ויקטור אמיל פראנקל נולד בווינה, בשנת 1905. 70 שנה לאחר לידתו הוא יקבל תעודת אזרח של כבוד מטעם עיר הולדתו, וייאסף אל אבותיו כשהוא בן 92 לאחר שהטביע חותם נדיר בעוצמתו, בעמקותו, במקוריותו, בהשפעתו ובהיקפו. היא חיבר 32 ספרים, שתורגמו ליותר שפות, ופרסם עוד את משנתו בהרצאות שנשא ב-209 אוניברסיטאות בכל חמש היבשות.
לשאת כל “איך”
האדם הנדיר הזה שאל שאלות קיומיות כבר מגיל צעיר. הוא קיבל תואר דוקטור לרפואה, התכתב עם פרויד, ובעידודו פרסם מאמרים, למד אצל אדלר, והקים אקדמיה משלו. כל זה לפני שהועבר למחנה ריכוז בעקבות הכיבוש הנאצי, ואחר כך למחנה אחר, ולעוד אחד – עד שהגיע למחנה ליד דכאו, שם עבד כרופא עד סיום המלחמה. בוגר מצטיין. הצטיינותו של פראנקל הובעה בספרון צנום, 148 עמודים בסך הכול (לא כולל הקדמה וביבליוגרפיה) במהדורת כיס. או לפחות כיס פנימי של טרולי, שכן ספר זה נודד איתי בשנים האחרונות בכל תחנות המסע שלי. 12 ארגזי ספרים מסרתי, אך על הספר הקטן הזה, “האדם מחפש משמעות”, לא הייתי מסוגלת לוותר. הספר שפקח את עיניי, שתיקף את צרחות הנפש שלי, ושהדגים באופן הנורא ביותר שאפשר לעלות על הדעת – מהי רוח הקיום.
האסכולה שייסד פראנקל, ומושגי יסוד בה מפורטים בחלקו השני של הספרון, נקראת “לוגותרפיה” – הלחם של המילים “משמעות” ו”ריפוי” בלטינית. רק מלכתוב את המילים הללו מסתמרות שערותיי. כמה תקווה וכמה אומץ נדרשים כדי לראות במשמעות – ריפוי. אני מצאתי במשמעות ריפוי, משחה עבה ומנחמת על פצעים מודלקים בנפש, חריטות שנחרטו בי, שעל כולם תכסה המשמעות שמצאתי לי. מצאתי לאחר חיפוש.
התאוריה שפיתח פראנקל אושררה במעבדה האכזרית בעולם, התקופה החשוכה שבין 1942 ל-1945. הוא ואסירים אחרים הוכיחו את שאמר ניטשה: “מי שיש לו ‘עבור מה’ שלמענו יחיה יכול לשאת כמעט כל ‘איך'”.
פראנקל מעיד שרצה להישאר בחיים כדי שיוכל לפגוש שוב את רעייתו, אסירה אחרת סיפרה שהתעקשה לחיות כדי להוכיח את שרידותו של עם ישראל. כל אסיר ששרד היה צריך למצוא לעצמו סיבה מאוד טובה לעשות את זה.
כך, לפי פראנקל, דעיכת הגוף קשורה בקשר הדוק לחוזקה של הנפש. הוא תיאר כי במחנה הריכוז שיעורי התמותה בין חג המולד לראש השנה בלוח הנוצרי עלו בשיעורים גדולים. הסיבה לכך, לדעת הרופא הראשי של המחנה, היא שאנשים רבים תלו תקווה גדולה בשחרורם לרגל חג המולד, וכשלא שוחררו האכזבה החלישה את המערכת החיסונית שלהם וכוחותיהם לא עמדו להם עוד.
על הציר שבין העולם הפנימי לעולם החיצוני
פראנקל מייחד נתח נכבד מפילוסופיית חייו לפרשנות האישית של האדם לאירועים החיצוניים שקורים סביבו. “אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו.” המשפט הזה, ורק הוא, יכול להתוות דרך חיים, דרך התמודדות, אמצעי לחדש את מלאי האנרגיה וההתלהבות בכל סיטואציה. החיבור האישי שלי לרעיון זה הוא הדגמה כבירה של חופש הבחירה.
התיאוריות הטיפוליות כיום, מפותחות בהרבה מכפי שהיו בתקופה שבה הגה פראנקל את רעיונותיו, מדגישות אף הן את חשיבות הפרשנות האישית, החיובית, בהתמודדות עם אתגרי החיים. החל מעצירת רצף המחשבות האוטומטיות בעקבות ציון נמוך במבחן ועד להתמודדות עם טראומות.
צידה לדרך
רבים מדברים על לקחי השואה, יש מי שמתחבר למסר “לעולם לא עוד”, ויש מי שמהרהר בהשלכות הנוראיות של שנאת הזר. במוצאי יום זה אני מציעה לאסוף לארגז הכלים המנטלי את צוואתו של ויקטור פראנקל – מציאת משמעות וחירות המחשבה.
