אילנות גדולים
רחלי בר-סלע
המפה הלבנה, החגיגית, החליפה את המפה הפרחונית של ימות החול. על השולחן הצחור סודרו צלחות חד-פעמיות ומגשים מפוצלי תאים, שלא היו בשימוש אלא ביום זה. היו שם תאנים מיובשות (לא אוכלים תאנים טריות, כמובן) תמרים מיובשים (תמר לח הוא מאכל ייעודי וייחודי לראש השנה אחר), צימוקים (כי זו לא העונה של הענבים, כידוע) וכדי להשלים את המצווה קרקרים מחיטה מלאה (ולא לחם, כי אם ניטול ידיים ונעשה "המוציא" לא נוכל להתקדש ולברך על כל השאר), בירה (אין גיל מוקדם לדעת שבירה עשויה משעורה), זיתים מגולענים, ורימון – על תקן קישוט שולחני בלבד, כי זה סיפור לחתוך ולפרק, והנזק הלכלוכי בלתי הפיך. צנצנת ריבת אתרוג גם היא הונחה על השולחן, לצד ערמת חרובים ופירות נוספים ששמם מופיע בסיפורי התלמוד, אפרסמון, אגוזים ופירות הפרדס. אולי כדי להמחיש את הקשר הנצחי, האמיתי, החוט שלא ניתק לאורך הדורות, מימי המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בדבר מועדו המדויק של ראש השנה לאילנות עד ימינו אנו, ימי ייבוא הפירות שהשתבחה בהם ארצנו ואכילתם בארוחת חג חגיגית במיוחד.
חגים אווריריים, כמו ט"ו בשבט, צרובים בזיכרוני בטעם ובתחושה אחרים ממועדים אחרים, מלחיצים ומרובי הלכות. קודם כול, אפשר לשמוע מוזיקה תוך כדי עריכת השולחן, וגם במהלך הסעודה עצמה. חלום שמעולם לא התממש בשבתות ובחגים רציניים ומכובדים יותר. האורחים שמגיעים לסדר ט"ו בשבט לא נשארים לישון, ועבורנו, הילדים, זו בשורה טובה כי לא נצטרך לנדוד בין מיטות, לוותר על המשחקים שלנו לטובת ילדי המתארחים, ולהתמודד עם סידור החדרים לפני ואחרי האירוח. ט"ו בשבט היה קליל ושמח, לא נטול הלכות והקפדות – כמובן! – אבל לא היו בו הלחץ והאימה של פסח, לא עודפות הארוחות של חגי תשרי ולא העייפות הרבה של שבועות.
כשהייתי בערך בת שמונה, וכבר ידעתי לקרוא בלי ניקוד, הבחנתי שעל כל השקיות של הפירות המיובשים כתובה ארץ מוצאם, והיא לא ישראל. התפלאתי על כך. אם סעודת החג היא בסימן "פירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל", מדוע כל מרכיביה הם פירות תוצרת חוץ? שאלה טובה, אמר לי אבי. תשמרי אותה לסעודה. מבסוטית מהמחמאה חיכיתי לרגע המתאים, ולפני שהחל "סדר ט"ו בשבט" הרמתי יד ושאלתי את השאלה החכמה שלי.
