החיים הזה אינו ייחודי לי, הוא תופעה שהולכת ותופסת תאוצה בקרב אנשי “העולם החדש”. מדובר במגמה עולמית, שהתחזקה בעקבות הקורונה, חתירה לעבודה און-ליין ולחיים שמשלבים עבודה עם טיול, ויתור על מקום מגורים קבוע לטובת קונספט של נדודים, ובעיקר – חופש מלוא החופנים. חופש להחליט על לוחות הזמנים, סדר היום, מקום השהות והסביבה הקרובה. הקהילה המתרחבת הזאת קרויה “נוודות דיגיטלית”.

במסגרת ההתוודעות שלי לאנשים שבוחרים “לעבוד מכל מקום”, הכרתי את “קין”. קין הוא הכינוי שהדביק לעצמו יוצא נווד. קין (31), מתכנת, בן למשפחה ירושלמית ותיקה, שוהה כיום בצ’אנג-מאי. קודם לכן הוא שהה באתר נופש בצרפת, לפני זה היה כמה חודשים בארץ, ביישוב כפרי, לאחר שנדד בין ארצות שונות כארבע שנים.

בגיל 18 קין שיתף את הוריו במחשבותיו. “אמרתי להם, זה לא אורח החיים שאני רוצה. היו לי שאלות בדת ובאמונה, שלחו אותי להיות חברותא של אורי זוהר ואפילו הלכתי ללמוד פילוסופיה ב’כולל’ מחתרתי. בעצת הרב אדלשטיין, ההורים שלי שלחו אותי ללמד חוזרים בתשובה בחו”ל, מתוך תקווה שכך ייפסקו הרהורי הכפירה שלי. אבל אחרי שנתיים של בדיקה הבנתי שאני לא שייך יותר לעולם הזה. אז החל משבר חריף, הרגשתי חסר משמעות בלי אלוהים ובלי הנחיות מה לעשות. הייתי חייב מסגרת. התגייסתי לצבא. הוגדרתי עדיין כחרדי ולכן לא קיבלתי את התפקיד שרציתי, חקר מודיעין, והוצע לי לשרת בתפקיד שלא כולל קשר עם נשים”.

בצבא קין התמקצע בתכנות. לדבריו, הוא חשב שלא ירצה לעסוק במקצוע הזה באזרחות, אך כיוון שהיה צריך להתפרנס החליט לנצל הזדמנות עסקית שנקרתה בדרכו ונרתם לפרויקט תכנות. מאז ועד היום הוא עובד עם אותו לקוח, שלדבריו הוא הרבה יותר מזה. “הייתי אומר אפילו – מנטור”.

לאורח החיים הנוודי הוא התגלגל במקרה. “בהתחלה הייתי מגיע לעבוד במשרד. באחת ההזדמנויות שאלתי את המעסיק שלי אם אני יכול לעבוד מהבית. לקח לו 4 חודשים לומר לי, ‘כן. ואם אתה לא עובד מהמשרד, אין סיבה שתישאר בארץ. קח איתך את העבודה וסע – תיהנה’. התחלתי לנדוד וראיתי כי טוב”.

לפני שיצא למסע הכיר קין את מי שתהיה חברתו במשך כמה שנים. “היא הייתה נוודת עוד לפני שהכרנו, אבל סגנון הנוודות שלנו היה שונה. אחרי כמה שנים וניסיונות להתאים את עצמנו אחד לשנייה, נפרדנו דרכינו ואני המשכתי לנווד לבד”.

