יוצאים מהבתים
גולדי רייך
בין ההפגנה בתל אביב לבין ריצת המחאה במרתון, הבינה גולדי רייך משהו מהותי על הזהות הפוליטית המורכבת של היוצאים בשאלה ועל החלק שיכול להיות להם בשינוי.
את השורות האלה אני כותבת ממש בסיום מרתון תל אביב. מזל שלפחות האצבעות לא צריכות להתאושש מהריצה ואני חופשייה להקליד את שלל חוויותיי מהמרוץ הכיפי. הפעם, גם למסיבה הכי טובה בעיר נכנסה הסוגיה הפוליטית ואלפים רצו "למען הדמוקרטיה" עם שלטים, חולצות, מגאפונים ומה לא.
לא אשקר אם אכתוב שהאינסטינקט הראשוני שלי למראה שלהם רצים בחולצות "למען הדמוקרטיה" ובצעקות מחאה למען הדמוקרטיה, היה לצעוק בקול רם יותר שלא מערבבים שמחה בעצב, ובבקשה אל תיגעו במקום הטהור והמחבר הזה שנקרא "ספורט", ותלכלכו לי אותו בפוליטיקה ומחאות.
למרבה המזל, לא היה לי מספיק חמצן בדם כדי לצעוק, ולקחתי את הזמן לנסות להבין את התחושות המדויקות בנוגע לערבוב העולמות שהתרחש אל מול עיניי. לא פחות מכך, רציתי להבין את אותם רצים.
החלפתי איתם מילה או שתיים, ומצאתי אנשים שבכלל לא תכננו לרוץ או מצויים בכושר שמאפשר ריצה. הם פשוט כל כך מאמינים בחשיבות המחאה, שהם היו מוכנים לסבול חמישה עד עשרה קילומטרים של ריצה למען מטרה שהם כל כך מאמינים בה.
כשהאמת האחת מתפוגגת
השיחות הללו החזירו אותי להפגנה הראשונה במוצאי שבת, שאליה הלכתי כמובן. אחרי הכול, אני חייבת לכבד את הדמות התל אביבית שיצרתי לעצמי, ומה יותר תל אביבי מלהתקומם נגד הממשלה בימים אלה. וברצינות, אני באמת מאמינה שצריך למחות נגד הטירוף הזה שמתרחש סביב, ומנסה להיות אזרחית טובה ולמלא את חלקי הפעוט במחאה, די קרוב לבית.
כאשר עמדתי שם, עם ההמונים ברחוב קפלן, לא היה לי טוב. ליתר דיוק הרגשתי רע מאוד. בתחילה חשבתי שזה הגשם והקור, ואולי זה בכלל הטיימינג – מוצאי שבת, זמן בשבוע שאני לא מחבבת במיוחד. אמרתי לעצמי שאולי זה וירוס או סתם דאון קטנטן כזה של החיים, אבל ככל שהעמקתי בזה הבנתי שקשה לי עם האירוע. נפשית. קשה לי ואני חייבת להבין למה.
אולי זה המקום לדייק את הזהות הפוליטית או ה א־פוליטית שלי, שבעיניי יש לה קשר ישיר ליציאה שלי בשאלה, מהחברה החרדית.
אניח כאן בזהירות הנחה שאני מדברת עליה כבר שנים אחדות עם חבריי יוצאי החברה החרדית: יש לנו בעיה מובנית עם הזהות הפוליטית שלנו. הבעיה מורכבת מכמה היבטים, ואפרט אותם כאן. גם אם לא יצאתם בשאלה, מוזמנים לחלוק עליי או להסכים.
כיוצאי החברה החרדית, יש לנו שני מסלולים בולטים בזהות הפוליטית ובסוגיית הישראליות שלנו. המסלול הראשון שייך לחבר'ה הא־פוליטיים, או אלה שמתקשים כמוני להאמין באמת אחת מוחלטת.
אחרי הכול מגיל אפס חונכנו להאמין באמת אחת, האמת הכי אמיתית, הכי שרירותית. כזו שאי אפשר, שאסור, לערער עליה.
האמת הזו שבתוכה חיינו לא נגעה רק לאמונה ולקיום מצוות. היא נגעה בכל הרבדים בחיים התרבותיים, ולא רק בהם. גדלנו עם ספר הוראות שמנחה אותנו מה לחשוב, איך להרגיש, עם מי להזדהות פוליטית, וברזולוציות הרבה יותר גבוהות כמו איפה לגור, ללמוד ולהתפלל.