התשובה שקיבלתי ממחישה את המרחק בין הרומנטיות של חגיגות הנטיעות והאהבה לסביבה – האופן שבו היום הזה מצוין בישראל המסורתית-חילונית – ובין הסיבות לקביעת תאריך למניית שנות העצים, שהיא טכנית לחלוטין וקשורה בהלכות ולמטרות דתיות לחלוטין. ובכן, למי שהספיק לשכוח או לא ידע, בתקופה הקדומה החברה בישראל, וברוב האזורים המיושבים, הייתה חקלאית. המצוות הקשורות בחקלאות, הנקראות גם "מצוות התלויות בארץ" בגלל שכמעט כולן תקפות לגבי יבול שצמח בגבולות ארצנו, חלות על יבול שנתי. לכן התעורר צורך לקבוע מתי מתחילה ומסתיימת השנה החקלאית. מצוות כמו תרומות ומעשרות, איסור אכילת עורלה (לא אוכלים פרי במשך 3 שנותיו הראשונות של העץ) ומצוות נטע-רבעי (בשנה הרביעית מותר לאכול את הפרי – אבל בירושלים, ובטהרה), וכמובן – מצוות שמיטה שגם בה יש משמעות לט"ו בשבט כתאריך מכריע. אומנם שנת השמיטה מתחילה ומסתיימת בראש השנה העברי (א' בתשרי) אבל לפי פוסקים, דיני "פירות שביעית" חלים על הפירות שצומחים עד לתאריך ט"ו בשבט שלאחר שנת השמיטה. לפירות השמיטה דינים מיוחדים: הם נחשבים "הפקר" וכל אחד יכול לקטוף ולאכול מהם מבלי לשאול את רשותו של בעל השדה, אסור לסחור בהם, אין צורך להפריש מהם "תרומות ומעשרות" ויש להעניק להם יחס מיוחד ומכובד, לרבות שמירת הקליפות והשאריות וזריקתן לפח שמיטה מיוחד. בלגן שלם. עדיף מראש להימנע, כדי לא לבוא לידי חטא, חלילה.
כן, אצלנו בבית הקפידו לאכול יבוא חו"ל – כדי שחס ושלום לא נעבור על שום מצווה התלויה בארץ. בזמנו, האבסורד הזה נשמע לי הגיוני ואפילו יעיל. פירות חו"ל נטולי קדושה, אין עליהם שום מצוות, ומי שנזהר מדבר עוון יעדיף תמיד להציב לעצמו עוד סייג ועוד גדר. כאמור, אל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עבירה ועוון ולא לידי ניסיון (וכמובן, לא לידי ביזיון, ביזוי המצוות היקרות כל כך).
את הפירות ושאר דברי המזון היו אוכלים לפי סדר שבעת המינים, ומרוויחים את כל הברכות, מזונות, פרי העץ, שהכול, ו"האדמה" על שקית צ'יפס. אחר כך דיברו על המצוות ההומניות שקשורות לעבודות השדה: לקט, שכחה, פאה ומעשרות. ואז הגיעו הסיפורים היפים: על חוני המעגל, שיצא לשוטט בשדה וראה אדם נוטע עץ חרוב, ושאל אותו מתי יניב העץ פרי, והאיש ענה בעוד 70 שנה. וחוני תהה האם אותו אדם סבור שיחיה עוד 70 שנה ויראה את פירותיו של העץ, ונענה "כשם שנטעו אבותיי לי, כך אני נוטע לבני." וחוני שלנו נרדם ל-70 שנה, וכשקם ראה אדם מלקט מפירות העץ, נכדו של הנוטע. הסיפור הזה, יחד עם הסיפור המולחן "אילן, אילן – במה אברכך" (כתבתי את הטור הזה אגב האזנה לשיר בביצוע יידל ורדיגר. כיף), תמיד עולים בזיכרוני כשאני מריחה תפוז קלוף.
הכיוון שהחג תפס, נטיעות ו"כך הולכים השותלים" הוא מאוחר הרבה יותר. ב-1884 החליטו אנשי המושבה הצפונית "יסוד המעלה" להקדיש את ט"ו בשבט לנטיעת עצי פרי. עם השנים פעולה זו הפכה למסורת נטיעות של כל סוגי העצים, וכיום – עוד מהלך שנועד להמחיש, עבור מי שזקוק להמחשה הזאת "מי פה בעלי הבית".
אני בוחרת להיתלות באילנות גדולים, לשמר עבורי את הזיכרונות הנעימים והמלכדים של היום הזה, לבדוק איפה בחיי אני יכולה לפעול למען העתיד (כמו האיש מסיפורו של חוני המעגל), ואיך אני יכולה למצוא את "האפשרות השלישית", שתמיד קיימת. כמו שאצלנו בבית במקום להסתבך עם הלכות המצוות הקשורות בארץ ובמקום לא לצרוך פירות בכלל – בחרו באפשרות של אכילה תוצרת חוץ. תמיד יש מוצא.
