יוצא אל חיים חדשים
תום כהן
אני זוכר את הרגע שבו יצאתי מהבק"ום לבוש במדים. מיששתי את הבד הירקרק, ולא האמנתי שהצלחתי. זה קרה אחרי שנתיים של מאבק בכל גורם שהחרדים יכלו להביא מולי: מהרב אורי זוהר, חיים ולדר, ועד פסיכיאטר שנתן לי כדורים, כמו גם כאלו ששירתו בצבא וחזרו בתשובה. אני זוכר שאחד מהם אמר לי שהתפקיד שלי בצבא יהיה, בעיקר, ללכת בתוך סיר עצום, גדול הרבה יותר ממני, ולשפשף ולשטוף אותו מבפנים. ושזה בטח לא יהיה מה שאני חושב על תפקיד "לוחם".
חלמתי להיות טייס בחיל האוויר, לא היה לי מושג שכבר בתהליך המיון בצו הראשון סוננתי. נתוני הקב"א והדפ"ר שלי לא התאימו אפילו ליום סיירות, בטח שלא למיונים לקורס טיס.
בשלב מסוים בשרשרת החיול הבנתי מהחבר'ה שהיו סביבי שאנחנו ביום גיוס לחיל הנדסה. ממש לא התחברתי לרעיון. ממה שקראתי באינטרנט, מי שנחשבים "לוחמים", כפי שאני רציתי להיות, הם חיילים בגולני או בצנחנים. בטח לא תומכי לחימה בהנדסה.
כך עלה אצלי הרעיון להתגייס לגדוד "נצח יהודה", או כמו שאימא שלי העדיפה לקרוא לו, בשם הישן, "הנחל החרדי". חשבתי שאשיג שתי מטרות: אחת, לשרת כלוחם, שתיים, לעזור לאימא שלי להכיל את הרעיון שהתגייסתי. יהיה לה קל יותר אם אשרת בנצח יהודה מאשר בגדוד חילוני, שלא תרגיש שהיא איבדה אותי לגמרי.
ביום הראשון לקליטתנו בבסיס הטירונות של חטיבת כפיר, שאל אותי המש"ק ת"ש אם אני מעוניין להצהיר שאני "חייל בודד". תשובתי הייתה מהירה וברורה – אני? מה פתאום?! אני בקשר עם המשפחה, אני גר בבית, אני ממש לא חייל בודד. מובן שהוא לא התווכח איתי. זו הייתה טעות. שלוש שנים מאוחר יותר ניסיתי להחזיר את הגלגל לאחור ולהצהיר שאני חייל בודד, אבל זה היה מאוחר מדי. התחלתי לשרת בקבע וכבר לא יכולתי, לפי כללי הצבא, לקבל הכרה כזו.
לצבא הגעתי מוכן. במהלך השנתיים שבהן נאבקתי בגורמי החברה החרדית, התאמנתי הרבה מאוד כדי שאתגייס בכושר גבוה. הייתי משאיר שקית עם בגדים בשיח קטן ליד קניון איילון, רץ חמישה ק"מ עד לחוף הים, וחוזר. מתלבש ליד השיח ועולה הביתה ברגליים תפוסות. למי היה מושג שיש דבר כזה שנקרא "מתיחות". זה השתלם בבוחן הכניסה שעשו לנו בתחילת הטירונות, כי הגעתי למקום השני מתוך יותר ממאה חיילים. קטן עליי לרוץ שלושה ק"מ אחרי שרצתי עשרה ק"מ פעמיים בשבוע.
את מה שחיפשתי לא מצאתי ב"נצח יהודה". רציתי שהצבא יקרע אותי, שארגיש חלק ממשהו גדול, מהחברה הישראלית. במקום זה הרגשתי שאני בקייטנה, אבל כזו שבה אתה מחויב להשתתף בתפילות, ללכת עם כיפה, גם אם אתה כבר לא דתי. את האזור שלנו, של "נצח" גידרו בגדר גבוהה, כאילו שאנחנו מצורעים. זה נעשה כדי שלא נראה בנות.
הפתרון שלי היה להתקדם לעבר העולם הפיקודי, ושם לקבל סיפוק מהשירות הצבאי שלי. הייתי מצטיין טירונות, ומצטיין באימון המתקדם. את קורס מ"כים סיימתי במקום השני.
ובנוגע למשפחה: האחים שלי ידעו שאני לומד בישיבת "נצח יהודה" בצפון. רציתי שהם יבינו איפה אני באמת, אבל פערי התרבות היו גדולים מדי ושירות בצבא בכלל לא עלה בדעתם. הם בהחלט חשבו שיש ישיבה כזו. בעיתונות החרדית הגדוד מוכר כ"נחל החרדי". בשנה הראשונה לשירות שלי אימא הייתה מכבסת את המדים בלילה, שהאחים לא יראו, ותולה אותם בין סדינים, שהשכנים לא יראו. בדרך מהבסיס הייתי עוצר בתחנת דלק, מכניס את המדים ואת הנשק לתיק ומגיע הביתה במדי בני ברק, שחור-לבן.
שנת ההסתרה הסתיימה כשהמזכירה במרפאת השיניים שבה טופלנו כולנו שאלה את אחד האחים שלי, "מה שלום אחיך בצבא?" תשובה טובה לא הייתה לו, הוא פקח מולה עיני עגל גדולות. אחרי התקרית הזאת כבר לא היה אפשר להמשיך לשמור את הסוד בתוך הבית, וההסתרה התמקדה ב"שהשכנים לא ידעו". גם במישור הזה אימא לא נחלה הצלחה רבה, כי לאחר תקופה קצרה הדבר התגלה אט-אט, כמו ש"נייעס" מתגלגלים ומתגלים.
אחרי ארבעה חודשים שבהם הייתי מ"כ טירונים בנצח יהודה, יצאתי לקורס קצינים, ובמהלכו השתתפתי במבצע "צוק איתן". במבצע איבדתי אנשים שהכרתי, מפקד הקורס נהרג מאש מחבלים שחדרו לקו שלנו ממנהרה, ועוד פרצופים מוכרים מהשק"ם, שפתאום תפסתי שחייהם נגדעו בגיל כל כך צעיר. הרגשתי שאני בצבא האמיתי, אני במלחמה, אני חלק, אני משרת עם מי שנמנים על מיטב החברה הישראלית, ומגלה שלא כפי שחונכתי, שהחילוני המצוי הוא ברברי וחסר ערכים, יש איתי חבר'ה איכותיים ביותר מכל היחידות וממגוון סוגי האוכלוסייה במדינה.
אימא שלי הגיעה לכל טקס שלי בצבא. בשני טקסים היא בכתה: הראשון היה בטקס ההשבעה שלי, שם היא הרגישה שהיא "מאבדת" אותי. והפעם השנייה הייתה בסיום קורס קצינים, שם היא התרגשה מאוד כשהבינה את גודל המעמד, וראתה שאני מצליח ורחוק מאוד מהסטיגמה של החברה החרדית על ה"חרד"קים" (חרדים קלי דעת), שמתגייסים לצבא.
עם חזרתי לבסיס ההכשרות לתפקיד ראשון בתור מ"מ טירונים, יצאתי בשאלה. הבנתי שהכיפה הסרוגה שהשארתי על הראש נמצאת שם מסיבות חברתיות, ולא כי אני מאמין. בדרך לא דרך עברתי לגור אצל משפחה מאמצת במודיעין. המשפחה שלי לא ידעה על כך.
יום שישי אחד נפצעתי בפה ובלסת, היו הפרות סדר והשליכו עלינו אבנים. פוניתי לבית החולים אחרי כניסת השבת. חיכיתי למוצ"ש כדי לעדכן את אימא שלי, ואז התברר שגם היא המתינה לצאת השבת כדי לעדכן אותי שאבי קיבל התקף לב בשבת בבוקר, ופונה לטיפול נמרץ. כמה מוזר הטיימינג הזה, חשבתי לעצמי...
תפקיד מ"מ בגדוד מילא אותי, סיפק אותי, יכולתי לעזור במצבים שהיו מוכרים לי, מי שחשבתי שצריך להיות חייל בודד ולקבל את ההטבות המגיעות לו, דאגתי ככל שיכולתי שיקבל, ושיקבל גם אוזן קשבת.
ארבעה חודשים לפני תאריך השחרור הצפוי, המחלקה שלי השתחררה. החלטתי שבמקום לקבל תפקיד מטה כלשהו בגדוד, דבר שלא יקדם אותי, אאריך את שהותי בצבא בתפקיד "יומיות", כך שאוכל ללמוד תוך כדי השירות ולהשלים את תעודת הבגרות שלי, יותר נכון – להתחיל אותה מאפס. רציתי שתהיה לי בגרות לפני שאני משתחרר.
במשך שנה למדתי והשלמתי תעודת בגרות מלאה: אנגלית ומתמטיקה במועד קיץ, ובשאר המקצועות נבחנתי במועד חורף. למדתי בין דיון לדיון, בסופי שבוע, ובכל רגע פנוי שהצלחתי למצוא תוך כדי תפקיד רמ"ד אופרטיבי של אוגדת מילואים.
בתום חמש וחצי שנות שירות בצה"ל גזרתי את תעודת החוגר בתחושת סיפוק אדירה! יצאתי לאזרחות בידיעה שאני חלק מהחברה הישראלית, ובידיעה שהצבא פתח לי צוהר לחיים האמיתיים שמחכים לי בחוץ.