קין, נוף נורווגי מהחלון. “שהינו כמה שבועות בכל תחנה, נורווגיה, ליטא, פלורידה”

 

קין, לדבריו, אף פעם לא יודע מראש מה יהיה היעד הבא שלו. התנועה שלו חופשית ואין לו קריטריונים ידועים מראש בבחירת מקומות. “נסענו לבלרוס בגלל שבת הזוג דאז ידעה רוסית וחשבנו שיהיה לה שם נוח. היינו בקפריסין, אבל היה משעמם והמשכנו הלאה, לרומניה. היינו בווייטנאם אחרי ששברתי את הרגל בתאילנד וחיפשתי יעד קרוב. היה לי איזה מיזם בפנמה, והפכתי את הדרך לשם למסע שבו שהינו כמה שבועות בכל תחנה, נורווגיה, ליטא, פלורידה. לאתר הסקי הצרפתי הגעתי אחרי שחברים סיפרו שהם שוכרים שם דירה. הדברים מתגלגלים וקורים”.

אין ספק שסוג חיים כזה מזמן חוויות חדשות ומאתגרות. החוויה הטרייה האחרונה של קין הייתה אשפוז בבית חולים בתאילנד. “במשך שבועיים הייתי בבידוד בבית החולים. הביטוח אפשר לי להתאשפז בבית חולים פרטי, האוכל היה טוב, וכשהייתי יכול המשכתי לעבוד”. יתרון נוסף של עבודה מרחוק.

האקראיות והמקריות הן מוטיב חוזר בקורותיו של קין. “לא חשבתי שכך ייראו חיי, לא הגשמתי איזה חלום ישן. כמובן שכילד ונער ראיתי את עצמי מנהל אורח חיים חרדי. כשיצאתי, לא היה לי מושג לאן הדברים יתגלגלו. אני מאוד מרוצה – מעצמי, לא מזה שאני נווד. טוב לי עם עצמי, טוב לי מאיך שאני מרגיש, היומיום שלי טוב. הנוודות מעולם לא הייתה חלום שלי וגם היום היא לא חלום, היא מציאות שאימצתי. אני רואה בזה אורח חיים חכם שמאפשר לחיות בנוחות ולחסוך כסף. אבל בסופו של דבר, כנראה שמבחינת חלקים מסוימים באופיי אני כן בנוי לזה, אני משתעמם בקלות וצריך הרבה עניין בחיים, קשה לי לקבל מרות ולכן עבודה מרחוק מתאימה לי מאוד, נשארתי באותה עבודה רק בגלל שיש לי בוס נוח ומאפשר. הנוודות לא שאיפה, אבל היא מתאימה לי. לא פוסל בכלל להתיישב במקום אחד, בתנאי שאוכל לאפשר לעצמי רמת חיים טובה ולהמשיך לעשות מה שטוב לי”.

הבחירה בנוודות כוללת אומנם מסע פיזי ומעבר ממקום למקום, אבל לא פחות מכך – מסע פנימי, בירור עומק ודיוק. “אחרי היציאה היו לי תקופות קשות, רציתי למות מחוסר משמעות. לקח לי זמן להבין שאני לא רוצה להחליף את אלוהים במציאת ‘משמעות’ אחרת, והמשמעות היא – שאין משמעות. כיום הדברים שאני משקיע בהם קשורים אליי ולשיפור שלי, אני משקיע הרבה בפיתוח הגוף, רוכב, מתאמן ובלמידה של דברים חדשים”. קין לומד עיסוי באופן מעמיק, כדי להכיר טוב יותר את הגוף, ומתכנן להירשם לאחר מכן לקורס יוגה. “ובכל מקרה, אני חי את הרגע ומשתדל שהרגע הזה יהיה הכי טוב עבורי”.

 

תאילנד היא מעין גן עדן של אנשים מהמערב שמחפשים להם חיי חופש. גם אבי (38) בחר לעבור לשם, אחרי שבילה בה כמה חודשים לפני פרוץ הקורונה. כיום אבי מתגורר בעיר לא גדולה בצפון-מזרח תאילנד, לאחר שלדבריו מיצה את המקומות התיירותיים באזור.

