שלושה ימים לפני שנפתחו שערי הגיהינום – אימצנו חתול.
מערכת חלוקת החתולים הקוסמית (Cat Distribution System) היא תיאוריה חמודה מאוד,
הגורסת כי ישנה מחלקה שמימית האחראית על חלוקת החתולים בעולם. היא עושה זאת בזמן שלה, כך נטען, ומכאן שהחתול הוא שבוחר את בעליו ולא להפך.
“אם כן”, הצהרתי בסיום ההסבר מלא הפאתוס שנשאתי מול הזוגי שלי בגינת הכניסה לבניין –
“אני צריכה שזה יקרה כבר, חיכיתי מספיק”.
שתי דקות אחר כך, כשכבר היינו ממש בכניסה לבניין, שמענו אותו.
“מיאו” כזה קטנטן.
הזוגי אומר שהחיוך שנפרס מייד על פניי הוא משהו ששווה לזכור.
את התחושה הזו בלב שלי, תחושת משאלה נענית, אני בטוח אזכור.
הלכתי שלושה צעדים אחורה ומולי טופף גוש זעיר וכהה, שהתיישב בדיוק מתחת לרגליים שלי והסתכל עליי בעין אחת עצומה.
אספתי אותו. רטוב ובוצי, והוא התכרבל לי בתוך היד.
“טוב, יש לנו חתול!” הכריז זוגי בעליזות ופתח את דלת הבניין. “אוי ויי איז מיר”.
אז עשינו לו מקלחת. הכנו לו מיטה מאולתרת מקופסת נצרים ופיג’מה חורפית ישנה. התרגשנו בשיחת וידאו עם אחותי ובת זוגה, שיש להן שני חתולים ושחמידותם הקיצונית הייתה ההשראה לרצון ההולך וגובר שלי בחתול בשנים האחרונות. נתנו לו קצת טונה והשתאינו מקלות ההירדמות שלו עלינו, מגרגר ורגוע.
בבוקר קמתי מוקדם כדי להזמין משלוח גדול מחנות החיות ולקבוע תור לווטרינר.
בשלושת הימים הבאים מרחנו משחה אנטיביוטית על העין המודלקת, קנינו בית חתולי עם מתקן גירוד משוכלל והצפנו את הבית בחטיפים, שימורים ועכברי צמר צבעוניים. עיסינו את הבטן הקטנה שלוש פעמים ביום כדי להקל עליו בעשיית הצרכים, קראנו לו בשם ורווינו רוב נחת מהזנב המתנוסס אל על, סימן בדוק לכך שהקטקט מרוצה מחייו החדשים.
בשבת בבוקר, 7.10.2023, עוד הייתי בטוחה שיש טעות.
חטפנו את הקטקט המנומנם שהיה מכורבל בתוך הפיג’מה שלי וטסנו לחדר המדרגות, מטושטשים משינה.
הצופר ודאי תקול, שכנעתי את עצמי. ממתי יש אזעקות בירושלים?
אחר כך באו עוד אזעקות.
גרוע מזה, אחר כך באו החדשות.
וככל שהגיעו עוד מאלו הרגשנו שהעולם קורס.
בשבת בצהריים כבר ארזתי –
מזוודה קטנה עם כמה בגדים נוחים, נעליים סגורות וערכת עזרה ראשונה. עדשות, משקפיים ספייר, תיק מקלחת מצומצם. גם תיק גב עם דרכונים, מסמכים חשובים, סכין חדה ליתר ביטחון, אוכל יבש של בני אדם ושימורים של אוכל לחתול.
לא ידעתי למה להתכונן.
לא ידעתי איך, אז ניסיתי לכסות את כל האפשרויות.
הימים שאחרי היו סחרחורת איומה של זעזוע וחרדה, יחד עם תחושה קשה של חוסר ביטחון.
אין לנו ממ”ד, אז ניסיתי למגן את הבית.
נעלתי את כל הדלתות, הורדתי את כל התריסים.
העברתי מהמרפסת פנימה ארון כתר גדול והצמדתי אותו לאחת הדלתות שלה, שלא ננעלת. מאחורי הארון שמתי גם שולחן כבד, כיסאות ומדפים שמצאתי.
העברתי את המזרן הזוגי הגדול מחדר האורחים אל המרפסת הסגורה בסלון, שיגן עלינו מרסיסים, אם יהיו. הזזתי את הספה, שיהיה קל להתחבא מאחוריה.
הבית האהוב שלנו, מלא כיווני האוויר והחלונות הענקיים, הפך להיות מקור לבהלה.
לא ידענו אם נגמרו ההפתעות או שיש עוד,
הכול הרגיש חשוף ופגיע וזכוכית… זכוכית זה לא טוב,
הרי רואים דרכה הכול והיא נשברת.
גם אני נשברתי.
מחזות הזוועה עברו ישר פנימה, ללב.
תמונות, סרטונים, דיווחים, אימה גדולה.
ואח שלי, שהיה סגור בממ״ד במשך יומיים עם אישה וילדה בת כמה חודשים, וחברה טובה שלי, שהחזיקה לבד את הדלת של הממ״ד במשך שעות עד שיבואו לחלץ אותה ואת ילדיה, וידיד שלי, שהיה נעדר ואז התגלה כמת.
מאות עדויות ותיעודים שלקחו לי כמעט את כל האוויר.
והחרדה שלי, שפעילה גם בימים רגילים, הרקיעה שחקים.
לא הצלחתי לאכול, לא הצלחתי לעבוד גם במעט העבודה שלא בוטלה או הושהתה, לא הצלחתי לישון, בקושי הצלחתי לדבר. המתוק שהתחתנתי איתו תפס פיקוד בזמן שאני קפאתי לתוך החרדה, וניסה להקל עליי ככל יכולתו, משתף פעולה עם ״מיגון״ הבית, אם כי שנינו ידענו שאם חלילה יקרה דבר מה, לא זה יהיה מה שיעזור.
ובאמצע כל זה היה הקטקט.
שובב ושלֵו כמו שרק גור בן חודש וקצת יכול להיות, לחלוטין לא מודע לעולם הגועש שבחוץ.
והוא תינוק.
תינוק שביקש לשחק איתנו, שהיה צריך שנשים לו אוכל, שננקה לו את ארגז החול, שנעסה לו את הבטן, שנלטף, נכרבל, נוריד אותו ממקומות גבוהים שעלה אליהם ולא ידע כיצד לרדת, ונצוד יחד איתו עכברי פרווה, חבקי ווילונות וחרקים מזדמנים.
בתוך כל כך הרבה מוות,
הדבר הקטן היה מלא חיים.
***
בעודי מקלידה שורות אלו,
הקטקט ניסה ללעוס את מסך המחשב (פעמיים), טיפס מעלה אל ראש הכורסה, השחיז ציפורניים על מנורת הצד והתעקש להקליד גם הוא כמה מילים. במקביל קמתי שבע פעמים כדי למנוע ממנו להתנקש ברהיטי הבית או בזוגי הישן.
לא קל לגדל גור חתולים,
אבל בימים האלו הוא מציל אותי –
לא פחות ממה שאני הצלתי אותו.
