ללבוש צורת גבר
רייצ'ל שץ
הארי סטיילס, בראד פיט ורוברט פרינסטון צעדו בזה אחר זה על שטיחים אדומים וחייכו למצלמות. הם לבשו חצאיות, שמלות וסריגי סבתא, ולרגע לא איבדו מהסקס אפיל שלהם. להפך, הם הפכו אותו לבלתי מנוצח.
פעולת הצד הנלוות הזאת של התנועה הפמיניסטית והקווירית אהובה עליי במיוחד, כי היא לוקחת תיאוריות גדולות ומאבקים כועסים של שנים והופכת אותם לפיסת סאטן ורודה שמשחררת נשים וגברים מהנוכחות המעיקה של מה ששאפנו אליו כל השנים – "הפאלוס".
ז'אק לאקאן, פסיכואנליטיקאי שתורתו המאוחרת השפיעה רבות על התנועה הפמיניסטית, התחיל בשנות ה־50 של המאה הקודמת להפריד בין המכוּנה "פאלוס" לאיבר המין הזכרי, הוא ראה בפאלוס מבנה סימבולי, דימוי המתייחס הן לגברים והן לנשים ואף פעם לא שייך לאף אחד מהם.
ה"פאלוס" הוא הדבר שאליו כולנו שואפים, הוא עמדת הכוח הבלתי מנוצחת. כל גבר בעולם, מרגע שנולד, הוכרח לשאוף אליו, להיות גברי, חזק ומוכן למלחמה. כל אישה למדה שהיא צריכה להשיג אותו כדי להרגיש מוגנת, אבל הוא עוד מנגנון הגנה שבחרנו לפתח כאנושות כדי להרגיש מוחזקים, שיש לנו אבא גדול, או בשם אחר שהענקנו לו: אלוהים. ואנחנו הקטנים, כל מה שנותר לנו הוא רק "השתדלות".
בואו נודה, המציאות קצת מלחיצה; העולם שלנו כאוטי, וברגע אחד המציאות יכולה להתהפך. פעם זו קורונה, פעם רעידת אדמה, פעם בחירות או אפילו מערכת יחסים שנראתה כאילו תימשך לנצח, אבל משהו קרה והיא הסתיימה לה.
אבל נראה שלאט לאט אנחנו מתחילים לשחרר את החרדה ולומר בפה מלא, אין שום דבר שמחזיק אותנו, וזה בסדר: גברים יכולים להשתחרר מהעול הכבד של להיות גבר קלאסי, חזק וכל יכול. ואם הבוקר הם קמו עם רצון ללבוש את הילדה הקטנה שבהם, גם אם באופן פיגורטיבי, הם יוכלו לעשות את זה ואפילו להיראות ממש טוב תוך כדי.
לא רק העולם החרדי סובל מהסללה מגדרית מגיל צעיר; בכל העולם בנים ילבשו כחול, ירביצו מכות ויחיו בסביבה תחרותית יותר שתצפה מהם להיות חזקים, להדחיק רגשות ולנצח, ואילו הבנות ישחקו בבובות ורודות וייצרו קשרים שירחיבו מגיל צעיר את יכולתן לדבר על הרגשות שלהן.
אבל מה הייתה ההסללה שלנו כחרדים/חרדיות? גדלנו בעולם שבו תסריט חיינו היה קבוע מראש, והתפקידים החברתיים שלנו כגברים וכנשים היו צרים עוד יותר מהמודל הגברי והנשי בחברה הכללית.
כגבר, נועדת ללמוד תורה, לעלות לתורה, לא לפספס אף תפילה, להעדיף תמיד את השכל על פני הרגש, לשאת אישה וללמוד עוד תורה. הרבה. כמה שיותר.
כאישה, נועדת לפטפט קצת, לעזור בעריכת שולחן השבת, לגדל את האחים הקטנים שלך, לרכוש מקצוע שיסייע לך לפרנס משפחה ולהתחיל להביא ילדים משל עצמך.
היינו תקועות בתוך מחוך מאוד ספציפי: נאסר עלינו לרכוב על אופניים, ללבוש מכנסיים, לכעוס, ללמוד גמרא. לא הוצרכנו להקשיב לדבר תורה שנאמר מעבר למחיצה, לא היינו חייבות במצוות, כי לא לשם כך נועדנו. נועדנו להיות כוח עזר, וככזה, התכונות שהיו מואדרות אצלנו הן נשיאה בעול, הכלה וויתור.
גם היום, כשרוב הנשים חרדיות נמצאות בשוק העבודה, הן עדיין לא מפתחות קריירה, לפחות לא עבור עצמן. העבודה והקריירה לא נתפסות ככלי לפיתוח אישי, אלא ככלי לפרנסה עבור הבעל והמשפחה שמסתמכים על האישה.
אבל מה אם אישה בוחרת לסלול לעצמה דרך, לומר משהו חדש, להיות חלק מדיון הלכתי או שיח תיאולוגי, להרגיש שהיא עומדת בזכות עצמה ולא רק משרתת את האנשים סביבה? כל אלה הן תכונות שלא הוסללנו אליהן, וכל מרידה כזו מכריחה את האישה החרדית ללבוש צורה שהיא לא מזהה בה את עצמה, אלא כוח שהוא חיצוני לה, צורה של גבר.
מה יש בג'ינס הראשון שכולנו זוכרים את החוויה הזו? האם זו רק החוויה של ללבוש את כל מה שהוא סמל לחילוניות בעיני החברה החרדית?
אני חושבת שיש במעשה הרבה מעבר, הוא מכיל בתוכו את השחרור שיש בלהתלבש נוח, לקום בבוקר וללבוש את אותו הג'ינס שזרוק על הכיסא מאתמול, לא להיות מתוקתקת, לא להתאפר, לא להחצין רק את הנשיות המתקתקה, המיופייפת, הרכה, הקלאסית, שמתעטפת בבד השמלה הנע סביבה, אלא להרגיש בנוח לבטא צדדים אחרים באישיות, כאלה שלא באים בריח ורדים מתקתק, כמו חוזק, קשיחות ופרקטיות יום-יומית.
עבורי, חלק מתהליך היציאה היה להחזיר את האישיות המודחקת שלי ולמצוא אותה בתוכי, להסתובב בתל אביב יום שלם במכנסי פיג'מה וגולגול בשיער ולהרגיש נשית ובנוח, להרגיש בנוח גם לצעוק כשאני כועסת, לטרוק דלתות כשצריך, להתווכח בלי להתנצל, לעמוד על שלי בלי להרגיש לא נעים אחרי זה, או להרגיש שעשיתי משהו שהוא "לא אני", שאני צריכה לשם כך ללבוש צורה של גבר.
וזה שיר אהבה לשמלה, שעושה לו את הבוקר:
רן דנקר - השמלה החדשה