אבי, תאילנד. “אם לא טוב לך באיזה מקום, או שאתה מרגיש שהחיים שלך נעדרי חשק והתלהבות, תנסה משהו אחר”

 

“אחרי שיצאתי מהחברה החרדית הלכתי ללמוד משפטים. סיימתי התמחות ומבחני לשכה, ונסעתי לטייל בהודו. חשבתי שזה יהיה טיול של כמה חודשים ואז אחזור לארץ ואתחיל לעבוד כעורך-דין במשרד. אבל תוך כדי הטיול התאהבתי במזרח הרחוק, ובכלל – קסם לי לנסות אורח חיים יותר חופשי. נאלצתי לעזוב את הודו מטעמי ויזה, עברתי לתאילנד וגם בה התאהבתי. רציתי להישאר שם אבל הייתי חייב לחזור לארץ. התוכנית הייתה לחזור ולהכשיר את הקרקע למעבר. ואז פרצה הקורונה ודברים השתבשו. אולם כאשר תאילנד פתחה את שעריה מייד עליתי למטוס. מאז אני כאן, לא יודע לעוד כמה זמן. בינתיים טוב לי פה”.

ממה מורכב ה”טוב” הזה, שעליו מדברים קין ואבי? מה גורם לתאילנד להיות נהדרת כל כך לאנשים שמבקשים להם חיי חופש והתנהלות חופשית?

“קודם כול, לתאילנד יש יתרונות אובייקטיבים”, מסביר אבי. “המחיה כאן זולה. הנופים יפים. תשתיות מפותחות, ברמה של אינטרנט כבישים וכדומה. ויש גם גיוון של אוכלוסייה, מגיעים לכאן אנשים מכל העולם, והכול ברגוע ובאווירה מאפשרת. נדמה לפעמים שרק צריך לבחור מה רוצים – ותאילנד כבר תאפשר את זה. אפשר לבחור אורח חיים ספורטיבי, הרפתקני, סטלני. הכול זמין ונגיש. וגם בתוך תאילנד עצמה, כשמגיעה תחושת מיצוי אפשר לבחור לעבור למקום אחר, לפי מה שמתאים. אני מאוד מתחבר לתמה שאומרת: אם לא טוב לך באיזה מקום, או שאתה מרגיש שהחיים שלך נעדרי חשק והתלהבות, תנסה משהו אחר. הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה כשהייתי צעיר. הייתי חוסך לעצמי שהות במקומות ששעממו אותי וכיבו אותי”.

 

לשלם את המחיר – על הבחירה

המחירים של ההחלטה על אורח חיים נוודי מתגלים רק במהלך המסע. תחושת חוסר הוודאות היא אורחת קבועה, גם חשש מפני הבאות, ממעבר למקום לא מוכר. ומן הסתם, אורח חיים שכזה מזמן סדרה בלתי נגמרת של בלת”מים. החל מפציעות, בתי אירוח לא ראויים למגורים (נסו לגלות זאת בשתיים בלילה, ובלי טלפון פתוח לשיחות יוצאות. מקרה שהיה) עד אירועים נקודתיים שקורים בשל חוסר היכרות מספקת עם המקום, השפה והתרבות. שוב ושוב נשאלת השאלה: זה שווה את זה? אצלי, על כל פנים, התשובה היא – כן.

גם אבי מכיר במחירים ומוכן לשלם אותם. “הכי קשה לי המרחק. המרחק מהמשפחה ומהחברים. זה מחיר כבד שאני לא מפחית ממשקלו. אבל עדיין, בשיקולי העלות-תועלת חייבים לבסוף להכריע. בשיקול בין להיות מוקף במעגלי אנשים שאני מכיר ואוהב לעומת להיות במקום שטוב לי בו ואני יכול להתפתח לכיוון שמתאים לי – עשיתי את הבחירה שלי. כמה זה יחזיק? אני לא יודע. אני לא עסוק בלתכנן את העתיד. אני חי היום”.

בין העולמות / הדרך שלי
03/08/2022

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן