התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

המגזין

מאמרים על ידי רייצ’ל שץ

ללבוש צורת גבר


הארי סטיילס, בראד פיט ורוברט פרינסטון צעדו בזה אחר זה על שטיחים אדומים וחייכו למצלמות. הם לבשו חצאיות, שמלות וסריגי סבתא, ולרגע לא איבדו מהסקס אפיל שלהם. להפך, הם הפכו אותו לבלתי מנוצח.   פעולת הצד הנלוות הזאת של התנועה הפמיניסטית והקווירית אהובה עליי במיוחד, כי היא לוקחת תיאוריות גדולות ומאבקים כועסים של שנים והופכת אותם לפיסת סאטן ורודה שמשחררת נשים וגברים מהנוכחות המעיקה של מה ששאפנו אליו כל השנים – "הפאלוס". ז'אק לאקאן, פסיכואנליטיקאי שתורתו המאוחרת השפיעה רבות על התנועה הפמיניסטית, התחיל בשנות ה־50 של המאה הקודמת להפריד בין המכוּנה "פאלוס" לאיבר המין הזכרי, הוא ראה בפאלוס מבנה סימבולי, דימוי המתייחס הן לגברים והן לנשים ואף פעם לא שייך לאף אחד מהם.   ה"פאלוס" הוא הדבר שאליו כולנו שואפים, הוא עמדת הכוח הבלתי מנוצחת. כל גבר בעולם, מרגע שנולד, הוכרח לשאוף אליו, להיות גברי, חזק ומוכן למלחמה. כל אישה למדה שהיא צריכה להשיג אותו כדי להרגיש מוגנת, אבל הוא עוד מנגנון הגנה שבחרנו לפתח כאנושות כדי להרגיש מוחזקים, שיש לנו אבא גדול, או בשם אחר שהענקנו לו: אלוהים. ואנחנו הקטנים, כל מה שנותר לנו הוא רק "השתדלות".   בואו נודה, המציאות קצת מלחיצה; העולם שלנו כאוטי, וברגע אחד המציאות יכולה להתהפך. פעם זו קורונה, פעם רעידת אדמה, פעם בחירות או אפילו מערכת יחסים שנראתה כאילו תימשך לנצח, אבל משהו קרה והיא הסתיימה לה.   אבל נראה שלאט לאט אנחנו מתחילים לשחרר את החרדה ולומר בפה מלא, אין שום דבר שמחזיק אותנו, וזה בסדר: גברים יכולים להשתחרר מהעול הכבד של להיות גבר קלאסי, חזק וכל יכול. ואם הבוקר הם קמו עם רצון ללבוש את הילדה הקטנה שבהם, גם אם באופן פיגורטיבי, הם יוכלו לעשות את זה ואפילו להיראות ממש טוב תוך כדי.   לא רק העולם החרדי סובל מהסללה מגדרית מגיל צעיר; בכל העולם בנים ילבשו כחול, ירביצו מכות ויחיו בסביבה תחרותית יותר שתצפה מהם להיות חזקים, להדחיק רגשות ולנצח, ואילו הבנות ישחקו בבובות ורודות וייצרו קשרים שירחיבו מגיל צעיר את יכולתן לדבר על הרגשות שלהן.   אבל מה הייתה ההסללה שלנו כחרדים/חרדיות? גדלנו בעולם שבו תסריט חיינו היה קבוע מראש, והתפקידים החברתיים שלנו כגברים וכנשים היו צרים עוד יותר מהמודל הגברי והנשי בחברה הכללית.   