תוצאות חיפוש

עם סיום אירועי שבוע הבחירה, שודרה במהדורת שישי של כאן כתבתו של אמיר גרא על סיפורה מעורר ההשראה של שרי דיסקינד - יוצאת החברה החרדית ומרכזת ההסברה במשרד ראש הממשלה. הכתב חזר עם שרי לנקודות משמעותיות בחייה שהורכבו כולן מבחירות אמיצות ולא פשוטות. בכתבה הם משחזרים את הרגעים הקשים לצד ההצלחות הגדולות. שרי גם התארחה ב'יום הבחירה', במסגרת 'יוצאים על הבר', שם שיתפה בסיפורה האישי מעורר ההשראה. שבוע בחירה שמח!

מיצירות מופת מהורהרות ועד ריאליטיז צהובים בואכה סליזיים, מוסד המשפחה נמצא, במובלע או בקדמת הבמה, כמעט בכל סיפור או יצירה אנושית. בחלק מהמקרים הייצוג המשפחתי על המסך הוא תחנת יציאה שמזניקה את העלילה או קושרת את הקצוות, אך לא מעט יצירות מרגשות, מערערות ועצובות, העלו על המוקד את המשפחתיות, על גווניה הנעימים והמעיקים, והצליחו להפנות את הזרקור אל כל מה שבין קן חמים לקן צרעות, המרחב שרובנו שרויים בו, ולעיתים רק בזכות יצירה כזו או אחרת אנחנו גם מגלים זאת. הנה חמישה סרטים נבחרים מהשנים האחרונות, שהצליחו לזעזע את מה שאנחנו יודעים או חושבים שאנחנו יודעים על משפחתיות, על יחסי הורים וילדים ועל אהבה שלכאורה אינה תלויה בדבר.   טיטאן | טלה / 2021 "טיטאן", זוכה דקל הזהב, מציג קשר כמעט בלתי אפשרי בין אב שמחפש איך להחזיר את בנו שאבד ובין בחורה שלא יודעת לתת ולקבל אהבה, ותוקפת באלימות כל מי שנמצא במרחב שלה. בסרט "טלה", זוג הורים שאיבדו ילדה מגדלים יצור היברידי – ילדה עם ראש טלה, או טלה עם גוף של ילדה. טריילר שני הסרטים יצאו בשנת 2021 על רקע ההתמודדות הקולקטיבית עם הלבד והביחד המוקצנים של תקופת הקורונה, ומציגים פורמטים נועזים של מערכות יחסים משפחתיות חסרות סיכוי כמעט. הסיטואציות המופרכות, המרהיבות והמטלטלות שבכל אחד מהסרטים האלו יכולות בקלות לסחרר או לזעזע, אבל מבעד לנופים המרהיבים של "טלה" ולגרוטסקיות המצמררת של "טיטאן", בוקעים רגשות עזים וגם שאלות שרלוונטיות לכולנו: מה אנחנו באמת רוצים כשאנחנו מייחלים למשפחה? כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל למלא את החסר? האם יש זיכרונות שמוטב שיישארו נוסטלגיים, ואפשר יהיה להתרפק עליהם מבלי להכתים אותם בנוכחות של ההווה? טריילר   חייבים לדבר על קווין / 2011 איך מתמודדים עם אהבה שלכאורה אינה תלויה בדבר, שמתחלפת ברגשות של ניכור ועוינות, ומה עוד אפשר לעשות כאשר המטמורפוזה הכמעט לא אפשרית הזאת מתנגשת ברצון העליון לשמר את קדושת ההורות בכל מחיר? טריילר אווה היא קרייריסטית, רעיה ואם לשניים. לידתו של בנה קווין מחייבת אותה לוותר על קריירה מצליחה בעולם ההוצאה לאור, וזה עוד בקטנה. התסכול גובר כשהיא הופכת לקורבן לבנה, שמתנכל לה ולא מוכן לתת שום צ'אנס. לרגעים, התחושה היא שהסרט הוא פרסומת ארוכה של חברת "דורקס" נגד הבאת ילדים, אך הפורטרט המרהיב שמתרקם ביחסיה של אווה עם בנה המאתגר, המעצבן – ובמקרה של קווין אף השטני במיוחד – מצליח לערער את המחויבות המובנת מאליה לעסקה הלא כתובה של יחסי הורה ילד. "חייבים לדבר על קווין", היא יצירת אימה רגשית שלוקחת את התסכול האימהי לקיצון ומתעמתת עם אחד הארכיטיפים הכי מקודשים מאז ומעולם. עד היכן מגיעה האחריות שלנו על היצור התלותי והמגרגר שהבאנו לעולם, והאם ההורים תמיד תמיד אשמים? בהיעדר תשובה ברורה – חייבים לדבר על זה, לכל הפחות, ואת זה הסרט עושה בהצטיינות.   משפחת בלייה / 2014 | קודה / 2021 נערה מתבגרת סוחבת על גבה משפחה שלמה ונתקלת בקונפליקט בין הגשמה עצמית ובין מחויבותה למשפחתה. זו תמצית העלילה של הסרט "משפחת בלייה". בשנת 2021 יצאה לאקרנים "קודה", הגרסה האמריקנית של הסרט, שזיכתה את יוצריה בפרסי אוסקר. הסרטים מציגים באמצעות הומור רב ("למה פלוצים מסריחים? כדי שגם חירשים יוכלו ליהנות") ומתוך אהבת אדם את סיפורה של פאולה (רובי, בגרסה האמריקנית), נערה שהוריה ואחיה חירשים והיא מקשרת בינם ובין העולם בטבעיות של אחת שנולדה למציאות הזו. היא מתקבלת למקהלת בית הספר. המורה מגלה שיש לה כישרון שירה ומשכנע אותה ללכת לבית ספר מקצועי, מהלך שעלול להרחיק אותה ממשפחתה. טריילר בגרסה הצרפתית, המשפחה עוסקת בגידול בקר ובייצור גבינות ובגרסה האמריקנית הם עוסקים בדייג. אגב, שלושת השחקנים המגלמים את ההורים והאח בגרסה האמריקנית הם חירשים גם בחיים האמיתיים, מה שהוביל לרגע מרגש מאוד בטקס האוסקר, שקצת נבלע בלהט הסטירה של וויל סמית' בטקס. האלמנט האירוני שבו הורים חירשים מגדלים בת שיש לה כישרון מוזיקלי מקבל גם ממד רציני יותר כאשר האימא ממש לא מרוצה מכך שבתה שרה. מה יגבר על מה, המחויבות של הבת למשפחתה או החלומות שברצונה להגשים, חלומות שהם גם סוג של מרד ואולי גם רצון להתנתק מהכבלים? טריילר   כוח עליון / 2014 משפחה שוודית מגיעה לחופשת סקי בעיירה צרפתית בהרי האלפים. על פניו הכול טוב ויפה והומוגני, עד שמתרחשת מפולת שלגים קטנה. המפולת לא גורמת נזק לאיש אך מטלטלת בדרך עדינה ולא צפויה את המשפחה כולה. הבמאי רובן אוסטלנד (סרטו "משולש העצבות" הוקרן בחודשים האחרונים בקולנוע) מציג לאורך הסרט פינג פונג בין פורטרט של משפחתיות מושלמת לבקיעים של מאחורי הקלעים שאיפשהו תמיד היו, ומצליח להמחיש בעזרת לא מעט אינטליגנציה רגשית ואסתטית את הסדקים שבבועת הביטחון המשפחתית – מהצד של האם, מהצד של האב ומה שנוצר בחיכוך ביניהם. טריילר   שלושה זרים זהים / 2018 שלישיית אחים יהודים אמריקנים (הם היו למעשה רביעייה; האח הרביעי מת בלידה), הופרדו בלידתם ואומצו כשהיו בני שישה חודשים על ידי שלוש משפחות שונות בעלות סגנונות הורות שונים ורקע סוציואקונומי שונה, שלא ידעו אחת על קיומה של השנייה. השלושה גילו אחד את השני באופן מקרי בשנות ה-80, התקרבו מאוד זה לזה והפכו לידוענים. כל השלושה נאבקו בהפרעות נפשיות במשך השנים, שבסופו של דבר הובילו להתאבדותו של אחד האחים ב-1995. טריילר הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" מגולל סיפור שאילולא התרחש במציאות קשה היה להמציא אותו ולהיחשב אמינים. הסרט גם עוקב אחרי המהלכים שהובילו לתהליך האימוץ, ודן בשאלה האם שלישיית אחים יכולה להפוך ליחידה משפחתית יציבה אחרי 19 שנים שבהן איש מהם לא ידע על קיומם של השניים האחרים. עקבו אחרינו בפייסבוק

שׁוּב יְקִיצָה. בַּחֶדֶר עִם הַוִילוֹנוֹת. הַלֵּב הוֹלֵם מְרִיצָה אַךְ הָרַגְלַיִם מְאוּבָּנוֹת. אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, אֲנִי - מִבְּכִי לְבָנָה וְהוּא - לְצִדִּי נוֹחֵר... אֲנִי - לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר וְאֵיךְ יְהֵא לְסַעֲדִי כְּשֶׁהוֹתִירָנִי בַּת נֵכַר. הַמֶּלֶךְ מֵת בִּשְׂדֵה הַמְּצִיאוּת וְשֶׁקֶר הָיְתָה הַתִּקְוָה. 'אֱלוּל'. וְ'דָגִים'. וְ'פַּלָצוּת'. וְאִישׁ לֹא לִמֵּד אַהֲבָה.

שִׁבְרִי לוּחוֹת מֻנָּחִים בָּאָרוֹן שְׁבָרַי נָפוֹצוּ בָּרוּחַ וְכֹל הַמְּאַסֵּף יֵלֵךְ אַחֲרוֹן חִזָיוֹן מְדַבֵּר וְסִיר נָפוּחַ שְׁמָמָה עַל פְּנֵי מִדְבָּר סִינִי גַּם הָהָר כְּבַר לֹא עַשֵּׁן יָבְשׁוּ כָּל מֲעַיָנַי וְזֶה אֲשֶׁר לֹא יָנוּם - יָשֵׁן אַיֵּה קוֹלוֹת וְלַפִּידִים? הֵיכָן הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר? בְּאֶרֶץ צִיָּה הוֹלְכִים אֲבוּדִים רַק הֵד קוֹלֵנוּ הוֹלֵךְ וְחוֹזֵר 'יָפָה הִנְּךָ רעייתי וּמוּם אֵין בְּךָ' מִי יַגִּיד לָנוּ זֹאת? וּמִי יֵדַע לוֹמַר לָעַם בֶּטַח הֵיכָן שׁוֹכֶנֶת אֶרֶץ מַעְיָנוֹת   ציור: Joshua passing the River Jordan with the Ark of the Covenant, by Benjamin West, 1800, oil on wood, 895 * 677 mm.

מנואל ואראל משוחחים עם שרי אינפלד, יוצאת בשאלה, על המחקר לפיו: רוב היוצאים בשאלה חוזרים בסופו של דבר בתשובה. האם לדעתה המחקר נכון? האזינו! להאזנה לחץ כאן   תגיות: שרה איינפלד תאריך הכתבה: אוקטובר 2011

התלמוד הבבלי, או כפי שהוא נקרא בעגה הישיבתית "גמרא", הרי הוא כתוב בארמית, לפחות בחלקו הגדול, אשר מהווה מכשול קל לאלו שחפצים ללמוד את הטקסט של ה"גמרא". אבל גם לחכם היודע ומבין בשפה הארמית כולה, אף הוא נתקל כיום בקשיים כשהוא מתחיל ללמוד גמרא/תלמוד בבלי, כפי שנבאר להלן. הגמרא עצמה אינה מורכבת מטקסטים לוגיים טהורים, אלא אף היא בדומה לספרי התורה והנביאים נכתבת בשפה סיפורית. הדיונים המשמעותיים הרבים שבתלמוד מובאים בשפה של סיפור: אמרו בבית המדרש כך, שאלו על זה כך, ו"תא שמע" בוא ואראה לך דרך אחרת, ועוד כהנה וכהנה. כשמדי פעם, הגמרא אף מוסיפה סיפורים של ממש, מה אירע לרב פלוני במקום זה. צורת הוויכוח אף היא נשמרה עם הסלנג הייחודי שהיה נהוג באותה העת, יחד עם סיפורי עם או אגדה קצרים המשלימים את התלמוד ליצירה סיפורית שלמה, סוגיא אחר סוגיא, בקטעים שבין משנה למשנה. כדי להבין היטב את הגמרא צריך להבין את הסיפור השלם מתחילת הסוגיא עד סופה. כדי להבין סיפור, לא מספיק לתרגם את המילים מארמית לעברית מדוברת, אלא צריך בעיקר  להחיות את הסיפור, לנסות לפחות לספוג ולהריח את ההווי בכל סיפור שמספרת לנו הגמרא. וכאן אנו נתקלים בבעיה גדולה, כי איך אפשר כיום, שצורת החיים שלנו כל כך רחוקה מאותו הווי ייחודי של תקופת הגמרא, כיצד ניתן להבין את הצורה והאופי והסגנון בה חיו גדולי האמוראים והאישים השונים שדבריהם אורחותם ושיגם חקוקים בדברי הגמרא. - אם נתבונן נראה, שהסיבה המרכזית שבגללה חששו לשכחת התורה. אשר בעקבות כך החליטו חכמינו הקדומים לכתוב ולהעתיק את מירב הטקסטים המרכיבים את כרכי התלמוד, היתה אף היא בגלל הקושי בהבנת הסיפורים המקראיים שנכתבו כאלפיים שנה לפני כתיבת התלמוד. כאמור, התנ"ך נכתב בשפה סיפורית, גם החוקים היבשים לכאורה מסופרים בתוך מעטפת סיפורית שלמה. כל מי שניסה לתרגם פעם לשפה שונה, או לגילאים שונים, יודע עד קשה מלאכת התרגום ועד כמה קשה להעביר את כל הארומה שנרכשה לנו בהקשר המדויק של המילה הספציפית, עם הטון המתאים, עם הניגון המדוייק בכל הקשר שבה נהגית המילה. פי כמה וכמה קשה לתרגם סיפור שלם. רק מורה מאומן היטב מסוגל להצליח להעניק ולהעביר לתלמידיו את התחושה האמיתית ברובדים השונים המרכיבים את הסיפור השלם. מי שחפץ מוזמן להתנסות לתרגם סיפור מסיפורי התנ"ך למישהו שאף פעם לא חי את סגנון ואופי החיים שבתקופת התנ"ך, מהר מאד יווכח שזוהי משימה כמעט בלתי אפשרית להעביר את הסיפור כפי שהוא התרחש, ובוודאי שלא ניתן כמעט להעביר במילים עם מעט תנועות ידיים את שלל הרגשות והתחושות השונות שבתוך הסיפור, אפילו מנקודת המבט של דמות אחת בלבד בכל סיפור וסיפור. סיפור - כמעט שאי אפשר להבין בלי להרגיש את הבראשיות של הסיפור, כאילו זה קורה לנגד עינינו פעם ראשונה. ובאמת, מסיבה זו ביססו במסורת היהודית את ה"תלמוד בבלי" כזהה לחשיבותו של התנ"ך עצמו, מכיוון שאף התלמוד הבבלי בנוי כאוסף סיפורים יהודיים לכל דבר ועניין, שיש בו דיאלוג או פרשנות לדברי התורה והנביאים. כלומר, התלמוד אינו בנוי כפרשנות לתורה שבכתב, כי אם מארג מושלם של סיפורים שאירעו בתקופת המעבר בין הווי ארץ ישראלי תנכ"י קדום, לבין הווי חדש עקב סגנון חיים שונה בארץ הבבליים. שמכיון שאף הוא מועבר בצורה של סיפורי הווי, ניתן ללמוד מתוך כך איך הם תרגמו את הסיפור המקורי של התורה, איך הם הצליחו להעביר ולתרגם לתוך הווי החיים החדש שלהם, את שלל התחושות והרגשות שנזקקו לייבא מתוך הסיפור התנכ"י כדי להבין את הסיפור עצמו כראוי. [הערת ביניים: כדי להבין סיפור נצטרך אף לחוש הזדהות לשעה קלה עם כל דמות אפשרית שבסיפור, ויש בכך ענין הראוי לדיון בפני עצמו, על הצדדים המקסימליים שהתנ"ך איפשר לספר על דמויות המייצגות רוע, והשינויים שאנו מוצאים בענין זה, בתלמוד הבבלי]. - למשל, התנ"ך מספר רבות על חויה של "אלוקים", סיפורים רבים מספרים על מפגש של יחידים או ציבור עמו. אם לא נצליח לדעת את אורחותיהם וצורת חייהם בתקופה התנכי"ת, לעולם לא נוכל לדעת לאיזו חויה לשייך את מהות השיחה הישירה בין אדם לאלוקים. אף חכמי התלמוד התעסקו רבות באותה חויית "אלוהות", אך אצלם אופי המפגש וההתגלויות האלוקיות כבר אינם מסופרות על ידי "וידבר השם" "ויאמר השם", כי אם על ידי אירועים אחרים בתכלית, שלאחר הבנת הסיפור המסופר בגמרא, אנחנו מבינים שמדובר על אותה חויה שספרי התנ"ך היו מספרים אותה בצורה של מפגש ושיחה אישית עם אלוקים, [כגון זו שבגיטין דף ו עמוד ב, אביתר בני כך הוא אומר וכו']. אם נתבונן נראה, שבזמנינו שוב אנו נתקלים בקושי לתרגם את הסיפורים אודות ה"אלוהים" שבתלמוד, הדו שיח התלמודי מול הבריאה והברואים נראים כיום זר למי שאינו יודע להחיות את התקופה תוך כדי הקריאה והעיון של הסיפור התלמודי, וזאת בעקבות השינויים הגדולים באופי החיים, במרוצת קרוב לאלפיים השנה שחלפו מאז חתימת התלמוד. מסיבה זו אנו מוצאים קהילות חשובות רבות שתחת הכותרת "חדש אסור מן התורה" מתגדים לכל שינוי מודרני, [אפילו בדברים החיוניים לאורח החיים של 2019 כגון מלחמת הסמרטפונים הכשרים של ימינו, ואכמ"ל בזה]. מכיון שכל מודרנה נוספת מנתקת אותנו מסגנון החיים שהיה בתקופת התלמוד, למשל, ה"כירה" וה"קופח" שעליהם נאמרו דיני שהיה והטמנה בערב שבת בין השמשות 'בשעה שקדרות רותחות', שונים לחלוטין ממה שקרוי בימינו "כירה", [קופח אין לי מושג איך לתרגמו לענין דומה לימינו]. - ידועים דברי רבי שמעון בר יוחאי "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל". המסורת מספרת לנו, בשמו של רשב"י הטמון בהר מירון, ש"התורה" לא תישכח מישראל. ישנם מסורות הסבורים שאותה "תורה" הכוונה לספרי התנ"ך והתלמוד בבלי שלא ישתכחו מישראל לעולם. ובאמת, על שני ספרים אלו מצאנו שמסרו את הנפש ביותר במשך כל תקופות הגלויות, להדפיסו, להנציחו, ללמדו, ולהורות ממנו חיים, כך שבפרשנות לאחור די נראה שדברי רבי שמעון אכן יש בהם כוונה רבה להזהיר לא לאבד שני סדרות ספרים אלו, יחד עם העידוד לא להתיאש שמא תישכח ונמצינו יגעים חלילה לריק. מהפחד העיקרי של איבוד הטקסטים, נראה שבדורינו כבר ניתן לנשום לרווחה, שהרי הטקסטים עצמם לכאורה ניצלו כבר מאיבוד ושכחה, הודות לטכנולוגיה המופלאה, שמאפשרת לשמר אלפי טקסטים באופן שכפי הנראה עתיד לישמר עוד דורות רבים מאד. ואם כנים אנחנו, שבעקבות הפלאים הטכנולוגיים של העת האחרונה הספרות עצמה ניצלה מכליון לדורות ארוכים, הוכשרה השעה לתת את הדעת מה היא הדרך הראויה להנציח על ידי האומנות בת זמינו גם את הסאבטקסט. איך ניתן להצליח להחיות מחדש את הרגעים המרכיבים סיפור תלמודי, ולהנציחו באפשרויות הטכנולוגיות הקיימות. [מדברי רבי נחמן מברסלב, בתורה הפותחת את הספר ליקוטי מוהר"ן, ניתן להבין שההבטחה "לא תישכח מפי זרעו" הכוונה אולי בעיקר להחייאת החויות המסופרות בתנ"ך. להלן חלק מהטקסט; רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הִבְטִיחַ שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אָמְרוּ עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל', וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח, 'בְּהַאי חִבּוּרָא דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזוהַר יִפְקוּן בֵּהּ מִן גָּלוּתָא'. ספר הזוהר כידוע מתמקד בעיקר בחוייה, ופחות בהוראה למעשה, ממה שרבינו נחמן בחר לפתוח את ספרו בטקסט זה, ניתן להבין שאף הוא בדומה לרשב"י ניסה על ידי ספרו להעביר את החויות שבסיפורים התנכיים והלתמודיים]. - כדי להעביר את הפרשנות של סיפורי התורה והגמרא מדור לדור באמצעים טכנולוגיים, אין די בכך שנקליט ונסריט שיעורי תורה, או צורות אחרות של העברת פרשנויות הנאמרות למצלמת וידאו, שהרי אף את דברי מגידי השיעורים השונים נצטרך תוך דור או שנים לתרגם פעם נוספת לשפה ה'עכשווית' של אז. אין לי כמעט ספק, שאילו רבן יוחנן בן זכאי היה מתהלך בינותינו, הרי שהיה מאסף ב"כרם ביבנה" את גדולי עולם הקולנוע הישראלי, יחד עם גדולי העולם הפילוסופי היהודי, עם שאר האומנים (הבריאים והפצועים) ענקי הרגש והנפש של הנשמה היהודית... והיו יושבים יחד מספר שנים, עד שהיו מצליחים להנציח את הסיפור התנכ"י והתלמוד"י בשלמותו, על ידי האמנות על שלל גווניה. אני מוצא רמז לגישה זו, בדברי הגמרא במסכת מגילה [דף ו עמוד א'], המפרשת את הנבואה שהוזכרה בספר זכריה [פרק ט] "וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי", אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים. שמעתי פעם מידידי המשורר הפרוזאי אבישלום פון שילוח, שאמר משמו של בעל 'מי השילוח' [חכם חסידי מהעיירה איז'ביצה], שאין הכוונה שירכשו את המבנים הנטושים של בתי התיאטרון כדי להסב אותם לישיבות, אלא שאלופי יהודה יחיו מחדש את הסוד המורשתי שלהם במסר קולנועי. [יש לציין, שזוהי דרך שונה להחיות את הסיפור, והיא אינה מתועמלנית ישירה של השולחן ערוך המצוי. כלומר, שדרך פרשנות זו אינה מבקשת את האסור והמותר, בעצם אין לה כלל ראייה כזו. ואגב, באשר לשולחן ערוך, התרגום שלו אף הוא דרוש כבר לתרגומי מושגים קדומים שאינם קיימים בזמנינו כמעט לאדם מן הישוב, למשל, למושג מוגמר שבהלכות יום טוב לא מצאתי כלל ענין הדומה לו בזמנינו, וכמה קולמוסים נשתברו בביאור דברי התוספות במסכת שבת דף לט עמוד ב, לענין איסור רחיצה ביום טוב שיש שדימוהו למוגמר]. - לפני שנים מספר, שכרתי לי דירה צנועה בשכונת נחלאות, ואף קראנו לה בשם "ישיבת עטרת ראש". מתוך כך נפגשתי עם אנשים מגוונים, אומנים כאלו שהציור או הצילום בוער להם בנפשותם, סטודנטים לקולנוע ותיאטרון, ומהם המשוררים והסופרים של הדור החדש, ועוד רבים בשלבי התפתחות כאלו ואחרים, יחד עמם למדתי נושאים תלמודיים שונים. חיכוכים רבים נרשמו בתחילת הדרך, שונה מאד הינה צורת הלימוד בה הורגלתי בישיבות הקדושות, לבין הצורה בה החברים רואים את החיים עצמם. הקונפליקט העיקרי היה בכך, שאני הורגלתי ללמוד את ה"תלמוד/גמרא" במונחים של עבר ועתיד, כלומר אירע פעם כך וכך, ומתוך כך מסתעף דיון מעמיק כיצד רצוי וטוב שנתנהג לעתיד, והאם צורה כזו עדיפה, או אחרת. האומנים בני זמנינו, עיקר תשוקתם הוא להנציח את "ההוה", כך אירע, שכדי ללמד את דברי הגמרא נאלצתי להחיות עבורם את הטקסטים בצורת חשיבה של הווה, בה הם רגילים לחוות את החיים. אני אסיר תודה לאותם יקרים ויקרות בעלי "הברק בעינים" שבכך העניקו לי קריאה מחודשת של התלמוד העתיק והאהוב שלנו. קטע הטקסט שלפניכם נכתב בסופה של אחד מנמפגשים כעין אלו, כמדומה שהוא מיטיב להמחיש את מהותה של התלהבות זו. "... מהו ענין נכבד זה? איננו יודעים כיצד באנו לידי טעות זו, הרי כל אחד ואחת מבני ובנות חבורתינו הקדושה היו בטוחים מאז ומקדם כי חכמים ונבונים אנו במאד מאד, וכיצד זה עלה בידינו חוסר ידיעה חשובה כל כך, אבל כבר הוסכם אצל רובנו שבאמת ובתמים מעולם לא שמענו על רעיון נועז כעין זה, ואין עוון השכחה היא הגורמת לנו להתייחס לרעיון זה כאילו לא נשמע מעולם. באותה שעה החלטנו, שאם נצטרך אי פעם לכתוב תסריט המגלם בשורה שהשי"ת [שהשם יתברך] בא להעניק לעמו, שהרי בוודאי לפי זמנינו היה מתגלה כסטטוס בפייסבוק ודומיו, זה היה משהו בניסוח כזה; אנוכי ההוה, הייתי גם הווה בעבר, אני יהיה הווה גם בעתיד, תמיד אני הווה --- אחר כך תהיה בטח איזה שיחת טד בשם השם, שתספר לעולם שלפני שנות "ה'תש"ס" [המאה העשרים ואחת], היה העולם סבור שיש 'עבר' ויש 'עתיד', על ה'הווה' הם לא שמעו אז עדיין. כי העולם מוכה המלחמות של אלפי שנים, היה מקדיש את חיי נתיניו עבור תיקון העבר בשביל עתיד טוב יותר, ועכשיו שנכנס העולם לסוף עידן המלחמות, מצאו מדינות רבות את עצמם שואלים, הלו, מה קורה כאן וכו'... עד שסוף סוף התחילו למצוא את עצמם יותר ויותר בתוך שיגרת ההווה עצמו, ללא חשבונות של העבר או העתיד...". - במשך הזמן עם התמדה והעמקה בספרי התלמוד בבלי, גילינו שזו גישה נהדרת ללמוד את הטקסטים, (על ידי ההחייאה מחדש של מה שקרה ב"הווה" של כל סיפור). כשאנו נוכחים ממש בסיפור כשהוא מתרחש, אנחנו מתחילים לשים לב לרגשות והתחושות שאנו חשים מצד המעורבים בסיפור, ומתוך כך אנחנו מצליחים להבין גם האסוציאציות שחוט המחשבה שלנו מאותת לנו, ובכך אנחנו מבינים יותר ויותר את המבנה הייחודי של המימרות והסיפורים שהוסמכו זה לזה בסוגיות התלמודיות השונות. ישנה אימרה משם הגר"א מוילנא, ששמעתי מאבי מורי שליט"א שרק בעקבות הלימוד המחודש הצלחתי להבין אותה מעט. רבי אליהו מוילנא אמר, שכל התורה כולה מרומזת במילה הפותחת את ספר התורה, "בראשית", במשך שנים ניסיתי לפענח אימרה זו על ידי נסיון חישוב גימטראות ופרפראות שונות. כיום אני חושב, שבאימרה זו הוא הניח לנו את הסוד הגדול בהבנת סיפורי התורה, לראות אותם מ"בראשית" לראות ולחוש את רגע ההתרחשות של הסיפור עצמו. לסיכום: בראשית... התורה עדיין מונחת בקרן זוית, כל הרוצה ליטול מוזמן לבוא וליטול.    

"בתור ילדה חרדית, כשהייתי שומעת את המילה 'בית', מייד הייתה עולה לי בראש תמונה של בית חד-קומתי, קטן, שמהחלונות שלו בוקע אור צהוב. אורה של התורה הקדושה... ודמויות של משפחה שיושבת סביב שולחן האוכל ומכולן בוקע אור יקרות של קדושה ושכינה. התקופה היא חנוכה כמובן, חג האור והמשפחה והיהדות החמימה. כיום – אם אומרים לי את המילה 'בית' אני רואה את אותה התמונה רק עם כתם כהה ומטושטש במרכזה. הכתם הזה הוא אני." (מריה, מתוך out of mea shearim, 2004) *** חנוכה 2010. אולם בית כנסת גנרי כלשהו. כיסאות כתר פלסטיק. חמגשיות עם סלט פסטה קר. ירוחם מסתבך עם המצגת במקרן. צרחות צחוק של להקת ילדים עולות מהרחוב. אבא יושב על כיסא כתר לבן ומעשן בשרשרת בכניסה לאולם. חיה ושרי מתנצחות בלהט במטבחון, רכונות על פלטת שבת שמנונית מכוסה בתבניות אלומניום ענקיות וגדושות ב... *** חנוכה 2014: השעה שלוש אחר הצהריים, אמא במטבח מעלעלת בעיתון בידיים שמנוניות, אבא כרגיל בעיצומו של שלאף שטונדה ארוך (מנוחת אחר הצהריים), כולם טרודים בלימודים או בעיסוקיהם, אני לחוצה קצת. אני אוספת את השיער לקוקו הדוק וגבוה כמו שאמא אוהבת, או יותר נכון – בצורה היחידה שאמא מרשה. אני מביטה בהשתקפות שניבטת אליי מן המראה בחוסר חשק מופגן. פנים עגולות ומנומשות, משקפיים עם טביעות אצבעות והחיוך העקום הזה שלי, זה שמנסה ללא הצלחה לחייך בחן עם השיניים עטויות הברזלים. נשימה עמוקה, ויאללה, תיק – לוקחת תיק גב ששימש פעם כילקוט של שרי ומתחילה להעמיס בבלבול חצאיות וחולצות, תחתונים וגרביים. אנחנו הולכות ליום אחד בעיקרון אבל רק השד יודע איך זה יתגלגל עם שרה. אני גונבת לברכי חצאית שבטח תיראה קצרה על שרה. אני לא מבינה את הקטע שלה עם החצאיות הקצרות האלה, אני חושבת שהעיניים שלה הרבה יותר יפות מהרגליים שהיא כל כך אוהבת לחשוף. ובכלל, עניין הביגוד אף פעם לא משך אותי כל כך. שרה פשוט ידעה לקחת כל בגד ולשוות לו את האופי שלה – קצר, צמוד, שובב... אני עדיין התהלכתי בחצאיות ג'ינס ארוכות וכבדות וחולצות טריקו עם שרוול דמוי קצר שהיה מחובר לשרוול ארוך יותר. אני מסיימת להעמיס את התיק. דוחסת הכול בכוח. תמיד הייתי גרועה בלארוז. יוצאת מהחדר בפרצוף סמוק מעט, כמעט מסגיר. מזל שאף אחד לא פה כדי לשים לב. זורקת לאימא בחיפזון: "אני הולכת לעשות שיעורים עם מלכי". היא מהנהנת באפטיות ורק מציצה לראות שלא עוללתי כלום בשיער ושאני לבושה כהלכה. "תכניסי את החולצה", היא צועקת מאחוריי. "ותחזרי להדלקת נרות". מטומטמת שאת, אני מגחכת בלב. את לא זוכרת שאני כבר שבועיים בבית ושאין שום שיעורים? אני טורקת את הדלת ומדלגת שתיים שתיים במדרגות. יוצאת מהבניין ונתקלת במבטיהן של ילדות הבניין שבוהות בי ומשפדות אותי בעיניים המומות. יוצאת אל השמש ממצמצת תוך כדי חציית הכביש ומרימה מבט אל המרפסת. לא טעיתי, אני שומעת את שרה צועקת לי מלמעלה.   המשך יבוא... ובינתיים, קבלו מתכון מהיר וממכר לסופגניות ריקוטה שמלטפות מבפנים.   מצרכים: 250 גרם ריקוטה 2 ביצים שלמות + חלמון אחד 70 גרם סוכר 1 כפית מחית וניל או תמצית וניל 1 כף רום 2 כפיות אבקת אפייה 175 גרם קמח   הוראות הכנה: בקערת מיקסר מניחים את כל הרכיבים הרטובים ואת הסוכר ומערבלים קלות, מוסיפים את אבקת האפייה ואת הקמח וממשיכים לערבל עד להתאחדות וקבלת בלילה סמיכה וחלקה של בצק (אפשר בהחלט לעשות זאת גם ידנית). מעבירים למקרר למשך שעה. מחממים שמן לטיגון עמוק בסיר רחב. מוציאים את העיסה מהמקרר ובאמצעות שתי כפיות יוצרים מעין עיגולים ובזהירות מפילים אותם לשמן הרותח. מטגנים עד שמתקבלים עיגולים קטנים שמנמנים וזהובים. מוציאים מהשמן עם כף מחוררת, בוזקים אבקת סוכר וזוללים.   חנוכה שמח באשר אתם.ן 3>   לפרק הבא: https://bit.ly/3YHyzxp

הבחירות הסוערות מאחורינו, הכנסת החדשה הושבעה והקמת ממשלת ימין נראית כעניין של זמן וכיפופי ידיים בלבד. במערכות הבחירות האחרונות "גוש נתניהו" – המפלגות שהצהירו מראש כי ימליצו על ממשלה בראשות בנימין נתניהו – כלל את המפלגות החרדיות: ש"ס ויהדות התורה. הצהרה זו אינה מובנית מאליה וקדמה לה היסטוריה מרתקת של בריתות והפרתן, תמורות פוליטיות, מהלכים סודיים ומשחקי כוח. נקודת מפנה בראשית ימי המדינה נרקמו יחסים טובים בין החרדים והדתיים למפלגה השלטת, מפא"י – מפלגת העבודה בגלגולה הנוכחי. בן גוריון העדיף שותפות עם המפלגות הללו על פני שותפות עם מפלגה חילונית בעלת אידיאולוגיה זהה – מפ"ם, מרצ של ימינו, ועל פני שותפות עם מפלגת חירות – הליכוד של ימינו. כיוון שכך, נרקמו הסכמים ושיתופי פעולה קואליציוניים בנושאי דת ומדינה. כך נולד ה"סטטוס-קוו" הידוע. בשנת 1977, שנת "המהפך" הפוליטי בישראל, מפלגת השלטון התחלפה. אחרי כמעט 30 שנות שלטון השמאל האידיאולוגי, הוטל על מנחם בגין, יו"ר סיעת חירות, להרכיב ממשלה. המפד"ל – מפלגה דתית לאומית, ואגודת ישראל – הסיעה החרדית הוותיקה, היו חלק מממשלה זו. נתקדם על ציר הזמן עד תחילת שנת 1990. בתקופה זו, שנתיים מאז הוקמה ממשלת האחדות של מפלגות המערך (לשעבר מפא"י, כיום העבודה) והליכוד, רקח שמעון פרס, בשיתוף חברי סיעת ש"ס, מהלך פוליטי שלימים זכה לכינוי "התרגיל המסריח". מטרתו הייתה להפיל את ממשלת האחדות ולהקים ממשלת שמאל-חרדים צרה בראשותו. ממשלת האחדות נפלה, והנשיא הטיל על שמעון פרס להרכיב ממשלה חדשה. כעת היו העיניים נשואות אל הסיעות החרדיות, ש"ס – שנכנסה לכנסת בשנת 1982, ודגל התורה – שבאותה עת הוותק שלה בכנסת עמד על שנתיים בלבד. הקמת הממשלה הייתה תלויה בהסכמת רבניהן, הרב שך והרב עובדיה יוסף. במרץ 1990, בשיאו של המשבר, התכנסה הוועידה הראשונה של דגל התורה. הכנס התקיים בהיכל הספורט "יד אליהו" בתל אביב. כלי תקשורת רבים הגיעו לסקר את הוועידה, הכול ציפו למוצא פיו של הרב שך. לפני הכנס התקיימה פגישה בין יצחק רבין, אז מספר שתיים במפלגתו של פרס, לרב שך. אולם לא היה ברור אם נטייתו של הרב היא לתמוך בהקמת הממשלה הצרה או להתנגד לרעיון. נאומו של הרב שך בכנס לא הותיר מקום לשאלות. "אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה, מגדלים שפנים וחזירים – יש להם קשר עם האבא שלהם?... מערך?! מערך זה דבר קדוש? הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור – אז במה הוא יהודי?" תוכניתו של פרס נגנזה מייד, הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש"ס, לא רצה לפעול בניגוד לדעתו המפורשת של הרב שך, והורה לנציגיו לסגת מהמהלך. הכנסת התפזרה ונקבע מועד לבחירות. הנאום החריף של הרב שך עורר פולמוס סוער בחברה הישראלית. חברי הקיבוצים התקשו להכיל את ההאשמות, הם תפסו עצמם אידיאליסטיים, בוני הארץ שמוכנים להקריב את חייהם ואת חיי ילדיהם בצבא, בעוד תלמידי הרב שך לומדים בישיבה, ונעלבו מהאמירה שלפיה בתפיסה החרדית הם נחשבים ללא יהודים. גל אנטי-חרדי שטף את הארץ ותורגם לכוח פוליטי. במערכת הבחירות שנערכה ב-1993 הגיעה מפלגת "צומת", מפלגה ימנית-חילונית בראשותו של רפאל איתן (רפול) הרמטכ"ל ה-11, לשיא כוחה: 8 מנדטים. הנאום המפורסם חתם את הדיון בשאלה שהתעוררה בשנת 1977, עת הצטרפה אגודת ישראל לממשלת ימין בראשות בגין: האם הצטרפות החרדים לממשלה הייתה מטעמים פוליטיים או שמדובר בשותפות על בסיס מצע אידיאולוגי משותף? המילים הבוטות של הרב שך קיבעו את העמדה: החרדים והימין המסורתי הם שותפים אידיאולוגיים. בשיחות פרטיות חיזק הרב שך את השקפתו ותלה אותה במורשת הידועה מגירוש ספרד. המון העם סירב להתנצר, ואילו האליטה היהודית לא הייתה נכונה למסור את נפשה בעד אמונתה. בעיניו של הרב שך הליכוד סימל את "עמך ישראל", בעלי האמונה הפשוטה, בעוד השמאל הוא שכבת ההשכלה האליטיסטית שחיבורה ליהדות רופף ולא יעמוד במבחן הזמן. עם זאת, מבחינה מדינית, עמדותיו של הרב שך היו מתונות. הוא תמך בהסכמי השלום והתנגד להתגרות באומות העולם ולסיפוח שטחים. השותפות של השמאל והחרדים אומנם נגנזה – אך לא לאורך זמן.   ישראל מחכה לרבין לאחר בחירות 1993, בניסיון להחזיר את השלטון לידי סיעת העבודה, פנה יצחק רבין למפלגות החרדיות וביקש את תמיכתן. החרדים האשכנזים – שבאותה מערכת בחירות התאחדו למפלגה אחת – נצמדו לעמדתו של הרב שך והתנגדו. במפלגת ש"ס, לעומת זאת, מצא רבין אוזן קשבת. בניגוד לעמדה שהציג הרב עובדיה יוסף אך כמה חודשים קודם לכן, יישור קו עם דעתו של הרב שך, נתן הרב יוסף את ברכת הדרך למהלך השותפות. היכרותו האישית של הרב עם רבין ומצבה של רשת החינוך העצמאית של ש"ס היו כנראה מניעיו. ממשלת העבודה-מרצ-ש"ס יצאה לדרך. בעיניו של הרב שך החלטה זו נתפסה כבגידה ערכית. "יתד נאמן", ביטאון סיעת דגל התורה, שפע מאמרי ביקורת על המהלך. התנגדותו של הרב שך לממשלה בוטאה גם בהתנגדות נציגיו להסכמי אוסלו, חרף עמדתו הידועה התומכת ב"שטחים תמורת שלום". עמדה זו עודכנה, ולפיה רק ממשלה שיש בה "סייעתא דשמייא" תוכל להביא הסכם שלום טוב ובר קיימא, ואילו ממשלה שבה חברות מפלגות מרצ והעבודה תמיט אסון. עמדתו של הרב שך התקבלה בברכה בקרב קהילות חרדיות בעלות אוריינטציה ימנית-מדינית, ושלהבה את הרוחות הסוערות ממילא ברחוב החרדי. האווירה הלאומנית פשטה במהירות, וחרדים רבים הצטרפו למאבק נגד הסכמי השלום המתגבשים ומחו על כך בהפגנות ברחבי הארץ. מעמדם של פעילי הימין הקיצוני ברוך מרזל, שהיה קשור בקשרים הדוקים לחברה החרדית, ואיתמר בן גביר, שהכיר את השפה החרדית, החל להתקבע בקרב צעירי המגזר. במקביל לתהליכים אלו, מפלגת ש"ס המשיכה להיות חברה בקואליציה. ב-4.11.1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הרצח לא סייע בעצירת הגל הימני-לאומני ששטף את הרחוב החרדי. להפך. חרדים רבים חשבו – ועדיין חושבים – שרצח רבין היה חלק מקונספירציה שנועדה למנוע ניצחון סוחף לימין בבחירות הקרובות. ספרו של העיתונאי ברי חמיש, "מי רצח את יצחק רבין", העוסק בתאוריה זו היה להיט במגזר.   נתניהו זה טוב ליהודים במערכת הבחירות ב-96' הציבור החרדי נדרש להכריע בסוגייה חדשה: הצבעה ישירה לראשות הממשלה. בשונה ממערכות בחירות קודמות, הפעם היה על האזרחים להצביע בשני פתקים: פתק למפלגה ופתק לראשות הממשלה. המועמדים לראשות הממשלה היו שמעון פרס, מחליפו של רבין, ובנימין נתניהו, כוכב עולה בשמי הפוליטיקה הישראלית. הציבור החרדי תהה: האם ההלכה מתירה להצביע באופן ישיר לאדם שאינו שומר תורה ומצוות? מי מבין המועמדים ראוי לתמיכה החרדית? האם כדאי להימנע בכלל מהצבעה ישירה? התשובה (החלקית) לשאלה הראשונה התקבלה שלוש שנים קודם לכן, בבחירות המוניציפליות לראשות עיריית ירושלים. אז התמודד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, טדי קולק, מול מועמד צעיר, חבר הכנסת אהוד אולמרט. אולמרט ידע כי הדרך לניצחון עוברת דרך שותפות עם החרדים. הרב אלישיב, דמות רבנית בכירה בירושלים, פסק שעל החרדים הירושלמים להצביע לאהוד אולמרט, נציג מפלגת הליכוד, לראשות העיר, נוסף על פתק ההצבעה לסיעה החרדית. אולם לא היה ברור אם פסיקה זו תקפה גם בבחירות הארציות. באותה עת הרב שך נעשה פחות דומיננטי בציבורית והסתגר בביתו, ואילו הרב עובדיה יוסף היה חצוי בדעתו. הקמפיין השולט ברחוב החרדי קרא להעדיף "פתק לבן". מובילי הקמפיין הזכירו את חטאיו של נתניהו, שאחת מנשותיו הייתה גיורת רפורמית. נתניהו, מצידו, לא חסך כל מאמץ בניסיון להטות את דעת הקהל החרדית לטובתו. בנאום שנשא בוועידת אגודת ישראל ב"כינר" סיפר נתניהו על התרגשותו הגדולה משירת "אדון עולם" של בנו הקטן יאיר, וזכה למחיאות כפיים סוערות. נוסף על כך, הגיע נתניהו לביתו של הרב קנייבסקי בבני ברק, כדי להתברך מפיו ולזכות בתמיכת הרחוב החרדי במועמדותו לראשות הממשלה. המאמצים הועילו. הרבנים החרדים אכן תמכו בנתניהו. אקורד הסיום הזכור ביותר של אותה מערכת בחירות היה הקמפיין שהפיקה תנועת חב"ד: "נתניהו זה טוב ליהודים". ניצחונו של נתניהו, על חודו של קול, נזקף לזכות החרדים. פרס התמרמר על כך. "אני עזרתי להם מול בן גוריון בפטורים של בני הישיבות מהצבא. מה לא עשיתי עבורם ומה קיבלתי בתמורה? כלום. לא בשנת 1990 ולא עכשיו ב-1996". בפרפרזה על הפסוק "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו", אמר פרס: "שלחתי להם (לחרדים) מאפיות שלמות ולא קיבלתי מהם דבר".   רק לא ש"ס מערכת הבחירות בשנת 99' התאפיינה בהתמקדות בחרדים. אהוד ברק, שהתמודד מול בנימין נתניהו על ראשות הממשלה, חזר ואמר: כסף לסטודנטים במקום כסף לישיבות. הוא הבטיח לטפל בסוגיית גיוס בחורי ישיבה והוסיף עוד שלל הבטחות בנושאי דת ומדינה. הבחירות הסתיימו בניצחון סוחף של אהוד ברק. בבחירות למושבי הכנסת, לעומת זאת, מפלגת ש"ס הגיעה להישג היסטורי: 17 מנדטים. המתח בין שני ההישגים הללו הובע בנאום הניצחון של ברק, שנקטע שוב ושוב בקריאות קצובות: "רק לא ש"ס!" לא עברו אלא כמה שבועות והחרדים, הספרדים והאשכנזים, עשו דרכם אל הממשלה. החרם על ממשלת העבודה-מרצ הוסר. הברית החדשה לא האריכה ימים. עד מהרה פרשה סיעת יהדות התורה מהממשלה, וסיעת ש"ס עשתה זאת אחריה. בבחירות 2001 התמודד אריאל שרון מול אהוד ברק, ניצח והחזיר את ש"ס לממשלה. אולם בשל משבר פוליטי פיטר שרון את שרי ש"ס. שנתיים לאחר מכן, שוב בחירות. שרון ניצח ובחר להקים ממשלה עם טומי לפיד, אביו המנוח של יאיר לפיד, שמפלגתו חרטה על דגלה מאבק באפליה לכאורה לטובת החרדים. המפלגות החרדיות עברו לספסלי האופוזיציה. שרון מינה את נתניהו לתפקיד שר האוצר, וזה, משוחרר מהברית עם החרדים, הוביל מדיניות ניו-ליברלית. בין השאר, הורה נתניהו על קיצוץ חד בקצבאות הילדים ובשירותים הממשלתיים לחרדים. בנאומים ובמסיבות עיתונאים השתלח נתניהו במשפחות ברוכות ילדים וקרא לצמצום הילודה. החברות האמיצה בין הימין לחרדים התפוררה. המהלכים הפוליטיים הבאים היו מעניינים במיוחד: הימין האידיאולוגי פרש מממשלת שרון בשל תוכנית ההתנתקות. שרון בחר להוציא את לפיד מהממשלה, להכניס את החרדים ולאשר את התקציב ואת תוכנית ההתנתקות. החלטת יהדות התורה להביע תמיכה שקטה בהתנתקות עוררה זעם בקרב ציבור המתנחלים. החרדים, מצידם, הזכירו למתנחלים את תמיכתם בהקמת ממשלה ללא חרדים. בבחירות 06' נראה כי לא נותר דבר משותפות הגורל של הימין המדיני והחרדים. ש"ס הצטרפה לממשלה ויהדות התורה תמכה בה מבחוץ.   