כל תת־קבוצה בחברה החרדית מרגישה שהיא "הקטר" המוביל של הרכבת החרדית, וכמובן שאם אתה משתייך "לרולקסים" החרדיים – מה שנקרא "האליטה האשכנזית" – אין ספק בכלל שאורח חייך הוא הנכון והמדויק, ובעיקר זה שאהוב על אלוהים בצורה מוחלטת.
גם אם לא שפר עליך מזלך ואתה לא שייך לקטר המוביל, יש לך תפקיד כפול בשמירה על "הבית". שימוש בסמלים כמו "אבא מסתכל מלמעלה" כדי להשאיר את תנועת ש"ס חיה ובועטת, מחדד את קו המחשבה ומותיר אותו ברור, נאמן והדוק, צמוד לאותה אמת, ומסייע להזדהות מוחלטת עם הקבוצה הספציפית שבה גדלת.
עוצרת באמצע
ברגע היציאה, האמת הזאת שתיארתי כאן מתפרקת, ויחד איתה מתפרק גם השריר הזה שגורם לנו להיות משוכנעים כי ״יש אמת אחת". פתאום החיים, שהיו בשחור־לבן, אולי אפור, קיבלו עוד כל כך הרבה צבעים וגוונים. מצד שני, הכול הפך מורכב יותר: אנחנו אוהבים את מה שהשארנו מאחור, אבל לפעמים גם שונאים. ממש בו־זמנית.
כל מטבע שפעם היה מורכב מצד אחד, לעיתים רחוקות שניים, מקבל פתאום צדדים נסתרים שהופכים את המציאות למורכבת כל כך. במציאות כזו, יש יוצאים בשאלה שנאחזים לפחות בתפיסות הפוליטיות החד־משמעיות מהימים ההם ושומרים על ימינם; אחרים בוחרים ללכת לאמת המוחלטת בצד השני.
במסלול הזה נמצא לעיתים קרובות את אלה שלקחו את הכלים הקיצוניים ביותר שקיבלו בחברה החרדית, אלה המובילים לתפיסת עולם חד־משמעית, והעבירו אותם כמו שהם לעולם החדש. כך, לעיתים, נמצא אותם באותו גוש פוליטי רק קיצוניים יותר; ולעיתים בגוש הפוליטי השני, ממש בקצה, שם הם יהיו במקרים רבים צדיקים יותר מהאפיפיור: פועלים יותר, מוחים יותר, קיצוניים יותר, ובעיקר מחפשים את השינוי בצורה כנה ואמיתית, בלי שאלות ובלי ספקות.
לעומתם, ישנם רבים, כמוני, שמוצאים את עצמם באמצע.
עבורי, התחושה לחזור לעולם של מחאות דומה לפעמים לחזרה להפגנות שחווינו בילדות – נניח, הפגנות השבת. באופן אישי, יש בזה מן הפוסט טראומה שמתכתב עם המעבר וחציית הקווים.
ברובד העמוק יותר, אני והדומים לי מרגישים שזווית הראייה הרחבה שקיבלנו, של מבט מלמעלה על שני העולמות, לא מאפשרת לנו להתחבר באופן מלא עם שום אמת, לא מכאן ולא מכאן, גם אם היא קרובה לתפיסת עולמנו וגם אם רחוקה ממנה.
פעם אחת יצאת מה״אקווריום" שלך, כבר לא תוכל להיכנס לאקווריום אחר. כך, אתה שט באוקיינוס שבו אתה מסתכל על הכול מכל כך הרבה היבטים ופרספקטיבות, ואלה גורמים לך להרגיש שלא בנוח עם הזדהות מוחלטת זו או אחרת. בכל תחום.
בשנים האחרונות מדברים לא מעט על "סל קליטה" ליוצאים בשאלה, כדי לסייע להם להשתלב בחברה הישראלית: בתעסוקה, בתרבות, בהתמודדות עם זוגיות ומיניות. כמובן, גם בעיניי יש בכך צורך ממשי.
סוגיית הזהות הישראלית מהווה חלק משמעותי בתהליך היציאה, ונוגעת בכאבים העמוקים ביותר שלנו. אולי זה המקום לדבר על זה, לנסות להבין את התחושות ואת מקורות ההזדהות, כעוד שלב בדרך שלנו להתמקמות בחברה הישראלית, גם מבחינה זהותית ופוליטית.
מבחינה אישית, אני חשה שדווקא בזכות המעבר הזה בין העולמות, יש לי ולחבריי המון מה לתרום לחברה הישראלית, בכל האספקטים ובכל הרבדים.
הטור בשיתוף המגזין "ליברל".