כגבר, נועדת ללמוד תורה, לעלות לתורה, לא לפספס אף תפילה, להעדיף תמיד את השכל על פני הרגש, לשאת אישה וללמוד עוד תורה. הרבה. כמה שיותר. כאישה, נועדת לפטפט קצת, לעזור בעריכת שולחן השבת, לגדל את האחים הקטנים שלך, לרכוש מקצוע שיסייע לך לפרנס משפחה ולהתחיל להביא ילדים משל עצמך.   היינו תקועות בתוך מחוך מאוד ספציפי: נאסר עלינו לרכוב על אופניים, ללבוש מכנסיים, לכעוס, ללמוד גמרא. לא הוצרכנו להקשיב לדבר תורה שנאמר מעבר למחיצה, לא היינו חייבות במצוות, כי לא לשם כך נועדנו. נועדנו להיות כוח עזר, וככזה, התכונות שהיו מואדרות אצלנו הן נשיאה בעול, הכלה וויתור.   גם היום, כשרוב הנשים חרדיות נמצאות בשוק העבודה, הן עדיין לא מפתחות קריירה, לפחות לא עבור עצמן. העבודה והקריירה לא נתפסות ככלי לפיתוח אישי, אלא ככלי לפרנסה עבור הבעל והמשפחה שמסתמכים על האישה.   אבל מה אם אישה בוחרת לסלול לעצמה דרך, לומר משהו חדש, להיות חלק מדיון הלכתי או שיח תיאולוגי, להרגיש שהיא עומדת בזכות עצמה ולא רק משרתת את האנשים סביבה? כל אלה הן תכונות שלא הוסללנו אליהן, וכל מרידה כזו מכריחה את האישה החרדית ללבוש צורה שהיא לא מזהה בה את עצמה, אלא כוח שהוא חיצוני לה, צורה של גבר.   מה יש בג'ינס הראשון שכולנו זוכרים את החוויה הזו? האם זו רק החוויה של ללבוש את כל מה שהוא סמל לחילוניות בעיני החברה החרדית? אני חושבת שיש במעשה הרבה מעבר, הוא מכיל בתוכו את השחרור שיש בלהתלבש נוח, לקום בבוקר וללבוש את אותו הג'ינס שזרוק על הכיסא מאתמול, לא להיות מתוקתקת, לא להתאפר, לא להחצין רק את הנשיות המתקתקה, המיופייפת, הרכה, הקלאסית, שמתעטפת בבד השמלה הנע סביבה, אלא להרגיש בנוח לבטא צדדים אחרים באישיות, כאלה שלא באים בריח ורדים מתקתק, כמו חוזק, קשיחות ופרקטיות יום-יומית.   עבורי, חלק מתהליך היציאה היה להחזיר את האישיות המודחקת שלי ולמצוא אותה בתוכי, להסתובב בתל אביב יום שלם במכנסי פיג'מה וגולגול בשיער ולהרגיש נשית ובנוח, להרגיש בנוח גם לצעוק כשאני כועסת, לטרוק דלתות כשצריך, להתווכח בלי להתנצל, לעמוד על שלי בלי להרגיש לא נעים אחרי זה, או להרגיש שעשיתי משהו שהוא "לא אני", שאני צריכה לשם כך ללבוש צורה של גבר.   וזה שיר אהבה לשמלה, שעושה לו את הבוקר: רן דנקר - השמלה החדשה

הסרט הראשון שלי | טיטאניק


הצופה: ריקי יצאה לפני: שנתיים וחצי במאי: ג'יימס קמרון שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, קייט וינסלט שנת יציאה לאקרנים: 1998 אורך: 194 דק' טריילר איפה ראית? אצלנו בבית ראו סרטים, לרוב סרטים מצוירים, תמימים של וולט דיסני. הסרט הראשון שראיתי בהיחבא שהיה שונה, היה טיטאניק. הייתי בת שלוש עשרה, היה לנו בסמינר שוק שחור של העברת סרטים ואני ועוד שתי חברות הצלחנו להשיג עותק שלו. תאר את החוויה: עוצמתית! זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט. החשיפה התרבותית שלי עד אז התמצתה בקריאת ספרים והאזנה לשירים. הסרט היה משהו אחר לחלוטין, הגירויים החזקים הציפו לי את כל החושים וגימדו את החוויות מהספרים והשירים. היום, בדיעבד, אני חושב שהחשיפה לסרטים ביטלה אצלי את ההתרגשות מדברים אחרים. כיום אני קורא הרבה פחות. איך היה המפגש הראשון שלך עם סרט קולנוע? היינו מאוד מובכות מסצנת הציור בעירום שהייתה שם, עצמנו את העיניים וחיכינו שזה יעבור, ניסינו לצחוק על זה בעיקר. אבל כשסיימנו לקחתי את הדיסק און קי שעליו היה הסרט וחיפשתי מקום שקט כדי לראות את הסצנה שוב. הרגשתי שאני לא יכולה לראות את זה בבית, שזה פסול. כשמצאתי מקום שקט ראיתי את הסצנה הזו שוב ושוב, לא מהמקום הפורנוגרפי שלה, אלא כי אף פעם לא חוויתי אישה ככה, הנשים סביבי תמיד היו צריכות להיות שקטות וקטנות והיא הייתה דמות חזקה ומינית שיודעת מה שהיא רוצה. הרגשתי הזדהות גדולה איתה, אני באה משושלת של אדמו"רים, במשפחה שלי יש הרבה חוקים בלתי כתובים של מה ראוי ואיך להתנהג והרגשתי שגם קייט גדלה בסביבה כזו והצליחה לשמור על האש בתוכה ולבסוף להוציא את האש הזו החוצה. התאהבתי בדמות שלה. אם היא מצליחה להיות אמיצה ועוצמתית גם באופן שקט, זה נתן לי גם תקווה. זה גם עזר לי להבין דברים על עצמי, שתי הבנות שראיתי איתן את הסרט ממש נמשכו ללאונרדו דיקפריו, ולי דווקא ממש צרם שהיא (קייט וינסלט) איתו, לא הבנתי למה אני חווה את הרגשות האלה כלפי השחקן וחשבתי שאולי אני מקנאה בה, אבל הבנתי שאני מקנאה לה ושאני בעצם נמשכת גם לנשים. היו רגעים שנשארו איתך? אני בעיקר זוכרת את האינטראקציה בין גברים ונשים, עולם שגברים ונשים נמצאים בו ביחד, חולקים את אותו החלל. יש סצנה בה אמא של קייט מדברת עם אבא שלה ואומרת לו מה לעשות, אצלי בבית לא היה מצב שאמא תגיד משהו לאבא או תחשוב להעיר לו ואמרתי לעצמי 'וואו ככה זה בעולם בחוץ'. רגע נוסף, כאשר כל האנשים על הסיפון יורדים לסירות ההצלה ואמא של קייט נוהגת באנוכיות ולא רוצה לחלוק את הסירות עם אנשי המחלקה השנייה והשלישית וקייט צועקת עליה, זו  בעצם הפעם הראשונה בסרט שהיא מתנגדת באופן אקטיבי ומצליחה למחות בקול על כללי החברה כנגד ההורים שלה. בהתחלה חיכיתי שכמו אצל קייט יבוא איזה קרחון שישבור משהו ויוציא אותי החוצה, אבל בסוף הבנתי שאם לא אאזור אומץ בעצמי ואקח אחריות על החיים שלי שום קרחון לא יתנגש בספינה שלי. אז יצאתי.     צפית בסרט אחרי היציאה? כן, הצטערתי שראיתי, כי כבר לא היה לו את הקסם של אז. הוא היה במקום כמעט קדוש עבורי כשראיתי אותו כחרדית וכשהייתי בחוץ נעלם ממנו הקסם. הערת המבקרת: אחד הדיונים שהתעוררו בעקבות "טיטניק" מתעסק בקרש עליו צפה קייט אחרי השקיעה של הטיטניק. לאור העובדה שהקרש נראה גדול מדי בשביל אדם אחד, השאלה שממשיכה להעסיק את כולם היא האם הגודל מעיד על החוזק? האם גם ג'ק היה יכול לעלות על אותו הקרש? הדיון הספציפי הזה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של הקולנוע ולמחלקת ה-ארט, המחלקה שאחראית לעצב ולספק את התפאורה לסרט. כאשר מעצב התפאורה קורא את התסריט הוא כותב לעצמו איזה אביזרים כל סצנה דורשת כדי להתקיים, במקרה הזה למשל צריך לספק קרש לקייט. מכאן מתחילה העבודה שלו, לבחור את הקרש שישמש את הסרט בצורה המוצלחת ביותר. המעצב צריך לבחון את הקרש ברמה הפרקטית, הקרש חייב לשאת את השחקנית על פני המים. אבל גם בו זמנית לחשוב מה הדימוי של הסצנה ושל הדמות של קייט שצפה על קרש מוסיף לסרט, האם הוא מסמל משהו עמוק יותר שהוא צריך לרמוז עליו דרך העיצוב שלו? הוא גם לא יכול להזניח את הסביבה הריאליסטית, מאיזה חלק בספינה מגיע הקרש, למה דווקא הקרש הזה ולא כל קרש אחר, האם הוא שבור או שלם, איך הצבע הספציפי שלו משפיע על הצבעוניות של הפריימים, האם כדאי שהוא יבלוט בפריים או להפך שיתמזג ברקע. לאט לאט מעצב התפאורה ביחד עם הבמאי והצלם, עונה על השאלות האלו ומגבש את עולם העיצובי בו נמצא הסרט וממנו הוא יכול לגזור את ההחלטות שלו על כל חפץ וחפץ שנמצא בפריים במהלך הסרט. עוד על העבודה של מחלקת ארט. יש במאים שמקפידים מאוד על סגנון עיצובי שחוזר על עצמו בכל הסרטים שלהם והוא הופך כבר לשפה העיצובית המובחנת שלהם למשל פדרו אלמודובר, ווס אנדרסון, רוי אנדרסון, טים ברטון.