היידה ביבי! המהלכים הפוליטיים בשנת 2009 הפכו את הקערה על פיה. כמו עוף החול, הקשר של החרדים והימין שב לתחייה. החשדות הפליליים נגד ראש הממשלה אוהד אולמרט אילצו אותו לפרוש מתפקידו. ציפי לבני, מחליפתו בראשות סיעת "קדימה", גילתה שבזמן שהייתה עסוקה בפריימריז הפנימיים, נתניהו, בתמיכת ש"ס ויהדות התורה, רקם מהלך לפיזור הכנסת. בסבב בחירות זה נתניהו הישן-חדש הרעיף הבטחות על ראשי המפלגות החרדיות: במקום קיצוץ בקצבאות, תוספת לקצבאות. במקום הפחתת תקציב הישיבות, הגדלה משמעותית שלו. האידיאולוגיה הכלכלית נשכחה, המציאות הפוליטית הכתיבה את הצעדים הכלכליים של הממשלה. החרדים שבו לחיקו של נתניהו. הממשלה שהוקמה החזיקה מעמד 4 שנים. ההשלכות לכך ניכרו בתוצאות הבחירות הבאות. מפלגתו החדשה של יאיר לפיד, שהוקמה על רקע גל המחאה החברתית, הגיעה להישג חסר תקדים: 19 מנדטים. נתניהו בחר להעדיף את מפלגתו של לפיד על החרדים, ואלה שבו לספסלי האופוזיציה. הזעם החרדי על נתניהו והימין הגיע לשיאו. יו"ר ש"ס אריה דרעי הצהיר שבסבב הבא תמיכתם של החרדים תהיה נתונה ליו"ר העבודה, יצחק הרצוג. שנה וחצי לאחר מכן פיטר נתניהו את לפיד והשיב את החרדים לזרועות הליכוד.   אויבים משותפים – מערכת המשפט, השמאל והערבים בעוד בכנסת המפלגות החרדיות נעות בין ימין ושמאל, הרחוב החרדי גילה נטייה ברורה לימין המדיני. משפטיו של בנימין נתניהו קיבעו לו ולחרדים אויב משותף: מערכת המשפט, הנשלטת, כך לתפיסתם, בידי האליטה השמאלנית ופוגעת בערכי היהדות. ממשלת השינוי שהוקמה ב-2021 שלחה את מפלגות הימין המוצהרות ואת המפלגות החרדיות לספסלי האופוזיציה. החלטות ממשלה זו, מס על כלים חד-פעמיים ועל שתייה ממותקת, פורשו כניסיון בוטה לפגוע בכיס החרדי. השותפות עם מפלגה ערבית חיזקה את הרוח הלאומנית, שנשבה ביתר שאת לאחר פטירתם של המנהיגים המתונים יחסית, הרב אלישיב והרב עובדיה יוסף. הפיגועים הקשים בבני ברק ובאלעד הובילו חרדים רבים לחשוב שרק כוח יפתור את הסכסוך היהודי-ערבי. נציג תפיסה זו, איתמר בן גביר, זכה לתמיכה קולנית כשהגיע לזירות הפיגועים. קריאות "מוות לערבים", שהתחלפו ב"מוות למחבלים" מאימת התדמית הציבורית, מילאו את הרחוב החרדי שנצבע בצבעים ימניים חזקים. אמירותיו של יו"ר דגל התורה, משה גפני, שהחרדים ישקלו שותפות עם בני גנץ זכו לביקורת פנים-חרדית. כאשר הבין גפני שמצביעיו עלולים להעדיף את מפלגתו של בן גביר, הוא מיהר ליישר קו עם קהל הבוחרים והצהיר שפניו לשותפות עם נתניהו, ואיתו בלבד. החשש מפני זליגת מצביעים חרדיים למפלגת הציונות הדתית ליווה את מערכת הבחירות האחרונה, בעיקר בקרב חברי סיעת ש"ס, שמצביעיה נוטים יותר לימין המדיני. תוצאות הבחירות הוכיחו שהמפלגות החרדיות שמרו על כוחן. סביר להניח בזכות הביטחון שהעניקו למצביעיהן, בהבטחה שתמיכה בהן פירושה תמיכה בגוש הימין. האם הברית המתחדשת בין הימין לחרדים תעמוד במבחן הזמן, או כפי שהוכיחה ההיסטוריה הפוליטית, מהלכים אלו ואחרים עלולים לפרק אותה לטובת בריתות אחרות? ימים יגידו.

חלק ראשון אני בת 19. גרושה. חיה על החוף כבר כמה חודשים. ולבד. מאוד מאוד לבד. שניים-שלושה אנשים שהכרתי הם סוג של משפחה עבורי כרגע, אבל מדובר בתחליף די עלוב. אז אני לבד.   רוב היום אני יושבת על החוף וכותבת לעצמי יומנים, פוגשת תיירים מכל העולם, ובעיקר מנסה לעכל מה שעבר עליי עד הלום. וזה די הרבה, בטח יחסית לבחורה בגילי. הלבד היה הרבה וכבד, וכל הזמן חשבתי שברגע שיהיה לי כסף אלך לטפל בעצמי. זה לא קרה. מצאתי את עצמי צורכת לא מעט משני תודעה וממלצרת על החוף. זו למעשה הייתה העבודה הראשונה שלי במקום שאין לו שום קשר לדת. הצגתי את עצמי בשם החדש שבחרתי לי, מריה, וכן, לא הייתה לי שום בעיה למלצר בחוף בבגד ים בלבד, לפי דרישת המקום. להפך, זה מרגש ומסקרן אותי. אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הגוף שלי. את החודשיים האחרונים שלי באילת ביליתי בבגד-ים בלבד. ואז זה הגיע. יום שישי, קיצי ועמוס בחוף. אני מתזזת לי בין השולחנות, הלקוחות, החול והבירות – וכבד לי. כבד לי ביד ובלב, ואני מתגעגעת למשהו לא ברור. הראייה נעשית מטושטשת, הרגליים כבדות ומנהל המשמרת נושף לי בעורף שאני חולמת. וזהו. פיצוץ. אני מטיחה את ערמת הצלחות שבידי על הרצפה ומתחילה לבכות. לבכות ולצעוק על כולם. על הבוס החרא, על העבודה הקשה ובעיקר על עצמי. איך יכולתי לא להאמין כל הזמן הזה? איך יכולתי לחשוב שיש לי עתיד בתור חילונית? "אתם לא יותר טובים מבהמות!" צעקתי על הלקוחות. "אוכלים, שותים ומזדיינים. מה אתם, קופים?" הלקוחות הביטו בי, המומים. מנהל המשמרת ניסה לברר אם אכלתי איזה "טריפ מקולקל", ואני הייתי עמוק בהתקף. כל הלבד, אי-הוודאות והריקנות עשו את שלהם. אני חוזרת הביתה, אני חוזרת בתשובה. העולם הזה ריק לי מדי. אני בוכה, צועקת ומאשימה. ואז הולכת משם לכיוון הבית שלי. בחודש האחרון היה לי מספיק כסף כדי לשכור חדר קטן במרתף של משפחה אילתית. מבט בשעון, עוד חצי שעה שקיעה. אני משנה כיוון ורצה לקיוסק, להספיק לקנות כמה דברים לשבת. את השבת הזאת אני מתכוונת לשמור. אין מצב שלא...   לקריאת חלק שני הקליקו כאן אבל אל נא תמהרו, קבלו מתכון לחלות של בית, שבתיות ומנחמות. מצרכים: 1 קילו קמח 2.5 כפות שמרים יבשים 4 כפות סוכר 1 שקית משפר אפייה 470 מ"ל מים כחצי כוס שמן (מעט יותר מחצי) 1 כף מלח   הוראות הכנה: מערבבים בקערה את השמרים, הסוכר, ומשפר האפייה. מוסיפים מים ומתסיסים כ-10 דקות. מוסיפים קמח, יוצקים מעל שמן, ומתבלים במלח. לשים את הבצק כעשר דקות. מניחים לבצק לתפוח כשעה וחצי. קולעים חלות ומניחים בתבנית כחצי שעה, עד להכפלת הנפח. מרססים מעל מים ומפזרים שומשום, או כל תוספת אחרת שאוהבים, ומכניסים לתנור שחומם ל-160-150 מעלות. אופים כחצי שעה, או עד שהחלות נראות מוכנות וטובות. טיפ של שרי אחותי: אם אתם אוהבים חלות במראה של חלות ויז'ניץ, חום-כהה ומבריק, לפני ההכנסה לתנור למרוח מעל בלילת ביצה רכה מעורבבת בכף סוכר חום וכף מים   גיט שאבעס 3> לקריאת חלק שני הקליקו כאן  

מפדיון שבויים ועד לעסקאות חטופים | מני פלד סוקר את ההיסטוריה הכואבת של בני הערובה, השבויים והנעדרים בישראל | האינטרסים, הביקורות, האווירה הציבורית ושאלת סיכון חיים ודאי ומיידי לעומת סיכון חיים עתידי.   מבצע צבאי או עסקה עם אויבים? ב-10 באוקטובר 1994 הוכתה ישראל בתדהמה. בהקלטה ששודרה בטלוויזיה נראה חייל צה"ל יושב, מאחוריו עומד רעול פנים מחזיק באקדח. "קוראים לי נחשון וקסמן, החבר'ה של החמאס חטפו אותי. הם מבקשים לשחרר את האסירים שלהם. אם לא הם יהרגו אותי". וקסמן נחטף בידי חולייה שבראשה עמד מוחמד דף (אותו מוחמד דף, על פי הפרסומים, תכנן, יזם והוציא לפועל את טבח שמחת תורה 2023). המחבלים דרשו תמורת שחררו של וקסמן 200 מחבלים וגם לשחרר את מנהיגם, השייח' אחמד יאסין. אם לא תיענה בקשתם עד יום שישי בערב בשעה 22:00 – הם יוציאו את החייל להורג. באותו זמן ראש ממשלת ישראל היה יצחק רבין. רבין כבר התמודד פעמיים בסיטואציה של משא ומתן לשחרור חטופים. הפעם הראשונה הייתה ב-1976, כאשר מטוס עם נוסעים ישראלים נחטף לאנטבה (נדון בהמשך במקרה זה מהזווית ההלכתית). רבין הורה לסיירת מטכ"ל לרקום תוכנית לשחרור בני הערובה במבצע צבאי. הפעם השנייה הייתה ב-1985, בעסקת ג'יבריל השנייה. רבין, בתפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות, היה מאדריכלי העסקה שכללה שחרור 1,151 מחבלים, תמורת שלושה חיילים שנפלו בשבי במלחמת לבנון הראשונה. העסקה זכתה לביקורת ציבורית נוקבת, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. עם השנים נטען שהעסקה הייתה זרז לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987. בין