תניא: בשעה שיצאה הגזירה מלפני הקיסר, באו חכמי ישראל אצל רבי ישמעאל כהן גדול, והיו מפצירים בו להיכנס לפני ולפנים להקטיר קטורת, ולשאול אם מאתו יצא הדבר. אמר להם רבי ישמעאל, “כלום לא אמרה תורה, ‘ואל יבוא בכל עת אל הקודש?’ והיאך אכנס אל הקודש מבלי שעירים וגורלות'” והיו עונים, “מה לך שעירים ומה לך גורלות? והלוא נפל הפור ואנחנו השעירים!” נענה רבי ישמעאל ואמר, “צדקתם ממני,” והחל מטהר עצמו, ומניח קטורת במחתה ומהלך אל בית קודשי הקודשים.
ביקשו הלוויים שומרי משמרת הקודש למנוע בעדו. אמרו לו, “כלום לא לימדתנו שאין לבוא אל מאחורי הכפורת אלא פעם אחת בשנה?” והיה רבי ישמעאל מפגיע בהם להניחו ולא שמעו בקולו עד אשר יצאה בת קול ואמרה להם, “הניחו לו לרבי ישמעאל ששליח ציבור הוא.”
הדליק רבי ישמעאל את הקטורת ויכנס מבעד לפרוכת. ובהזכירו את השם בסילודין עלה למרום, והנה אכתריאל יה ה’ צבאות יושב על כיסא רם ונישא.
ויקרא רבי ישמעאל לאיש לבוש הבדים, “כלום נגזרה כבר הגזרה?” והאיש שותק ומחריש. ציווה עליו רבי ישמעאל, “אמור לי מה שמעת מאחורי הפרגוד.” וינאם לו האיש, “קבלו עליכם צדיקים וידידים, כי בזאת אתם נלכדים.” באותה שעה החלו מלאכי מרום זועקים, והיו מרהיבים מלפניו, “זו תורה וזו שכרה?” גער בהם הקדוש ברוך הוא ואמר, “גזרה היא מלפני, קבלוה משעשעי דת יומיים.”
נשא רבי ישמעאל עיניו אל קונו ולא דיבר. וישמע קול עולה מן הכיסא, “ישמעאל, ברכני.” והיו עיניו של רבי ישמעאל דומעות, ולא יכול להשיב מפני הצער. והייתה השכינה מבכה כנגדו ומבקשתו, “ישמעאל, בני, ברכני.” עמד רבי ישמעאל על רגליו ואמר, “יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין.”
ירד רבי ישמעאל, ונקבצו עליו חבריו לשמוע אם עלתה בידו. סיפר להם רבי ישמעאל את כל הדברים. אמר להם, “כה וכה בירכתי לו ולא ענה לי.” שמעו חבריו של רבי ישמעאל שנגזרה הגזירה, והתקינו עצמם לקבל עליהם עול מלכות שמיים. ובשעה ששמעה בתו של קיסר את רבי ישמעאל מבכה את רבי שמעון, ביקשה מאת אביה לשמר את פניו למענה. שלח קיסר את קלגסיו והיו מפשיטים את עור פניו של רבי ישמעאל מעליו.
ובשעה שהגיעו למקום תפילין צרח רבי ישמעאל בקול מר כשופר.
בקהילות אשכנז, בתום תפילת המוסף של יום הכיפורים, נוהגים לשורר את הפיוט “אלה אזכרה”. פיוט זה מגולל את סופם העצוב של עשרת הרוגי מלכות:
חָלוּ וְזָעוּ וְנָעוּ כֻּלָּמו
עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּהֵן גָּדול נָתְנוּ עֵינֵימו
לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם לַעֲלות לַאֲדונֵימו
לָדַעַת אִם יָצְאָה הַגְּזֵרָה מֵאֵת אֱלהֵימו
טִהֵר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַצְמו וְהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּסִלּוּדִים
וְעָלָה לַמָּרום וְשָׁאַל מֵאֵת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים
וְנָם לו קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם צַדִּיקִים וִידִידִים
כִּי שָׁמַעְתִּי מֵאֲחורֵי הַפַּרְגּוד כִּי בְזאת אַתֶּם נִלְכָּדִים
יָרַד וְהִגִּיד לַחֲבֵרָיו מַאֲמַר אֵל
וְצִוָּה הַבְּלִיַּעַל לְהָרְגָם בְּכחַ וְלָאֵל
וּשְׁנַיִם מֵהֶם הוצִיאוּ תְּחִלָּה שֶׁהֵם גְּדולֵי יִשְׂרָאֵל
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּהֵן גָּדול וְרַבָּן שִׁמְעון בֶּן גַּמְלִיאֵל נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל
כְּרת ראשׁו תְּחִלָּה הִרְבָּה מֶנּוּ לִבְען
וְנָם לו הָרְגֵנִי תְחִלָּה וְאַל אֶרְאֶה בְּמִיתַת מְשָׁרֵת לְדָר בְּמָעון
לְהַפִּיל גּורָלות צִוָּה צִפְעון
וְנָפַל הַגּורָל עַל רַבָּן שִׁמְעון
לִשְׁפּךְ דָּמו מִהֵר כְּשׁור פָּר
וּכְשֶׁנֶּחְתַּךְ ראשׁו נְטָלו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְצָרַח עָלָיו בְּקול מַר כַּשּׁופָר
אִי הַלָּשׁון הַמְּמַהֶרֶת לְהורות בְּאִמְרֵי שְׁפָר
בַּעֲונות אֵיךְ עַתָּה לוחֶכֶת אֶת הֶעָפָר
מַה מְּאד בָּכָה עָלָיו בַּחֲרָדָה
בַּת בְּלִיַּעַל לְקול בְּכִיָּתו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עָמְדָה
תּאַר יָפְיו בְּלִבָּהּ חָמְדָה
וְשָׁאֲלָה מֵאֵת אָבִיהָ חַיָּתו לְהַעֲמִידָה
נִאֵץ בְּלִיַּעַל דָּבָר זֶה לַעֲשותו
לְהַפְשִׁיט עורו מֵעַל פָּנָיו שָׁאֲלָה מֵאִתּו
וְלא עִכֵּב דָּבָר זֶה לַעֲשותו
וּכְשֶׁהִגִּיעַ לִמְקום תְּפִלִּין צָרַח בְּקול מַר לְיוצֵר נִשְׁמָתו
שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה
זוּ תורָה וְזוּ שְׂכָרָהּ
עוטֶה כַּשַּׂלְמָה אורָה
אויֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדול וְהַנּורָא
וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תורָה
עָנְתָה בַּת קול מִשָּׁמַיִם
אִם אֶשְׁמַע קול אַחֵר אֶהֱפךְ אֶת הָעולָם לְמַיִם
לְתהוּ וָבהוּ אָשִׁית הֲדומַיִם
גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יומָיִם
פיוט זה, המוכר גם בשם “טיהר רבי ישמעאל עצמו”, העלה אצלי אסוציאציה למדרש (ברייתא) המובא ברכות דף ז’ עמוד א’:
תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע. פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה’ צבאות שהוא יושב על כסא רם ונישא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני. אמרתי לו, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו.
לא ידוע לי על מקור המקשר בין שני הסיפורים, אך זהותה של הדמות הראשית בשני הטקסטים הללו (רבי ישמעאל, הכהן הגדול) והדמיון בין הסיטואציות המתוארות בהם (דין ודברים לא שגרתי עם אלוהים או נציגו), מזמינים, לטעמי, יצירת קישור שכזה.
הפיוט “אלה אזכרה” נחשב בקרב קהילות רבות ליצירה בעלת עומק רגשי ולנקודת שיא בתפילת יום הכיפורים – בייחוד בביצועו של החזן זבולון קוורטין. בפיוט, הכתוב בשפה מליצית ושופעת אמצעים פיגורטיביים, מתוארים רגעיו האחרונים – הקשים מנשוא – של רבי ישמעאל, היודע בוודאות שסופו קרב, ונורא מזאת, סופם של חבריו. המשך הפיוט מתאר כיצד ר’ ישמעאל החזיק מעמד בגבורה עד אשר תלייניו פשטו את העור של מקום התפילין. הדגשה זו ממחישה כי מבחינת ר’ ישמעאל לא הכאב הפיזי היה מושא סבלו אלא יחסו של אלוהים למקרה.
ואילו במדרש הקצר שהובא לעיל, מתואר רבי ישמעאל ברגע שיא חיובי שלו, כשהוא נכנס למקום שאליו מותר רק לאדם אחד להיכנס ורק פעם בשנה. וכך, בעומדו במקום הקדוש מכול, מול אלוהים, הוא מתבקש לברך את אלוהים! והוא אכן עושה זאת. מדרש זה נחשב תמוה וחריג בנוף התלמודי. הארציות המבוטאת בפועל “ראיתי”, וכן הכינוי “אכתריאל” – בין שזהו שמו של מלאך ובין שזהו אחד משמותיו של אלוהים – אינו מקובל, ומעל לכול – מערכת היחסים בין האדם לאלוהים אינה כוללת, על פי רוב, בקשת ברכה הפוכה, של האל מהאדם.
נקודות מעניינות נוספות: אופי הברכה שבירך ר’ ישמעאל – ברכה שממוקדת בבקשת הכברת רחמיו של האל, הסבטקסט זועק, טמון פה מסר שר’ ישמעאל לא מעז לומר באופן מפורש, וגם תגובתו של האל – נענוע הראש – עמומה למדי. האם נענוע הראש הוא ביטוי להסכמה או למעשה מביע דבר מה אחר?
הטקסט המדרשי שהוצג כאן ממזג את שני הקטעים ומאיר אותם באור חדש. לפי חיבור זה, הנענוע בראש אינו הסכמה, אלא איתות להקשבה וקבלת הדברים, ולא בהכרח אישור שלהם. במקרה של עשרת הרוגי מלכות, אפשר להניח שנענוע הראש, כפי שהצעתי, כמותו כאמירת “קיבלתי, ועם זאת איני יכול לשנות את החלטתי.” פרשנות כזו מדגישה את האמור במקורותינו במקום אחר, ובהקשר לשליט אחר: “את אשר נכתב ביד המלך אין להשיב.”