מלך היהודים ושבת המלכה
רסל דיקשטיין
יולי 1934, וינה. ליבו של חיים נחמן ביאליק, המשורר העברי הסוחף, הפופולרי, החדשני אך המקובל על הכול כמעט, חדל לפעום. קולו של דור נדם. ביאליק נפטר צעיר יחסית, בן 61 בסך הכול. לווינה הוא הגיע כדי לטפל בבעיה שהציקה לו כשבע שנים, אבנים בכליות. הוא נותח, הניתוח הסתבך וביאליק מת. כמה ימים לאחר מכן הגיע ארונו לארץ ישראל – עוד לא מדינת ישראל – והוא הובא לקבורה בהלוויה המונית, לפי הדיווח כמאה אלף איש באו להיפרד ממנו.
דמותו של ביאליק, מורשתו, יצירותיו הרבות בכל תחום הקשור לטקסטים יכולות למלא, ואף ממלאות, כרכים על גבי כרכים. נהרות של דיו נשפכו על האיש שהיה אגדה עוד בחייו. הרחוב שבו התגורר, בתל אביב הצעירה שכה אהב, נקרא על שמו כאשר עבר להתגורר בו. בשנים שגר בתל אביב המונים זרמו לביתו והדירו מנוחה מעיניו ויצירה מבין אצבעותיו. שירו המפורסם "צנח לו זלזל" הוא רקוויאם עצוב ליוצר שמעיינו יבש:
צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל־גָּדֵר וַיָּנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה־לִּי וּלְגִזְעִי,
וּמַה־לִּי וּלְשׂוֹכִי?
נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׂרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.
אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ
רֹאשִׁי אֶל־כָּתְלִי.
וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל־גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא־פְרִי וְלֹא־עָלֶה.
(מתוך "פרויקט בן יהודה")
ביאליק הרבה להמשיל אדם לטבע – כמי שגדל במשפחה אורתודוקסית אדוקה, חונך בידי סב רב קפדן ולמד בישיבת וולוז'ין, אוצרות ארון הספרים היהודי היו פתוחים בפניו והוא היה בן בית בהם. אפילו שיר הילדים הידוע שחיבר "נד-נד", קורץ לתורת הקבלה "מה למעלה ומה למטה". בשיר "צנח לו זלזל" קשה להתעלם מהתזכורת לפרק הראשון בתהילים, לפסוקים הממשילים אדם לעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן ועלהו לא ייבול וכל אשר יעשה יצליח, לעומת הרשעים שהם כמוץ אשר תדפנו הרוח.
יחסו של ביאליק למסורת ישראל סבא הוא הנושא שבו אעסוק בשורות הבאות. חלק מהדברים ידועים, ואף על פי כן, אחזור ואזכיר אותם שכן הסוגיות שבהן עסק היהודי המופלא הזה ממשיכות ומעסיקות אותנו גם היום, כ-150 שנים לאחר הולדתו.
לפני ארון הספרים – המתמיד
נפשו ויצירתו של ביאליק נצרפו בכבשן הלוהט של גורל העם היהודי במזרח אירופה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. כשהיה בן שש נפטר אביו, שהיה מנהל בית מרזח ואדם קשה יום, ואימו, שלא הצליחה לפרנס את עצמה ואת שלושת ילדיה, העבירה את חיים נחמן הקטן להשגחתו של סבו, הרב יעקב משה ביאליק. השנים שם היו קשות עבור היתום. הוא ספג מכות והתעללות, ודומה כי נחמתו היחידה היו הספרים. הוא העיד על עצמו שקרא כל ספר בספרייתו של סבו.
אֶת-פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים,
וּרְצוּ אֶת-נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק.
מִשּׁוּט אֶל-אִיֵּי נֵכָר נַפְשִׁי שָׁבָה,
וּכְיוֹנַת נְדוֹד, עֲיֵפַת גַּף וַחֲרֵדָה,
תְּטַפַּח שׁוּב עַל-פֶּתַח קַן-נְעוּרֶיהָ.
הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!
בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים.
מִכֹּל חֲמוּדוֹת אֵל עַל-אֶרֶץ רַבָּה
הֲלֹא רַק-אֶתְכֶם לְבַדְּכֶם יָדְעוּ נְעוּרָי,
לְגַן הֱיִיתֶם לִי כְּחֹם יוֹם קָיִץ
וְלִמְרַאֲשׁוֹתַי כַּר בְּלֵילֵי חֹרֶף,
וָאֶלְמַד צְרוֹר בִּגְוִילְכֶם פִּקְדוֹן רוּחִי
וּלְשַׁלֵּב בְּתוֹךְ טוּרֵיכֶם חֲלוֹמוֹת קָדְשִׁי.
הֲתִזְכְּרוּ עוֹד? – אָנֹכִי לֹא שָׁכַחְתִּי –
בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית-מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם,
אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים,
עַל-שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת,
וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל-יַד אֲרוֹנְכֶם,
לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד.
(לפני ארון הספרים, פרויקט בן יהודה)
הלב יוצא אל הנער היושב בבית המדרש השומם, כשהוא נטול ידידים וחום משפחתי, ומוצא לו מנוחה בחיק הטקסטים העתיקים; זכר החוויות הללו לעולם לא יימחה מליבו.
ביאליק לא שכח ולא היה מסוגל להתנתק גם מחוויותיו בישיבה, כמה שנים אחר כך.
בפואמה "המתמיד" שרטט ביאליק סצנות מחיי ישיבה ליטאית, תיאורים שאנשים שגדלו בחברה החרדית יוכלו בקלות לזהות בהם את עצמם ולהזדהות עימם. שעות הלימוד הארוכות, ההידבקות לספסלי העץ והחתירה לפענוח הסוגיות, הוויתור על כל תענוג שהוא למען שקיעה בלימוד התורה, הרחקות של חברים מתמידים פחות, וגורלו הבודד של העילוי, המתמיד, שהזדקן על ספסלי הישיבה ולא יצא ממנה עד יום מותו. ביאליק תוהה על התוחלת שבלימוד-עינוי שכזה, ואם טרם קראתם – חושו לקרוא. "המתמיד" באתר פרויקט "בן יהודה".
חרף הנימה הביקורתית בפואמה, השורות הבאות משקפות געגוע וכיסופים בלתי נגמרים:
הָעִתִּים הִשְׁתַּנּוּ, וְהַרְחֵק מִגְּבוּלְכֶם
הִצַּבְתִּי מִזְבְּחִי, נָתַתִּי אֶת-סִפִּי –
אַךְ זֹכֵר עוֹדֶנִּי אֶת-כֻּלְּכֶם, אֶת-כֻּלְּכֶם,
תְּמוּנַתְכֶם תִּלְוֵנֵי, לֹא-תָמּוּשׁ מִלִּבִּי.
לא טוב היות האדם חלוק לשניים: חציו לאדוניי וחציו לעזאזל. לא טוב!
הדואליות של ביאליק בכל הקשור ליחס שלו לתרבות היהודית מגיעה לשיא לאחר שנשלח, כעיתונאי, לסקר את זוועות פרעות קישנב (1903). הטקסט שכתב ביאליק לאחר שראה, שמע וקרא עדויות, לא היה דיווח עיתונאי אלא כתב אישום חריף ומטלטל נגד אלוהים ונגד המגדירים עצמם עמו הנבחר. בפואמה הארוכה "בעיר ההרגה" לאחר תיאורי אונס מזעזעים של נשים יהודיות, כתב ביאליק את השורות הבאות:
וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים
וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;
וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:
“רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?” –
וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.
חיצי הביקורת של ביאליק לא מופנים אל הפורעים ואל השלטונות שאפשרו זאת, בפעם הראשונה הביקורת היא על היהודים עצמם, שהסתגלו לפרעות ותחת להשיב מלחמה – הם עסוקים בדקדוקי הלכות. הטחות של ממש כלפי שמיא מהדהדות לאורך כל הפואמה. לדוגמה:
סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם,
עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם.
(הטקסט המלא – באתר "פרויקט בן יהודה")
כשאני קוראת את הטקסט הכאוב והכעוס הזה, איני יכולה לראות בו כפירה או נטייה לאתאיזם, לא. אין שום סיכוי שאדם שאינו מאמין יפנה זעם רב כל כך כלפי גורם שהוא אינו מאמין בקיומו. נקודת המוצא הזאת, שביאליק לא ביקש להינתק מהיהדות ושבניגוד לשפינוזה, לא "שחט" את אלוהים, מארגנת להפליא את המשך הטפתו של ביאליק – כינוס הנכסים הספרותיים של ארון הספרים היהודי והפיכתם למקור התרבות הציונית החדשה.
אמר ועשה, יחד עם חברו יהושע חנא רבניקצי הוציא לאור את "ספר האגדה" – לקט מוקפד של מדרשי חז"ל. ממליצה בחום לקרוא.
לא זכיתי באור מן ההפקר
ביאליק הרבה לכתוב, להטיף ולדרוש בכבודה של השבת. הוא ראה ערך של ממש ביום המנוחה, בשביתה מכל מלאכה וריכוז הכוחות והנפש לתהליכים רוחניים. אך – ובהדגשה – לא בתואם לכללי ההלכה. אפשר רק לדמיין את גלגול העיניים שלו כשכתב "ובכן, 'נתנה ראש ונשובה לשולחן ערוך'? מי שיגלה בדבריי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום" (הלכה ואגדה, 1917). לא לחינם בחר ביאליק, שכאמור היה בקי ובן בית בטקסטים מהמקורות, בפסוק המתאר את רצונם של בני ישראל לשוב למצרים, לעבדות, תחת לחיות כעם חופשי. הצעותיו, לתפיסתו, היו שחרור מכבלי ההלכה ומהמציאות העגומה של היהודי הנרדף והמשוסה, כפי שנגלתה לעיניו בעיר ההריגה, קישינב. הוא שאף ליהדות אחרת, חלוצית, חזקה, חברת מופת רוחנית באמת, לא של דקדוקי עניות אלא של הגות והתעלות הנפש. ברוח זו נוסדה אגודת "עונג שבת", והחלו מפגשים הנושאים שם זהה. המפגשים נערכו בשבת אחר הצוהריים, בדרך כלל, והשתתפו בהם מאות אנשים. עד מהרה היה המקום, קונסרבטוריון שולמית, צר מלהכיל את ההמונים, והמפגשים עברו לאולם גימנסיה הרצליה. אך גם מקום זה היה קטן מדי, שכן רבים מתושבי העיר הראשונה רצו להשתתף באירוע, ובמאי 1929 נחנך אולם "אוהל שם", ובו כ-1,200 מקומות, שנבנה במיוחד עבור פעילות "עונג שבת". ביאליק עצמו הנחה את המפגשים, ונשא דברי סיכום בתום כל הרצאה. בין המרצים היו סופרים, היסטוריונים, פילוסופים ואנשי רוח אחרים, ולפני ההרצאות הונהגה שירה בציבור. ביאליק נעשה אדמו"רם החילוני של מבקשי דעת ורוח רבים. אפילו ניגון מיוחד חיברו לו, לאדמו"ר החילוני ספוג הערכים הזה. ניגון ביאליק. ביאליק הקפיד להיכנס למפגשי עונג שבת באיחור, לאחר שהכול כבר התיישבו במקומותיהם, וכשנכנס פרץ הקהל בשירת הניגון, ונעמדו לרקוד במעגלים. טיש מודרני.
יהדות כתרבות – גם בזמן הזה
במסגרת החינוכית שבה גדלתי שנאה עזה הופנתה כלפי ביאליק. הוא נחשב משוקץ, ולא בגלל שורשיו הליטאיים. הוא היה סדין אדום, אפיקורס להכעיס (לדעתם), יודע את בוראו ומורד בו. היו מי שהעדיפו ללכת בדרכים עוקפות וארוכות, ובלבד שלא ייאלצו לעבור ברחוב הנושא את שמו. עד כדי כך שנאו אותו, שנים רבות לאחר מותו.
כשהייתי בכיתה ב' חולקו לנו חוברות לתרגול כתיבה ללא ניקוד. אחרי שהמפקחת הדתייה חילקה את החוברות ונפרדה מאיתנו, המורה החרדית עברה בין השולחנות עם שדכן והידקה את הדפים שבהם הופיע ראשו העגלגל של המשורר הלאומי – הספקתי להציץ, השיר שעליו היינו אמורות להתאמן היה "קן לציפור". המורה נזפה בי והסבירה, "אסור להביט בפני רשע".
במשך שנים התקשיתי להשתחרר מתווית הרשע שהודבקה לביאליק, וכשהצלחתי – נפעמתי. לא רק שגילתי מעיין בלתי רגיל, עצום בממדיו, של יצירה מפלחת לב, מדויקת, עשירה ורב-גונית, אלא שראיתי את ההלחם המופלא שניסה לעשות, עשרות שנים לפני שהתפקרתי בעצמי, לפני שפרקתי עול ואז ניסיתי לקבל על עצמי, להתקבל בעצמי, להיכל חדש ומעודכן, היהדות כתרבות.