הטוענים לקשר בין שחרור המחבלים בעסקה לפרוץ האינתיפאדה היה בנימין נתניהו, שב-1995 כתב בספרו "מקום תחת השמש": "היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה". אל המשפטים שכתב נתניהו בספרו עוד נחזור בהמשך. רבין, שכאמור נכווה ברותחין בעסקת ג'יבריל, החליט לשוב למודל של אנטבה ולקוות שההצלחה תשוחזר. הוא הנחה את הגורמים הרלוונטיים להיערך לשחרור וקסמן בפעולה צבאית. כוחות הביטחון הצליחו לאתר את הבית שבו הוחזק החייל השבוי, וכוח של סיירת מטכ"ל נערך לפרוץ למבנה. במהלך הפעולה אירעה תקלה בהפעלת חומר הנפץ, מה שעיכב את הפעולה. המחבלים הוציאו את וקסמן להורג. בחילופי האש נהרג גם מפקד הכוח, ניר פורז. העיסוק בחטופים ובמחיר שחרורם מעסיק את מדינת ישראל מתחילת ימיה. בעשורים הראשונים היו אלו עסקאות חילופי שבויים עם צבאות ערב, מצרים וסוריה. רק בתחילת שנות ה-80 החלה ישראל לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור. אלו הציבו רף גבוה מאוד עבור שחרור החטופים הישראלים. בעסקת ג'יבריל הראשונה, בשנת 1982, שחררה ישראל יותר מ-4,000 מחבלים תמורת השבתם של שישה חיילי חטיבת הנח"ל. המחיר הגבוה עורר דיון ציבורי, האם מדינת ישראל אכן חייבת לעשות הכול כדי להחזיר את בניה מהשבי? מעל שאלה זו מרחפת דמותו של רון ארד, נווט ישראלי שמטוסו הופל בשמי לבנון באוקטובר 1986. ארד נחטף בידי ארגון "אמל", והמשא ומתן להחזרתו התנהל בעצלתיים, בין היתר בשל הטראומה שיצרה עסקת ג'יבריל השנייה, שנעשתה רק שנה קודם לכן. למרות מאמצים גדולים שנעשו להשבתו, כולל החזקת קלפי מיקוח שנחטפו מלבנון, גורלו של רון ארד נותר לוט בערפל. עד היום איש אינו יודע מה עלה בגורלו.   פדיון שבויים במקורות היהודים הדיון בסוגיה זו הוא גם מוסרי ומעוגן במקורות היהודיים, שעסקו רבות בשאלה – עד כמה רחוק צריך ללכת כדי לשחרר שבויים. לפי המקרא, אבי האומה, אברהם, יצא למלחמה כיוון ששמע על נפילת אחיינו לוט בשבי. הסיפור מתאר סיפור גבורה הרואי, של מעטים מול רבים, עם סוף טוב; אברהם ניצח את המלכים ושחרר את אחיינו מהשבי. בתקופת חורבן הבית השני (ואילך) עניין השבי הפך כה נפוץ שחכמים ראו צורך לתקן ברכה מיוחדת בברכות השחר: "ברוך אתה... מתיר אסורים". בנוסף, השכיחות הרבה של התופעה הצריכה קביעה: "אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם" (משנה, גיטין, ד' ו'). התלמוד דן בשאלה, מה באו חכמי המשנה לתקן? האם לדאוג לקהילה שלא תשלם מחיר כבד מדי עבור השבוי, או שביקשו להנמיך את המוטיבציה לשבות יהודים? להלכה נפסק על פי הפירוש השני של התלמוד: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם" (רמב"ם הלכות מתנות עניים ח, יב). על פי המסופר, המהר"ם מרוטנברג (1293-1220) שהתגורר בגרמניה, נכלא בערוב ימיו על ידי הקיסר הגרמני, לאחר שהתגלה שהוא מתעתד לעלות לארץ ישראל. הקיסר דרש מהקהילה היהודית כופר עצום תמורת השחרור. המהר"ם התנגד לעסקה בטענה שהדבר עומד בניגוד לעקרון שנקבע במשנה. בני הקהילה נענו לבקשתו של המהר"ם והוא נפטר בעודו בכלא. יש לציין כי להלכה הקובעת כי אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, יש סייג; לגבר נשוי מותר לפדות את אשתו במחיר גבוה. הנימוק: הואיל ופדיון שבויים נכלל בחובת הבעל לאשתו בכתובה, לפי הרמ"א, אין הגבלה על הסכום שאדם רשאי לשלם כדי למלא את חובתו. היו שרצו להסיק מכך שבמקרה של חטיפת חיילים, רשאית או שמא אפילו חייבת המדינה לשחררם בכל מחיר, שכן ישנה התחייבות בלתי כתובה בין החייל למדינה ­– שהיא תדאג לשלומו ותפעל בכל כוחה כדי להשיבו שלם ובריא. עם זאת, הפסיקה ההלכתית שאסרה לשלם עבור השבויים מחיר גבוה, מתוך חשש שהדבר יביא לחטיפות נוספות, משליכה באופן ישיר על המקרים של שחרור מחבלים בתמורה לחטופים ישראלים. אם המחיר הנדרש הוא גבוה, יש חשש שהדבר יעודד את המחבלים לבצע חטיפות נוספות.   מבצע אנטבה הדיון ההלכתי לא נותר רק בין כותלי בית המדרש, בשנת 1976 הוא נעשה רלוונטי. נחזור למבצע אנטבה. ב-27 ביוני נחטף לאנטבה מטוס נוסעים שטס מישראל לצרפת. על המטוס היו 105 יהודים וישראלים. החוטפים דרשו מממשלת ישראל לשחרר 50 מחבלים תמורת בני הערובה. במקביל להכנות למבצע הצבאי, התכנסה הממשלה לדון בדרישת החוטפים. לפי גרסה אחת, נציגי משפחות החטופים פנו לרב הראשי לישראל דאז, הרב עובדיה יוסף, כדי לשמוע את עמדתו. לפי גרסה אחרת, הפונה היה ראש הממשלה רבין. הרב עובדיה כינס קבוצת רבנים, בהם הרבנים אלישיב, שלמה זלמן אוירבך ואחרים, במטרה לגבש עמדה הלכתית ברורה בשאלה: האם נכון למדינת ישראל להיכנע לדרישות או שמא אסור לה להיכנע. לכל היה ברור כי תוצאת אי היענות לדרישת החוטפים תהיה הוצאה להורג של בני הערובה. הדיון הראשון לא נסוב סביב שאלת מחיר השחרור אלא בסכנה הצפויה: היענות לדרישה עלול לגרות את תאבונם של אויבי ישראל והם יכולים לפגוע ביהודים נוספים ברחבי העולם. האם סיכון זה גובר על הצלתם המיידית של בני הערובה. הנקודה הראשונה בדיון לא הייתה שאלת המחיר, אלא שאלת הסכנה. שחרור המחבלים היווה סכנה עתידית ליהודים שעלולים להיפגע מפעולות החבלה שלהם, לעומת הצלה כאן ועכשיו של בני הערובה. המקור ההלכתי לדיון בשאלה זו נמצא בדברי התוספתא, העוסקים במקרה שבו גויים מבקשים מישראל לתת להם יהודי אחד ואותו הם יהרגו, ואם לא יהרגו את כולם. "סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים: תנו לנו אחד מכם (כלומר, שהרגיז אותנו, והם אינם יודעים מי הוא) ונהרגנו, ואם לא הרי אנו הורגין את כולכם – ייהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" (תוספתא תרומות ז' כ"ג). במסגרת הדיון עלתה גם השאלה של הצלתו של אדם, המביאה לידי ספק סכנה של האחר. בסיכום הפרק הזה בדיון ההלכתי כתב הרב עובדיה: "נראה שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאות היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם על ידי המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג עד יום ה‘ ג‘ תמוז בשעה 2 אחה“צ, והני רשיעי גזמי ועבדי, ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן". במילים אחרות: מותר לאשר את העסקה, אם ספק הסכנה הוא דבר עתידי, ומולנו עומדת סכנת חיים ודאית וממשית של בני הערובה. אחרי שהסירו מהשולחן את שאלת הצלת חיים של אחד וסיכון חיים של אחר, התפנו הרבנים לדון בשאלה, האם העסקה עומדת בניגוד לעיקרון שקבעה המשנה: "אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם"? הרב עובדיה יוסף טען שזהו "מנהג העולם", ומדינות רבות משחררות אסירים בתמורה לבני ערובה, ועל כן אין מניעה שגם מדינת ישראל תעשה כמותן. בתשובה שכתב שנים אחר כך טען כי היות שהמנהג השתנה ומדינות כבר לא נעתרות לדרישות החוטפים, הרי יש לכך השלכה גם על האופן שבו ישראל צריכה לנהוג. הרב אלישיב הצטרף לעמדתו של הרב יוסף, והוסיף נימוק משלו: המחבלים ימשיכו לנסות לחטוף ולרצוח יהודים, עסקה זו או אחרת לא תשפיע על המוטיבציה שלהם. בסופו של דבר פסיקת הרבנים לא הייתה רלוונטית, משום שהממשלה אישרה את המבצע הצבאי לשחרור חטופי אנטבה. מאז ועד היום ממשלות ישראל אישרו עסקאות לשחרור מחבלים מבלי להיוועץ ברבנים, ואלו המשיכו להביע את דעתם רק במסגרת של הרצאה או מאמרי דעה בעיתונות החרדית/דתית.   