ארבעה נכנסו בפרדס
דודי מייבסקי
ארבעה נכנסו בפרדס. ואני לבדי יצאתי.
מהמציצים ומתים, ונפגעים, בינות לנטיעות ולשלומות. יצאתי ונשארתי בתוכו. תוהה שמא שתי רשויות. צופה בהבדל שבין מים עליונים לתחתונים. ותוהה בינותם. תוהה על הראשונות והאחרונות. תוהה על קנקני, שמא אינו אלא קנקן. שמא איסתרא בלגינו. שמא חתום היה בחותמו של כהן גדול, וחכמה יוונית וספרי מינות וזמר יווני כילוהו ביום אחד.
את הרהורי אלה התחלתי בגיל צעיר, השתעשעתי בהם ופחדתי מהם בעת ובעונה אחת. בחינת "וגילו ברעדה". רוח אלוהים מרחפת על פני המים, נוגעת ואינה נוגעת (למיטיבי לכת: כתרי כסי דסחיפי אהדדי).
העמקתי חקור, או לפחות חשבתי כך. רק כיום יודע אני כמה לא ידעתי. אבל כמה כמהתי לאמת גדולה, להאיר מתוך חשכה. להסיר משוכה ולדלג. לקפוץ כאייל באותה שעת אפלה שלפני עלות השחר.
כשהדברים כבר היו ברורים לי דיים, לפחות על דרך השלילה, שימשתי כדובר חרדי בתיכונים חילוניים, לתווך ולהכיר ולהסיר ניכור. שאלות רבות שאלוני, והשתדלתי ללמד לשוני "איני יודע" על מה שלא ידעתי.
אחרי שיצאתי מבריחה לבחירה, מסנוורים להתבוננות, המשכתי להנחות באותם תיכונים, כשלצידי דובר חרדי. אני, כלפי חוץ, כבר לא מזוהה ככזה.
בעיבוד המפגש עם הדובר החרדי, אמרו התלמידים שהרגישו ששום דבר שהם יגידו לא באמת יכול לשנות דבר אצלו. סיפרתי להם שארבע שנים קודם לכן הייתי באותו תיכון, כדובר חרדי. אז האמנתי בכל ליבי שגם אם אינני מבין, אני צודק.
ויהי לפלא ולנס, ולתקווה בכוחו של שינוי, של תהליך, של חיפוש ומסע.
