פתאום, איני יודע למה, אני נזכר במדרגות של עזרת הנשים בישיבה. מהצד האחורי של הבניין הסתלסלו מדרגות יציאת חירום שהובילו לעזרת הנשים. אם עולים עד למעלה רואים את בני ברק הצפופה מתחלפת במגדלי רמת גן. בסוף “בין הסדרים” לפני תחילת “סדר ב” היה הזמן שלי לעמוד שם ולבהות.זו הייתה פינה שקטה. אף אחד לא רואה אותך שם. חלונות הפנימייה צופים לרחבת הישיבה, חלונות בית המדרש צופים לרחוב. סופו של גרם המדרגות נושק לדלת הכבדה של עזרת הנשים. דלת שנדרשים זמן וכוח כדי לפתוח אותה. במעלה הגרם היה ריבוע קטן, סטנדר עמד שם בקביעות, כאילו משגיח אכפתי במיוחד עיצב פינת חטאים דיסקרטית לאוורור.
כן משגיח-לא משגיח. אני ניצלתי היטב את פינת החטאים הזו. אני ושלמה.
בסדר א הייתי מוציא הרבה אנרגיות. חרשתי את החומר עם ליפא. הוא היה מוכשר וחווית הלימוד שלנו הייתה אינטנסיבית ומלאת אתגר וסיפוק. במשך הסדר היו מגיעים בחורים לדבר איתי בלימוד, לשאול שאלות ולהציע רעיונות. בענווה גדולה מילאתי את תפקידי רם-המעמד. התפקיד הבלתי כתוב, להיות בחור חשוב. ניסחתי כך, הברקתי אחרת, סיכומים שלי עברו מיד ליד, מסרתי חבורות. הייתי מלא סיפוק ול-4 שעות הייתי שוכח מהגירוי הכמעט מתפוצץ.
השקט שאחרי הסערה היה מגיע בבין הסדרים. נכנסתי לחדר, למיטה, לבד. כל תא בגופי זעק למגע, לליטוף, לחיבוק. 4 כריות במיטת נוער פנימייתית צרה ניסו להוות תחליף זול, ולא תמיד עמדו במשימה.
אחרי שעתיים, עם פרצוף כרית ומפוצץ הורמונים הייתי נעמד להתאוורר בפינת החטאים.
שלמה היה המלאך המושיע. בחור גבוה, עיני תכלת משתקפות מבעד לבלורית חומה ושופעת, חלק כאילו יצא זה עתה ממכון קוסמטיק-לייזר, רזה, ישבנו בולט. לו רק היה בחורה. אבל אין בחורות בישיבה.
שלמה ישן בחדר לידי. הוא היה בקיבוץ א ואני רק בשיעור ב. עקבתי אחריו. ידעתי איפה הוא יושב בסדרים ואיפה הוא עומד בתפילות. הוא היה מתמיד גדול אבל כישרון בינוני. שאלותיו בשיעור הכללי היו סבירות ומטה אבל איכשהו כולן נחרטו בזיכרוני. יום אחד אזרתי אומץ וניגשתי להציע לו תירוץ על אחת משאלותיו הפשוטות.
הוא הקשיב. הגיב. שאל. החמיא. עיניו התרכזו בי, כאילו אני עצמי סוגיה קצת מסובכת, שצריך לאחוז ראש ולא ללכת לאיבוד בין השקלא והטריא. במשך כל הזמן הזה הסתכלתי על זרועותיו השריריות וכתפיו החסונות, והתחננתי אליהן במבטי. חבקו אותי כבר. חזק חזק, עד שיהיה לי קשה לנשום.
גם פלג גופו התחתון לא נעלם מעיני. נשמתי עמוק את ריח ה-dove שאיתו חפף את הבלורית.
השיחה בלימוד הסתיימה והתחילה שיחה על מוזיקה. “בוא, אלווה אותך לחדר,” אמר לי. בדרך נתקענו זה בזה כמה פעמים. בטעות.
“אני חייב להשמיע לך משהו,” אמר והכניס אותי לחדר שלו. חברי החדר שלו, שני חשובים מקיבוץ א, חייכו אליי באדיבות של בוגרים, אך שלמה היה ממוקד מטרה והדף אותם ממני.
“שב, תרגיש בנוח,” הראה לי את מיטתו המסודרת בקפדנות. היו לו מצעים יוקרתיים, ריחניים, מוקפדים, פס כחול חצה אותם באלכסון. התחלתי ללטף את הכרית שלו. הרמתי אותה על ברכי וחיבקתי אותה, כמתגונן, שלא יראה את הרעד הקטן שאחז בי, את הזקפה הקלה.
הוא הוציא את הנגן שלו. “את לעבעדיג יענקל של פריד שמעת?”
לא.
“שיר מגוחך, בוא תשמע.”
הוא מתקרב. אלוהים אדירים. תוקע אזניה אחת באוזן שלו, מסלק שערות סוררות מעל אזני בתנועה רכה, מושך את הפעולה כמה שניות ארוכות. מכאן ההוכחה שלי שמכמה שניות ללא נשימה לא מתים.
הוא מכניס לאוזני את האוזניה השנייה. צובט בלחי ומנשק אותה.
“אתה חמוד,” הוא אומר. “למה אתה רועד?”
אני מעביר מבט סביב: כיסא שבור במרכז החדר, חשוב אחד קורא “יתד נאמן” במיטתו וחשוב אחר, במיטה המקבילה, קורא את “המוסד”.
אף אחד מהם לא מתעלף ולא שם לב שהחשוב השלישי נישק אותי עכשיו.
את לעבעדיג יענקל לא שמענו באותו יום. אבל מאז זה הפך למנהג של קבע, כל יום, אחרי שנת הצהריים, עוד לפני שצחצחתי שיניים, הייתי נכנס לחדר שלו ומעיר אותו.
הוא לא היה מתעורר עד שהייתי טופח על ישבנו. או-אז היה קם, שוטף פנים וקורא לי, “בוא, תשטוף פנים,” כאילו אין דבר טבעי מזה. הייתי מסדר לו את הבלורית, ובסיום מעביר את ידי דרך הלחיים בלטיפה, ודרך פיו בנשיקה קטנה חפוזה. יחד היינו מחייכים למראה השבורה שמעל הכיור, זו עם כתמי משחת השיניים. החשובים היו מתפלאים קצת אבל לא אומרים דבר.
אחרי הליטופים בחסות סידור השיער, היינו הולכים, בשתיקה של שותפים לפשע, לשאוף אוויר בפינת החטאים.
שלמה היה מוציא סיגריה, מחזיק אותה ביד ימין, מסתכל בריכוז על הנוף ובידו השמאלית מלטף את גבי עד עצם הזנב. ולפעמים היה נענה לתפילתי האילמת ויורד לישבן.
כשהחברותא היה מצלצל שהוא מגיע, היה שלמה גוחן מעלי ומצמיד ללחיי נשיקה ארוכה ארוכה. באותן שניות הייתי מגלה עניין רב במגדלי עזריאלי ומבטי נתקע בהם, כאילו כל סודות היקום כתובים על המשולש.
כשדלת עזרת הנשים הייתה נפתחת, היה שלמה מעביר את היד לתנועה אגבית כזאת, כאילו מסלק איזה לכלוך נסתר מחולצתי. פעם היו הליטופים נסערים מדי והסטנדר הנצחי שם קיבל נדנוד הגון עד שנפל בקול רעש גדול וכמעט מסגיר.
מעולם לא דיברנו על זה. לדבר דיברנו רק בלימוד ובמוזיקה. את זה לא דיברנו, רק עשינו.
חוץ מצוהריים אחד, שבו, משום מה, הייתה תנועה ערה מאוד מכיוון עזרת הנשים, ושלמה נאלץ לעצור את ליטופיו שוב ושוב, גם כשהגיע כבר למקומות הכי מעניינים.
בהומור של תסכול אמר לי: “מה נסגר עם החולצה שלך היום? כל שנייה היא מתלכלכת.”
“אולי כדאי שאוריד אותה?” שאלתי בשובבות. ידעתי אבל שזה לא אפשרי. גם פינת החטאים לא תכיל זאת. באותו יום קיבלתי שתי נשיקות, ומגדלי עזריאלי נראו מכוערים פחות מהרגיל.