מג'יבריל ועד שליט המחיר רק מאמיר עסקת שחרור המחבלים הראשונה הייתה ב-1982, עסקת ג'יבריל הראשונה. אז חטפו אנשי ארגון "הפת"ח" שמונה חיילים מפלוגת הנח"ל, ושחררו אותם תמורת 4,765 מחבלים. עסקת ג'יבריל השנייה הייתה, כאמור, בשנת 1985. אז שוחררו 1,150 מחבלים תמורת 3 חיילים. כפי שהוזכר, עסקה זו גררה ביקורת ציבורית, בעיקר בדיעבד. משה ארנס, שהיה שר בלי תיק בממשלה שאישרה את העסקה, צוטט לימים: "ברגע שהתברר לי שחלק מהמשוחררים בעסקה חוזרים לבצע פיגועים, היה לי ברור שהעסקה הייתה שגויה" (מעריב, מרץ 2009). כאמור, בנימין נתניהו כתב בספרו בשנת 1995 כי עסקת ג'יבריל הייתה כניעה לטרור והביאה להצתת אש האינתיפאדה. לעמדתו של נתניהו שותפים גם יובל דיסקין, לימים ראש השב"כ, ופרשנים כמו אהוד יערי וזאב שיף. כל אלו הביעו דעתם בדיעבד. בזמן אמת רוב מוחלט של שרי ממשלת האחדות הצביע בעד העסקה. היחיד שהתנגד לה היה השר יצחק נבון. הוא אמר שעל הממשלה לומר למשפחות שיש מחיר שמדינה לא מסוגלת לשלם. כפי שתיארנו, הביקורת הציבורית על עסקת ג'יבריל השפיעה על שני אירועים: חטיפת החייל נחשון וקסמן וההחלטה שלא להיענות לדרישת החוטפים אלא לשחררו במבצע צבאי, וחטיפתו של רון ארד והתנגדות ישראל לדרישת החוטפים. המבצע לשחרור וקסמן נכשל, גורלו של ארד לא ידוע – וכך המטוטלת נעה לכיוון השני. הדרג המדיני שב להסכים לעסקאות לשחרור שבויים. העסקה השנויה במחלוקת הבאה הייתה שחרור 3 גופות חיילים תמורת 450 מחבלים חיים. במסגרת העסקה שוחרר גם סוחר סמים ישראלי. בין המחבלים המשוחררים היו דמויות מפתח בארגוני טרור בלבנון, שהוחזקו כקלפי מיקוח בתמורה למידע על רון ארד. עסקה נוספת הייתה בתום מלחמת לבנון השנייה, אז שוחררו 5 לוחמי חיזבאללה, הרוצח סמיר קונטאר ו-200 גופות של מחבלים – וזאת בתמורה להשבת גופותיהם של שלושת החיילים שנחטפו על ידי חיזבאללה, דבר שהוביל לפתיחת המלחמה. עסקאות אלו היו רק אירועים קטנים בהשוואה לעסקת שליט. ב-25 ביוני 2006 נחטף גלעד שליט מהטנק בזמן שהיה באזור כרם שלום. שליט הוחזק בידי חמאס. הארגון דרש לשחרר 1,000 אסירים תמורת השבתו של שליט. ראש הממשלה דאז אולמרט סירב לקבל את דרישות החוטפים ולנהל משא ומתן. בתחילת הדרך משפחת שליט הובילה קו מתון יחסית בקריאה לשחרור בנם. ב-2008, שנתיים לאחר החטיפה, הם החלו לנהל קמפיין ציבורי נרחב, בסיוע משרדי פרסום ויח"צ מישראל ומהעולם, בדרישה לשחרור בנם. בשולי כהונת אולמרט העביר מתווך גרמני הצעה לשחרור מסיבי של אסירים תמורת שליט. הממשלה התנגדה להצעה והיא נפלה. בשיא המחאה, בשנת 2011, התפרצו בני משפחת שליט לאירועי יום העצמאות וקראו לשחרר את גלעד. מאבקה של משפחת שליט זכה לגיבוי תקשורתי כמעט מקיר אל קיר. רק בשוליים היו עיתונאים שהעלו תהיות על הקריאה לשחרורו בכל מחיר. באוקטובר 2011 אישר ראש הממשלה בנימין נתניהו לשחרר 1027 מחבלים תמורת השבתו של שליט. אותו נתניהו שכתב ב"מקום תחת השמש" את המשפט הבא: "הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני". בין המחבלים ששוחררו במסגרת עסקת שליט היו רבי-מרצחים כגון יחיא סינואר ותאפיק אבו נעים, ראש מנגנוני הביטחון של חמאס ברצועת עזה. לימים נטען כי בין הסיבות להסכמה לעסקה היה רצונו של נתניהו להדוף את גלי המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011: "מבין אלה שתמכו בעסקה – לא כולם אבל חלקם – גם ראו בעסקה כסוג מענה לשאלות שצצו במחאה החברתית וסוג של דלי מים קרים שנשפך על הבערה או, אם נאמר, בעידן שבו יש חוויה של חוסר אמון מוחלט במערכות הפוליטיות אין לי ספק שפעולה כמו שחרור גלעד שליט יש בה סוג של אפקט של בניית אמון מחדש" (צבי האוזר, מזכיר הממשלה בזמן אישור עסקת שליט). חלק לא מבוטל מתומכי העסקה מכה היום על חטא, בעיקר נוכח המחיר האיום ששילמה ישראל בגין שחרורו של יחיא סינואר, רב מרצחים שהשתלט על חמאס ברצועה והוביל את הארגון לטבח הנורא בשמחת תורה.   מבצע אנטבה הקטן ב-30 באוקטובר, לראשונה מאז מתקפת הפתע על יישובי העוטף, שררה אווירת שמחה באולפני הטלוויזיה וברחובות ישראל. אורי מגידיש, תצפיתנית בת 20 שנחטפה מבסיס נחל, הוחזרה לישראל במבצע צבאי חשאי שפרטיו עד היום לוטים בערפל. המילה שחזרה על עצמה הייתה "אנטבה". הנה, שוב ישראל מצליחה במבצע צבאי להחזיר הביתה חטופה. האופטימיות הרקיעה שחקים. הכול קיוו כי שחרור זה הוא סימן למבצעים נוספים שישיבו עוד ילדים לחיק הוריהם, משפחות לחיק אהוביהם. לא היה זה השחרור הראשון משבי חמאס. קדמו לו שחרורן של יהודית רענן ובתה נטלי, אזרחיות ארה"ב ששהו בישראל. נטלי ואימה שוחררו בעקבות לחץ אמריקאי כבד שהופעל על קטאר. בשונה מחטופים אחרים שהחזיקו באזרחות כפולה, יהודית ונטלי היו אזרחיות ארה"ב שחיו בארה"ב. סביב שחרורן נפוצו שמועות משמועות שונות. אולם ההערכה הסבירה היא שהשחרור אינו אלא חלק מהמשחק שמשחקת קטאר, השומרת על קשרים הן עם האמריקאים והן עם חמאס ואיראן. שחרור נוסף היה של שתי נשים מבוגרות, יוכבד ליפשיץ ונורית קופר. השתיים שוחררו במפתיע. ההסבר לשחרורן היה שכבר הושגה הסכמה לשחרור נרחב יותר של חטופים, ושחרור השתיים היה אמור להיות פיילוט ראשון. הכישלון בקידום עסקה רחבה יותר לא ברור. בישראל טענו שרצון החמאס הוא רק לעכב את הכניסה הקרקעית באמצעות משא ומתן על החטופים. מנגד, בחמאס, האשימו את ישראל שחזרה בה מהסכמות קודמות. שחרורן של נטלי ויהודית, יוכבד ונורית היה פרי רצונו של חמאס, השחרור של אורי היה מבצע ישראלי מוצלח, דבר שהשיב לרבים את האמון שאבד בצה"ל ובכוחות הביטחון.   לאן הולכים מכאן? הדילמה האכזרית: חיסול החמאס או השבת החטופים? בשעה ששורות אלו נכתבות מתרבים הדיווחים על עסקה קרובה לשחרור חלק מהחטופים בתמורה להפסקת אש זמנית, שחרור מחבלים קטינים ונשים ותמורות נוספות. בני הערובה שישוחררו יהיו, ככל הנראה, אימהות וילדים. כבר בימים הראשונים של המלחמה היה ברור כי בפני הדרג המדיני עומדת סוגיה מהקשות ביותר בתולדות המדינה. מחד גיסא, יש צורך מובן ומיידי בחיסול החמאס ברצועת עזה. מאידך גיסא, החובה של ישראל להשיב את החטופים, בהם קשישים, אימהות, ילדים ואפילו תינוקות. המשימה הראשונה עלולה לסכן את המשימה השנייה, כי הפצצות ישראליות מסיביות ותמרון קרקעי ברצועה עלולים לפגוע בחטופים. לטענת חמאס בסרטון שפרסם, נועה מרציאנו ז"ל נהרגה כתוצאה מתקיפה ישראלית. חשוב לציין כי לפי ממצאים מובהקים אחרים מרציאנו נרצחה בשבי, ולא נהרגה בהפצצה. האם למקבלי ההחלטות יש מנדט לדון עם חמאס, ארגון שהם עצמם הכריזו שאחת ממטרות המבצע היא להשמידו? הדילמות קשות. כמובן, לא ניתן להתעלם מכאבן של המשפחות, אך גם לא מסוגיית חוסנה הביטחוני של ישראל. כישלון או הצלחה חלקית בלבד של המבצע הצבאי ברצועת עזה עלולים להשפיע על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל בעתיד. אם לשפוט על פי הכרעתם של הרבנים ערב מבצע אנטבה, לפיה סיכון חייהם של החטופים גובר על החשש לשלומם העתידי של אחרים, סביר להניח שלו נשאלו כיום על ידי הממשלה מה דעתם, היו תומכים בעסקה גם אם יהיו לה השלכות על המבצע הצבאי. ונסיים במילותיו של אבי קורן בשיר המפורסם בביצועו של שלמה ארצי: וְתֵן שֶׁיַּחֲזֹר שׁוּב לְבֵיתוֹ יוֹתֵר מִזֶּה אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים.