תוצאות חיפוש

המיתוס והפער השעה שעת לילה מאוחרת. השקט הקסום ביער ירושלים מופר באחת. קבוצת בנות עשרה, מהטובות בסמינר, עליזות ושובבות, נכנסת אל היער. אחת הבנות מצוידת בגיטרה, חברתה בחליל צד. וכך, הרחק מעין כול, מתחילה המסיבה. הבנות לא מסתפקות בשירה ובזמרה, אלא יוצאות במחול. הריקודים הסוערים, מלאי שמחת הנעורים, נמשכים עד קרוב לעלות השחר. קיומו של האירוע הובא לידיעת ההנהלה הרוחנית של הסמינר, ואחת המורות הכבודות פנתה אל החוגגות ברוב כעס וחמה: “מה שרה שנירר הייתה אומרת על החרפה שאירעה? בשביל זה היא הקימה את בית יעקב? בשביל ריקודים והוללות? לאן עוד נגיע?" הממולחת שבחבורת התלמידות לחשה בקול: "אם שרה שנירר הייתה כאן, היא הייתה מצטרפת אלינו”. הארכיון מגלה שהתלמידה צדקה. על פי עדותה של נערה מהראשונות שהתחנכו ב"בית יעקב", חגיגות ט”ו באב – חג ריקודי העם המעורבים מימי המשנה – נערכו יחד עם שרה שנירר ביערות ליד סקאווה, הסמוכה לקראקוב. המסיבה כללה הליכה ביער לאור ירח ונאום של שרה שנירר ושל אחת התלמידות־מדריכות. הנואמת טענה בפאתוס ש”חג ט”ו באב שייך לנו, הנשים”. לאחר מכן פצחו הבנות בשירה ובריקודים. עוד על אירוע יוצא דופן זה ראו ברשומתה של נעמי זיידמן, "התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב", באתר "הספרנים" – בלוג הספרייה הלאומית. מי את, שרה שנירר? הקאנון החרדי צנזר חלקים מהותיים ורבים מחייה ומפועלה של שרה שנירר, יומניה המפורסמים נערכו באופן מגמתי. מהיומנים המקוריים עולה דמות שונה מזו שמנסים להציג בבתי הספר החרדיים. את מה שלא מספר היומן השלימה לי תלמידה אחת אדיבה, בריאיון שערכתי עימה לפני שנים מספר. פניה הטובות ואדיבותה של אותה תלמידה חביבה ונעימת סבר לא ימושו מזיכרוני. מלבד הריאיון איתה וכתבתה של סוכצ'בסקי־בקון במקור ראשון, שנעזרתי בה רבות בכתיבת מאמר זה, הסתמכתי גם על ספרה המיוחד של פרופסור נעמי זיידמן, שהיא בוגרת "בית יעקב" בעצמה: שרה שנירר ותנועת בית יעקב, מהפכה בשם המסורת. צירוף הדברים מעלה את התמונה הבאה: שרה נולדה בקראקוב למשפחה חסידית ענייה, אשר מנתה עשרה ילדים. בשל העוני העצום נאלצה שרה לעזוב את בית הספר ולעזור בכלכלת הבית, אך התחננה להוריה שייתנו לה להשלים את בית הספר היסודי. הוריה הסכימו. את השכלתה הגבוהה נאלצה שרה לרכוש באופן אוטודידקטי. שלטונות פולין הרשו לבני המעמד הנמוך להשתתף בהרצאות בתור שומעים חופשיים, והנערה הסקרנית ניצלה את זה היטב. היא הקפידה להשתתף במסלולי ההרצאות האלו על תרבות גרמנית, על שירה ומחזות. רעיונות על מעמד האישה החלו לעלות בפולין הנחשלת, ושרה ינקה רעיונות אלו מפי מוריה הנוכריים. כבר באותם הימים התבשלו בה דעותיה הפמיניסטיות. בהיותה בת 20 כתבה ביומנה: “האידיאל שלי, אי־שם במעמקי נשמתי, הוא רק לעבוד למען אחיותיי! […] לו הייתי יכולה לשכנע אותן יום אחד מה המשמעות של להיות אישה יהודייה אמיתית, לא רק למען האימהות שלהן או מפחד מאבותיהן, אלא רק מתוך אהבה גדולה לבורא עצמו […] לו הייתי יכולה לחיות עד שאיהנה לראות את תורתי נכנסת לבתים של אותן נערות יהודיות […] האם אני יוצאת מדעתי? […] איך אנשים היו צוחקים עלי, איך הם ידברו עלי!? איזו ילדה חסידית מטופשת!" בהיותה נערה רווקה, חופשייה מעול בית ונישואין, השקיעה שרה זמן רב בלמידה ובביקורים בתיאטרון הפולני. התרבות הפולנית הייתה ספוגה בעורקיה. שיריו של אדם מיצקביץ’ ויוליוס סלובצקי היו שגורים על לשונה. הוריה של שרה התקשו למצוא לה שידוך, בשל מראהּ הלא-חינני. היא נולדה עם שפה שסועה והרופא תפר את שולי השפה בגסות, דבר שכיער את פניה. בהתקרבה לגיל 30 (!) השיאו אותה הוריה לבחור חסידי בינוני בשכלו. הנישואין לא עלו יפה, שרה לא הייתה מוכנה להסכים עם תפיסת הנישואין הפטריארכלית שעל פיה מקומה של האישה – ולא משנה כמה היא חכמה ומוכשרת – הוא בין התנור לכיריים, כולל כיבוס בגדי הבעל וטיפול בעדת ילדים. היא דרשה וקיבלה גט מבעלה. חזון מאוד לא נפוץ באותה תקופה ובאותה קהילה. מאז דבק בשרה כינוי הגנאי המשפיל “די גיגעטע” – הגרושה. בימים ההם היה כינוי זה אות קין נצחי על מצח האישה.   מצב החינוך וההתייחסות הרבנית לכך בתקופת עלומיה של שרה מצב היהדות היה בכי רע. פריקת העול ההמונית לא פסחה גם על בתיהם של הרבנים הגדולים ביותר. די אם נציין את ילדיו של רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב – ה”שם משמואל" שהפנו עורף ליהדות בבוז,[1] או שנקרא את זיכרונותיה של איטה קאליש־קמינר, בתו של האדמו”ר מוורקא־אוטבוצק, שכתבה על חבריה הרבים וחוג ידידיה שכלל בתוכו את מיטב בניה של היהדות הנאמנה.[2] הרבנים אומנם היו עסוקים בסכסוכי חצרות, במריבות שוחטים ובמאבקי שליטה, אך היו גם ניסיונות להציל את בני הנוער, בין השאר באמצעות הקמת ישיבות בליטא, בפולין ובהונגריה. שונה היה המצב בקרב הנערות; התפיסה המסורתית גרסה ש"מוטב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". תוצאות התפיסה הזו היו אסון קולוסאלי. שיעור המרות הדת והחילון נסק באופן תלול. כשהייתה שנירר בווינה, היא נחשפה לרעיונותיו המהפכנים של הרב שמשון הירש, מרבני הנאו־אורתודוקסיה המפורסמים. הרב הירש העביר את נקודת הכובד מעיסוק מופרז בתלמוד ופלפוליו לעיסוק בעקרונות היהדות, לימוד תנ"ך ומדעים ומתן שוויון לנשים. בבית הכנסת שייסד בפרנקפורט היו 550 מקומות לגברים, ו־350 מקומות לנשים. רעיונותיו של הירש וחדשנותם מצאו חן בעיני האישה המשכילה והמהפכנית. בפיקחותה הבינה היטב כי שיטת החינוך הישנה לא תחזיק מעמד מול גלי החילון, אך ידעה שבלי הסכמה רבנית לא תוכל לפעול כלל. לשם כך השתמשה שנירר בברכה שנאמרה לה על ידי רבי יששכר דוב מבעלז, כהסכמה לפעילותה. היא קיבלה גם הסכמה שבשתיקה מהאדמו"ר מגור, ועידוד גלוי מהחפץ חיים. חשוב לציין שחסידי בעלז השמרניים לא הסכימו עם רעיונותיה, וגם אחר כך, כשנפתחה בבעלז רשת בתי חינוך לבנות, שמה היה "בית מלכה", ולא "בית יעקב". מלבד רבנים אלו, רוב רבני הונגריה לחמו ביוזמה בכל הכוח. ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש כינה את הרשת "בית עשו" – בהיפוך מכוון לשמה של הרשת, "בית יעקב". במקומות רבים ספגה שרה זריקות אבנים. אבנים אלו לא נזרקו על ידי הבונדיסטים, אלא על ידי יהודים קנאים וחמי מזג. באחת מעיירות הונגריה לחם רב העיר נגד הכנסת רשת "בית יעקב" לקהילתו. לאחר שנתיים הוא נכנע, אלא שמחיר התנגדותו הראשונית היה כבד. כ־70 נערות מבנות העיירה פרקו עול. הצלחתה של שרה בהקמת מוסד הלימודים לבנות עוררה את מפלגת "אגודת ישראל". עד אותה תקופה לא הייתה במפלגה כל מודעות לצורכי הנשים. לצורך המחשה, אציין דוגמה מובהקת לכך. באמצע שנות ה־30 קיבלה מפלגת אגודת ישראל כרטיסי עלייה לארץ (סרטיפיקטים) מאת הסוכנות היהודית. על פי הנחיותיו של האדמו"ר מגור, הסרטיפיקטים ניתנו לגברים בלבד. בנות "בית יעקב", שכבר הפכו לקבוצת בנות פעילה, לא הסכימו לגזרה זו. הן השוו את מאבקן למאבק ההרואי של בנות צלפחד, שרצו נחלה בארץ ישראל ולא חששו להתעמת עם משה רבינו. כך אף הן, נחושות בדעתן ולא מוכנות להיות כנועות לתכתיבי הממסד הרבני המפלה ביודעין בין גברים לנשים. כדי שלא ייוותר רושם שתנועה מבורכת זו מנוהלת על ידי אישה בלבד, פעלו עסקני אגודת ישראל וחיתנו את שרה בשנית, עם יצחק לנדא. נישואין אלו התקיימו על הנייר בלבד. בפועל, הפעילות התנהלה מביתה של שרה כמו לפני נישואיה. בנות היו ישנות עימה בחדרה. אחותה הייתה דואגת לארוחותיה. גם במודעות הפטירה שיצאו אחר מותה הטראגי בקיצור ימים, נכתב רק שם המשפחה "שענירער" ולא הוזכר השם "לנדא" אף לא ברמז. אחרי מלחמת העולם השנייה, שמחקה כמעט את כל יהדות אירופה, פעלו בוגרות "בית יעקב" להקים בתי ספר לבנות. אולם כחלק מכתיבת ההיסטוריה ושכתובה על ידי הממסד החרדי, גם דמותה של שרה שנירר הפכה לאייקון המסמל חינוך לצניעות, לשמרנות ולהסתגרות מפני העולם החיצון, על אף שכאמור אין כל קשר בין דמות אייקונית זו למציאות. [1] להרחבה על כך ראו: י"י טרונק, פוילן: זכרונות און בילדער, חלק ז, ניו יורק: אונזער צייט, 1953, עמ' 201–217. להרחבה על דמויות של יוצאים ויוצאות נוספים ממשפחות מיוחסות בתקופה ההיא, ראו: דוד אסף, נאחז בסבך, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 331, הערה 54. [2] איטה סיפרה את סיפור חייה בספרה אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.     רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

אחרי הפרק הראשון: https://bit.ly/3PyssYh ... הנה המשך עלילותיה של מריה: אני מכסה את העיניים בידיים ומנסה לראות מה קורה שם אצל הדוידוביצ'ים מבעד לדמעות השמש, ואז אני רואה בחטף את שרה עומדת בקצה המרפסת, את הכובע השחור של אברהם נבלע באפלולית הבית ואת דלת המרפסת נסגרת מאחורי שרה. אני מאמצת את אוזניי תוך כדי שאני תוהה למה היא לא למטה כמו שסיכמנו. אני מרגישה שמשהו השתבש. ובכלל, אם אברהם בתמונה אין מצב שהיא תצליח לצאת. שרה צועקת לי: "נעלו אותי במרפסת. אברהם הלשין עליי". אני שונאת אותו. את האח המעצבן הזה שלה עם הפאות המסולסלות והכובע המטופש. הוא בכלל רוסי, מה הוא מנסה להתנהג כמו חסיד? אני מתחילה להתמלא מתח ועצבים, כי רק חסר לי עכשיו שברכי ובלה יחזרו מבית הספר ויראו את כל הסצנה הזאת, רק זה חסר לי. שאמא תדע שהלכתי לפגוש את שרה. את המחשבה על אבא הדחקתי בנתיים בתאים הכי שחורים של מגירות המוח שלי. אני מנסה לתקשר איתה בצעקות לא חזקות מדי, אבל זה קשה כי היא בקומה חמישית ואני למטה על המדרכה מזיעה ומבולבלת. ואז אני רואה אותה מטפסת בקלילות על גדר המרפסת ומכווננת את עצמה כלפי המרפסת של השכנים שנמצאת שתי קומות מתחתיה. אני בהלם, בולעת רוק בגרון ניחר ומנסה לשכנע את עצמי שהיא בטח רק מאיימת על ההורים שלה שתקפוץ כדי שיפתחו לה את דלת המרפסת. כמה אומץ, אני רועדת בלב. מצמוץ אחד ושרה קופצת. אני המומה. לרגע לא העליתי על דעתי שהיא באמת תקפוץ. אני לא בטוחה אם היא התכוונה לקפוץ אל מותה או לקפוץ בניסיון לברוח ושתי האפשרויות מהממות אותי. אני חונקת דמעות בגרון ומנסה להבין מה קורה, ואז שרה צצה לידי מחויכת, תופסת ברגל ימין ומחבקת אותי. אני בהלם. משתרכת אחריה לכיוון בר-כל  והיא מספרת לי בשקט איך שנייה לפני שהיא התכוונה לצאת מהבית אברהם תפס אותה ונעל אותה במרפסת. בהוראת ההורים הוא נצטווה להשאיר אותה שם עד שיחזרו בערב להדלקת נרות. היא מתארת לי איך כיווננה את עצמה לנפילה טובה, איך קמה על רגל אחת, קיפצה אל סלונם של השכנים ההמומים, פתחה את דלת הבית שלהם ונמלטה. אנחנו צוחקות ובוכות יחד אבל לא יותר מדי כי בכל אופן זאת שרה ושום דבר הוא לא הזוי מדי או בלתי נתפס. היא רוסיה, היא פשוט לא עושה עניין מכל דבר. אנחנו עורכות התייעצות בבהילות, אבא שלה בטח בדרך הנה וצריך לצאת מהשכונה בכל מחיר. קובי מחכה לנו בבני ברק, ופארק מרום נווה מחכה לנו, על גבעותיו הירוקות והקניון מלא האורות והחנויות שסמוך אליו. שרה מפלחת שני זוגות של משקפי שמש מבר-כל, ואני מחכה לה בחוץ מצחקקת בעצבנות, לא מבינה מאיפה שלוות נפש הזאת של השרה הזאת שלי.   המשך יבוא. מאפה פסטה, בטטה וערמונים מפנק מושלם לחנוכה, גרסה משודרגת לפסטת השמנת פטריות שהייתה הדבר הכי אהוב בעולם על שרה ועליי (חוץ מבריחות דרמטיות והתקפי לב להורים שלנו).   מצרכים: 1 חבילת פסטה קצרה מבושלת רק חצי מזמן הבישול שכתוב על גבי האריזה ומסוננת 1 חבילת פטריות טריות פרוסות דק 1 חבילת ערמונים בוואקום קצוצים גס 1 בטטה בינונית חתוכה לקוביות קטנות 1 בצל גדול קצוץ דק 2 שיני שום כתושות 1 חבילת שמנת מתוקה לבישול 150 גרם גבינה קשה מגוררת (צהובה, פקורינו, מנצ'גו, גאודה או כל דבר אחר שיש במקרר) 3 כפות שמן זית 1 כף נדיבה של טימין טרי או יבש (לא חובה) מלח, פלפל, אגוז מוסקט לפי הטעם 50 גרם גבינת פרמזן מגוררת   הוראות הכנה: בקערה גדולה מערבבים היטב את כל המרכיבים עם הפסטה, למעט הפרמזן. יוצקים את התערובת לתבנית גדולה ועמוקה יחסית מרופדת בנייר אפייה. מפזרים את הפרמזן בנדיבות ושולחים לתנור מחומם מראש ל-180 מעלות לחצי שעה או עד שמתקבל קראסט שחום וריח של אהבה עצמית בכל הבית. בתיאבון! לפרק הבא: https://bit.ly/3YGFwiq

שרה הורוביץ (40) היא אם חרדית לשישה צאצאים. אדל, אחת מבנותיה, יצאה מהחברה החרדית. במופע היחיד שכתבה שרה, בסיוע המחזאית גורן אגמון, היא משקפת את האתגרים של שני הצדדים, שאחרי שנים של קשר מורכב רק רוצים להתאחד ולהתחבק. ״הסיפור של הבת שלי הוא סיפור של ילדה בת 15 שהחליטה שהעולם החרדי לא טוב לה. היא סבלה מהתעמרות בבית הספר וזה מה שגרם לה לעזוב״.  ״המסר שאני רוצה להעביר בהצגה הוא שאנחנו לא רוצים לנתק את הקשר מהילדים שלנו, גם אם הם לא ממלאים את השאיפות שלנו והולכים בדרכנו", מספרת שרה. במסגרת אירוע "נפגשים לשם שינוי" ההצגה עלתה בפעם החמישית. "הפידבקים שאני מקבלת עליה מעולים", אומרת שרה בהתרגשות. "בעיקר מנשים חרדיות. הן אמרו לי שזו הצגת חובה. חששתי מאוד כי יצרתי משהו חדש ולא ידעתי איך תהיינה התגובות, אבל הן ממש נלהבות״. זה חמש שנים שאדל הורביץ אינה חלק מהחברה החרדית, אך כבר בתחילת הדרך גמלה בליבה של שרה ההחלטה לקבל אותה כפי שהיא. ״אני ובעלי לא היינו במקום של להתעמת איתה בעניין הדתי, אבל כן לתחום את הגבולות בבית, כיוון שיש לה עוד אחים ואחיות. היה לנו חשוב גם להעביר לשאר הילדים את המסר שאנחנו מקבלים אותם כמו שהם. כל ילד רוצה לדעת שההורים מקבלים אותו כמו שהוא, ללא שום תנאים. הבנו מייד שאנחנו צריכים לקבל ולהכיל. רצינו שהיא תגור בבית, אבל היא נאלצה להיכנס לפנימיית נוער בסיכון כדי לעבור שיקום. ליווינו אותה שם לאורך כל הדרך״. התגובות מהסביבה על קבלת בתה הפתיעו אותה, והיא החלה להבין שדווקא הדרך שלה, של ״לקבל ולהכיל״, היא החריגה. ״קיבלתי תגובות מהסביבה בסגנון ׳כל הכבוד לך׳, ׳הלוואי שכולם יהיו כמוך׳, ואמרתי לעצמי ׳מה, זו לא הנורמה?׳ מתוך זה התחלתי לשוחח עם חברות שידעתי שהילדים שלהם עזבו את החברה החרדית, והבנתי את הקשיים, הפחדים ולמה הן ניתקו קשר, אבל גם הודגש לי שלהישאר בקשר עם הילד זה רק מועיל. למשפחות ולילדים עצמם". לדבריה, המסר החזק ביותר בהצגה הוא: כשהורה מנתק קשר עם הילד שלו, הוא המפסיד העיקרי. ״בתור הורים בדרך כלל יש לנו חלום לגבי הילד. שיהיה רב, פרופסור או כדורגלן. לרוב אלו חלומות שההורה עצמו היה רוצה להגשים ולא הצליח, ולכן הוא רוצה שהילד יגשים זאת במקומו. כשהילד לא מגשים לנו את החלום, התחושה היא שהוא הורס לנו את החיים ואת השם שלנו. אבל אלו החיים שלו, ואם אני לא אקבל את הילד שלי כמו שהוא, אפסיד אותו״.

לפרק הראשון:https://bit.ly/3PyssYh לפרק השני: https://bit.ly/3YHyzxp חנוכה 2014 – חלק אחרון ההחלטה מתקבלת. נחתוך מהמעליות של בנייני התאומים אל תחנת האוטובוס שברחוב חפץ חיים, משם ניקח קו 7 לכניסה לעיר ואז נתפוס את קו 220 לבני ברק. מתנשפות במעלית כל הדרך למעלה ומנסות לטשטש את זהותנו ככל הניתן. אני פורעת את שערי בהתרגשות, שמה משקפי שמש ומציצה בשרה שעושה את אותו הדבר בנונשלנטיות ראויה להערצה. אנחנו יוצאות מהצד השני של הבניין ומרגישות שונות לגמרי. חוצות את הכביש לתחנה ומביטות זו בזו בעניין. שנים חלמתי להסתובב בשיער פרוע שכזה ובמשקפי שמש. אנחנו מרגישות גיבורות של סרט פעולה נועז. מחשבות את צעדינו ונוקטות את כל אמצעי ההגנה שעומדים לרשותנו. מובן שלא התיישבנו בתחנה אלא חיכינו מאחוריה, וכשקו 7 הגיע זינקנו בדיסקרטיות פנימה מהדלת האחורית. פרצופים המומים ומלגלגים סקרו אותנו בעניין. היינו חריגות כל כך בנוף. "שבבניקיות מסריחות", לוחש לנו ילד בדרך לסוף האוטובוס. שרה כמו תמיד נראתה בטוחה בעצמה ולא העיפה מבט אחד מיותר סביב, ואני לעומתה השתרכתי מאחור ושלחתי מבטים מתנצלים לכל עבר. שלוש דקות והגענו לתחנת היציאה מהעיר. מזנקות החוצה ומסתכלות לצדדים, השטח פנוי. מהמורה אחת עברנו. אנחנו מתיישבות על הכורכר שמאחורי התחנה וממתינות לאוטובוס הבא שייקח אותנו הרחק מכאן לבני ברק מלאת הקסם שמחכה רק לנו. שרה נאנקת בשקט ומפשילה את חצאיתה. אני פוערת פה בתדהמה – כתם  כחול-סגול-שחור ועצום בגודלו מתגלה בפנינו על שוק הרגל שלה. אני שואלת אותה בשקט אם זה כואב והיא עונה שכן, אבל מזל שזה רק זה. מוכשרת שכמותה, אני מהרהרת... אם אני הייתי קופצת הייתי לכל הפחות שוברת שתי רגליים ויד. קו 220 באופק. אנחנו עולות בשקט מהדלת האחורית של אוטובוס המהדרין. האוטובוס כמעט ריק והכובע השחור של אבא של שרה לא נראה באופק. שרה הולכת לשלם, לי אין אומץ לשלם בכסף שגנבתי לאמא מהארנק. אנחנו מתרווחות לנו בספסל האחרון. נשארה רק המשוכה האחרונה. האוטובוס דוהר והתחנות של ברכפלד נראות באופק הולכות וגדלות, האנשים שנראו כנקודות הולכים וגדלים ואי אפשר לטעות עכשיו – שני מטר של זקן שחור, מגבעת גבוהה, משקפיים מגושמים שחורים ומעיל ארוך ביום חם שכזה. לרגע אחד החסרנו פעימה, ובשנייה שלאחר מכן זינקנו מתחת לספסל מצחקקות בהיסטריה. ידענו שיש לנו בדיוק שלוש דקות וחצי עד לתחנה של רחוב החשמונאים, שבה נוכל לקפוץ מהדלת האחורית, ולא התכוונו לבזבז אותן. החלפנו בגדים במהירות הבזק ושוב נדהמתי מהשינוי שחל בשתינו בתוך שניות. שרה כמובן נראתה מצוין בחצאית של ברכי, שעליי נראתה מגוחכת ומתאמצת. הרגליים השזופות שלה זהרו בשובבות בחשיכה שתחת הספסל האחורי. אני כשלעצמי הסתפקתי בלקפל את החצאית שלי מתחת לחולצה ולהפוך אותה מחצאית ג'ינס ארוכה ומגושמת לחצאית שלושת רבעי חמודה, ולהוריד את הגרביים, אם כי מראה האצבעות הלבנבנות והחיוורות שלי היה מגוחך בעיניי. הבטנו זו בזו וכאילו העברנו איזה שדר בינינו. הייתה שנייה של רצינות תהומית שם מתחת לספסל. הושטתי לשרה יד והיא קיפלה לי את השרוול יפה כמו שהיא יודעת, אף אחד לא היה מאמין שזה היה שרוול ארוך פעם. הגשתי לה את היד שנייה וכשהאוטובוס עצר בחריקה בתחנה של החשמונאים אני זינקתי מהדלת. זינקתי, פשוטו כמשמעו – דילגתי על שלוש המדרגות וקפצתי החוצה. שרה אחריי. מדדה החוצה, נעצרת לרגע, תוחבת את ראשה בשנית לחלל האוטובוס, צועקת: "פאפה!" וקופצת החוצה. דלת האוטובוס נסגרת לנו בפרצוף ושתינו רואות כמו בהילוך איטי את הכובע עם הזקן והמשקפיים מסתובב בפרצוף המום אל החלון, פוער פה בתדהמה. האוטובוס הפליג לדרכו. הבטנו זו בזו בהלם ופרצנו בצחוק היסטרי שמשקעים של דמעות עלו בו. רצנו אל חלקת הכורכר שמאחורי התחנה אוחזות ידיים, והתגלגלנו בענן האבק הלבן שהותיר האוטובוס מאחוריו, והכול זרח באותו רגע באיזה לובן קריסטלי בוהק שעטף אותנו בעדינות אין קץ.   הסוף – או: מתכון למרק ארטישוק ירושלמי וכרישה שעושה סופים טובים.   מצרכים לכ-6 מנות: 5 ארטישוק ירושלמי קלופים 2 תפוחי אדמה קלופים 1 כרישה גדולה 1 שורש סלרי קלוף וחתוך לרבעים 1 גזר קלוף וחתוך לרבעים 3 שיני שום 100 גרם שמנת מתוקה 1 כף נדיבה של חמאה 2 כפות שמן זית מלח, פלפל ואגוז מוסקט לפי הטעם ועלה דפנה אחד   הוראות הכנה: בסיר גדול מחממים את החמאה ושמן הזית ומקפיצים קלות את הכרישה, הגזר, שורש הסלרי והשום עד להזהבה קלה. מוסיפים את שאר הרכיבים למעט השמנת ויוצקים מים עד לכיסוי הירקות. מגיעים לרתיחה יפה, מנמיכים את האש ומתבלים לפי הטעם. ממתינים בסבלנות כשעה עד לריכוך מוחלט של הירקות, מסירים מהאש, שולפים את עלה הדפנה, מוסיפים את השמנת וטוחנים עם בלנדר מוט עד לקבלת מרקם קרמי, חלק ומשגע. מתקנים תיבול ומזמינים אנשים שאתם אוהבים במיוחד, כי למה לא בעצם?

[press-item]

"בתור ילדה חרדית, כשהייתי שומעת את המילה 'בית', מייד הייתה עולה לי בראש תמונה של בית חד-קומתי, קטן, שמהחלונות שלו בוקע אור צהוב. אורה של התורה הקדושה... ודמויות של משפחה שיושבת סביב שולחן האוכל ומכולן בוקע אור יקרות של קדושה ושכינה. התקופה היא חנוכה כמובן, חג האור והמשפחה והיהדות החמימה. כיום – אם אומרים לי את המילה 'בית' אני רואה את אותה התמונה רק עם כתם כהה ומטושטש במרכזה. הכתם הזה הוא אני." (מריה, מתוך out of mea shearim, 2004) *** חנוכה 2010. אולם בית כנסת גנרי כלשהו. כיסאות כתר פלסטיק. חמגשיות עם סלט פסטה קר. ירוחם מסתבך עם המצגת במקרן. צרחות צחוק של להקת ילדים עולות מהרחוב. אבא יושב על כיסא כתר לבן ומעשן בשרשרת בכניסה לאולם. חיה ושרי מתנצחות בלהט במטבחון, רכונות על פלטת שבת שמנונית מכוסה בתבניות אלומניום ענקיות וגדושות ב... *** חנוכה 2014: השעה שלוש אחר הצהריים, אמא במטבח מעלעלת בעיתון בידיים שמנוניות, אבא כרגיל בעיצומו של שלאף שטונדה ארוך (מנוחת אחר הצהריים), כולם טרודים בלימודים או בעיסוקיהם, אני לחוצה קצת. אני אוספת את השיער לקוקו הדוק וגבוה כמו שאמא אוהבת, או יותר נכון – בצורה היחידה שאמא מרשה. אני מביטה בהשתקפות שניבטת אליי מן המראה בחוסר חשק מופגן. פנים עגולות ומנומשות, משקפיים עם טביעות אצבעות והחיוך העקום הזה שלי, זה שמנסה ללא הצלחה לחייך בחן עם השיניים עטויות הברזלים. נשימה עמוקה, ויאללה, תיק – לוקחת תיק גב ששימש פעם כילקוט של שרי ומתחילה להעמיס בבלבול חצאיות וחולצות, תחתונים וגרביים. אנחנו הולכות ליום אחד בעיקרון אבל רק השד יודע איך זה יתגלגל עם שרה. אני גונבת לברכי חצאית שבטח תיראה קצרה על שרה. אני לא מבינה את הקטע שלה עם החצאיות הקצרות האלה, אני חושבת שהעיניים שלה הרבה יותר יפות מהרגליים שהיא כל כך אוהבת לחשוף. ובכלל, עניין הביגוד אף פעם לא משך אותי כל כך. שרה פשוט ידעה לקחת כל בגד ולשוות לו את האופי שלה – קצר, צמוד, שובב... אני עדיין התהלכתי בחצאיות ג'ינס ארוכות וכבדות וחולצות טריקו עם שרוול דמוי קצר שהיה מחובר לשרוול ארוך יותר. אני מסיימת להעמיס את התיק. דוחסת הכול בכוח. תמיד הייתי גרועה בלארוז. יוצאת מהחדר בפרצוף סמוק מעט, כמעט מסגיר. מזל שאף אחד לא פה כדי לשים לב. זורקת לאימא בחיפזון: "אני הולכת לעשות שיעורים עם מלכי". היא מהנהנת באפטיות ורק מציצה לראות שלא עוללתי כלום בשיער ושאני לבושה כהלכה. "תכניסי את החולצה", היא צועקת מאחוריי. "ותחזרי להדלקת נרות". מטומטמת שאת, אני מגחכת בלב. את לא זוכרת שאני כבר שבועיים בבית ושאין שום שיעורים? אני טורקת את הדלת ומדלגת שתיים שתיים במדרגות. יוצאת מהבניין ונתקלת במבטיהן של ילדות הבניין שבוהות בי ומשפדות אותי בעיניים המומות. יוצאת אל השמש ממצמצת תוך כדי חציית הכביש ומרימה מבט אל המרפסת. לא טעיתי, אני שומעת את שרה צועקת לי מלמעלה.   המשך יבוא... ובינתיים, קבלו מתכון מהיר וממכר לסופגניות ריקוטה שמלטפות מבפנים.   מצרכים: 250 גרם ריקוטה 2 ביצים שלמות + חלמון אחד 70 גרם סוכר 1 כפית מחית וניל או תמצית וניל 1 כף רום 2 כפיות אבקת אפייה 175 גרם קמח   הוראות הכנה: בקערת מיקסר מניחים את כל הרכיבים הרטובים ואת הסוכר ומערבלים קלות, מוסיפים את אבקת האפייה ואת הקמח וממשיכים לערבל עד להתאחדות וקבלת בלילה סמיכה וחלקה של בצק (אפשר בהחלט לעשות זאת גם ידנית). מעבירים למקרר למשך שעה. מחממים שמן לטיגון עמוק בסיר רחב. מוציאים את העיסה מהמקרר ובאמצעות שתי כפיות יוצרים מעין עיגולים ובזהירות מפילים אותם לשמן הרותח. מטגנים עד שמתקבלים עיגולים קטנים שמנמנים וזהובים. מוציאים מהשמן עם כף מחוררת, בוזקים אבקת סוכר וזוללים.   חנוכה שמח באשר אתם.ן 3>   לפרק הבא: https://bit.ly/3YHyzxp

שתים-עשרה דקות חלפו מאז שלחה תמר לניתאי את ההודעה, "זה לא פייר, אני שרה הרבה יותר טוב ממנה", והוא עדיין לא ענה. כנראה עומד בסטודיו, לבוש בחלוק המוכתם. לא זמין. לא מודע כמה דחוף היא צריכה לשמוע את שאלותיו המבררות "מה קרה הפעם?" את קולו המרגיע, את שתיקתו מלאת הנוכחות. בבית האבן הירושלמי, ברחוב ישעיהו פינת יפו, תמר עברה מהמטבח לאמבטיה, העבירה מגבות נקיות מהמיטה לספה, והעיפה מבט מיואש על הגיטרה שמעלה אבק בין הררי כביסה לא מקופלת. היא פה, מחכה, מחכה שניתאי, הגבוה, השדוף, שהכירה בפסטיבל לפני שנה, יענה להודעה שלה. בחדר הקטן ישן דודי, ילד חיידר חסידי, על מיטה שהושגה בעמל ויזע של חיפושים ב"פשפשוק" ובאתר "אגורה". נשימותיו קצובות, פאותיו הארוכות פזורות על הכרית. בבוקר יתעצבן כשתמר תנסה לסלסל אותן לפני שהוא יוצא לחיידר, לשמוע את רעב'ע וולפסון מתאר את האתון שדיברה כמו בן-אדם. כשיחזור ישאל את תמר, עיניו גדולות ותמימות, "זה סיפור אמיתי, מאמי? או רק משל של התורה?" כויפר קטן, השפעה רעה של אימא. ההשפעה הרעה מתפשטת מיום ליום. כבר כמה חודשים שתמר בורחת ממבטי ההאשמה של הגיטרה. מה את רוצה? את לא רואה את הכביסה המצטברת לידך? את דודי? את ההודעות מבית הדין? את החרדות? גיטרה עוצמת אוזניים וממשיכה למתוח מיתריה בתחינה. אימא בטלפון מזכירה לה לקרוא פרק כ"ב בתהלים, כסגולה לישועה. תמר, בתגובה, נועלת את הדלת ומוציאה את הוויברטור, לכמה דקות של ישועה. של שכחה. מדודי, מאבא שלו, מהגיטרה, משיריה השוכבים בתיקיית הדרייב.   הטריגר הערב בא דרך הפייסבוק, שהציג פתאום את אסתי. אופס, נזכרה תמר, היא מתעקשת שיקראו לה אתי. אז אתי האלופה שלנו, בערב שכולו שיר של שאלה ותקווה, כך היה כתוב במודעה של "יוצאים לשינוי". הגרפיקאית הציבה את אתי (בלי החצ'קונים) ברכינה חיננית מעל המיקרופון, ומעל מתחה אותיות קטנות שסיפרו: אתי שוורץ, במופע מוזיקלי מרגש "מסמינר 'בנות שרה' לבית הספר למוזיקה על שם דיל קרנטון". תמר ממשיכה לדפדף ורואה שא(ס)תי שיתפה את המודעה בפרופיל שלה, בתוספת תיאור מרגש (כמובן) על הפעם הראשונה שהציצה בגניבה לשיעור גיטרה, ועל הדרך הארוכה שעשתה מאז. גשם של לייקים קיבל הפוסט, ותגובות על מהממותה של אתי וקולה הנדיר זרמו בפיד. "זה לא פייר, אני שרה הרבה יותר טוב ממנה", מיהרה לכתוב לניתאי בהקשות מהירות ועצבניות. ריח אבק ספרים חדר לאפה פתאום, והחזיר אותה לחדר הלימוד של אבא, שם ישבה עם אסתי במשך שעות ארוכות, אחרי הלימודים. הן כתבו שירים, הלחינו, ניגנו ובעיקר צחקו הרבה. לאסתי היה מבט שובב שניתלה בה בהערצה, "תמר, הלוואי שיכולתי לשיר בטונים שלך." אבא היה חוזר מאוחר ונוזף בה, משועשע, משוררת לא חייבת להיות מעופפת, היא יכולה להחזיר את הגיטרה למקום. ועכשיו הגיטרה במקום כבר הרבה זמן, ותמר עדיין מעופפת. נקרעת. בין דודי, אוצר זהב עם מבט תמים ועיניים גדולות, לבין ניתאי, אוצר עם עיניים גדולות גם הוא, ומבטו מבין וצוחק. לפעמים תמר מדמיינת איך יראה המפגש בין שני המבטים, והדבר גורם לה התכווצות של הנאה. אבל זה לא יקרה עכשיו, ייקח קצת זמן. כשדודי ילך ויגדל, אולי ילך ויקטן המרחק בין יחידת הדיור בישעיהו פינת יפו לבית הישן בבקעה, המלא בציורים של ניתאי. הוא עדיין לא ענה. כדי לעצור את הלופ של התנועות העצבניות, התבוננה שוב ביצור הקטן שהתכרבל על המיטה, ממלמל מתוך שינה שברי משפטים ביידיש. איש קטן ומתוק. ילד שבעל כורחו מביא לתוך ביתה, המנסה להיות מוגן, את ריחות החרדה, השליטה והמניפולציות שתמר משתוקקת להשאיר בחוץ. היא זוכרת את הדיין שהסתכל עליה, מתבונן בפאה שחבשה לכבוד הדיון ומחליק מבטו אל שולי חצאיתה הקצרה. היא זוכרת את עורך הדין של בעלה לשעבר עומד ומספר סיפורים. "גברת חיימסון" נצפתה צופה בסרטי תועבה, קוראת ומתעניינת בתחומים שהשתיקה יפה להן, רועה בשדות זרים ופוגעת בנפשו הרכה של הקטין. היא זוכרת את הבדיקות המשפילות אצל העובדות הסוציאליות, שבדקו שוב ושוב את כשירותה ושפיותה, עד שכמעט אכן איבדה זאת. הציפרלקס מגרש את הזיכרונות מהראש, אך לא מהלב. מערכת אימתנית של עסקנים התייצבה לצידו של הגרוש, בן לראש ישיבת "עטרת יצחק" ואחיינו של איל ההון המפורסם. בשעה שדודי התחנן לעוד סיפור לפני השינה, עוד חיבוק, ו"מאמי, תישארי פה עד שאירדם", אנשים לבושי שחורים קידשו מלחמת דת נגד השפעתה הרעה של תמר הקייליקע (מקולקלת, ביידיש) על הילד שלה. תמר, קייליקע מבחירה, בת להורים תמימים ונטולי ייחוס, חשקה שפתיים וניצחה. עשרה עמודי תסקיר, כתובים בצפיפות, הפכו את אימהותה המתפרצת ואת לילות הדאגה שלה לדודי ל"הורות כשירה ומסוגלות תקינה". אין מה לפחד יותר, הסבירה לה עורכת הדין, כל האיומים שלהם הם נמר של נייר. תמר יודעת שהיא צודקת, אבל גם נמר של נייר מצריך כוח, לקרוע.   ניתאי מתקשר סוף סוף. הוא שומע את התסכול בקולה ולא נבהל. "חוכמה גדולה," אומרת תמר, "חוכמה גדולה לעזוב את רוסיה החרדית, כשאין לך שום נכס מאחורי מסך הברזל. אפשר חופשי לספר את הסיפור האישי, להוסיף לו רומנטיקה ולקבל מחיאת כף, כששום עסקן חרדי לא יכול להתנקם ביקירייך." תמר הולכת ומתערטלת, מתפשטת מחיוכיה ומשנינותה, וחושפת צלקות כאב ללא מבוכה. ניתאי בתגובה מבקש, "תמר, תשירי לי משהו. אני לא יכול לחכות עד יום שלישי". הם עוברים לשיחת וידאו. קולה הגבוה משתלב בקול הבס שלו כשהם שרים "נשבעתי-ואקיימה", "כי-סערת-עליי", ואפילו שיר בלתי נסבל של אנה זק. "אם אין קהל, אפשר לשחק חופשי בסגנון," צוחק ניתאי ומבקש לשמוע מה שלום המלאך הקטן. תמר אוהבת לראות איך הוא נמס כשהיא מספרת לו על דודי, ועל השאלות המחוכמות שלו. "הילד הזה הוא משהו," הוא יגיד, "הוא כל כך כל כך הבן שלך. אין 'להם' סיכוי מול האהבה האמיתית שיש ביניכם."   וביום שלישי, כשדודי הולך לאבא שלו, תמר מסתכלת מבעד החלון, רואה את ניתאי בקיוסק למטה. תלתליו המקפצים זקוקים למקלחת, היא חושבת. הוא קונה שתי בירות בטעם אפרסק ומבקש מהמוכר נייר גלגול. מה את בוהה בו ככה, את לא בת שש-עשרה, גוערת תמר בעצמה ופותחת קצת את הדלת, שייכנס בלי לדפוק. במרחק שתי דקות הליכה אבא יושב מול הצעירים שבחבורה, ומסביר להם את המושג ההלכתי "דררא דממונא". במרחק שתי דקות הליכה לכיוון אחר, דודי שלה כנראה מברך ברכת המזון מתוך הסידור, כמו שאבא שלו מבקש, ועוד מעט יעלה לישון בלי לצחצח שיניים. במרחק תחנת רכבת אחת, בחצר הפתוחה של בית אליאנס, מנחה מוכשרת קוראת לאתי לעלות על הבמה, בערב הפתיחה לאירועי "יום הבחירה". ופה, בלי שום מרחק, תמר נושמת את החולצה המחוספסת של ניתאי, מעבירה יד בתלתליו. סלבית בסתר, חופשיה להיכנע. "בחירה יפה שלי," היא לוחשת לעיניו ומחבקת את הקהל העצום. קהל שהוא רק שלה.

ההיסטוריה של אלוהים, בדיוק כמו ההיסטוריה של האנושות, מציגה לנו דמות מגוונת, מורכבת ומסתורית שחורגת הרבה מעבר לפשטנות היחסית בה ניסו להציג לנו אותה ילדים. מסיפורי המקרא, תקופת התלמוד ועד תנועות המוסר והחסידות – מיהו אלוהים, עד כמה הוא 'אנושי' ובמי אנחנו בוחרים להאמין או לא להאמין? אלוהי ישראל מופיע בפעם הראשונה על במת ההיסטוריה, במילה השלישית בספר בראשית. אלוהים הבורא. אלוהים של כאוס וסדר, כאוס וסדר. בורא עולם של תוהו ובוהו ומסדר אותו. אחרי הכאוס בא הסדר. המבנה חוזר על עצמו גם בבריאת האדם. אלוהים בורא את האדם, לפחות לפי גרסה מקראית אחת, לבדו. אחרי הבריאה מתברר שאולי 'לבד זה לגמרי חופשי', אבל בן אדם לא יכול להסתדר בלי בת אדם. הבדידות של מספר שעות, גרמה לאלוהים להבין שצריך לדאוג לאדם לפרטנר. אלוהים שם אותם בגן עדן. מסתבר שהכאוס של גן עדן, קצת גדול עליהם והם לא מתאימים לשם. אלוהים נאלץ לגרש אותם משם וליתר ביטחון הציב חרב בכניסה. אלוהי הבריאה הוא אלוהים שמגלה את גבולותיו שלו. אלוהים שמגבלות הכוח מתגלות לו, דווקא דרך מעשיו שלו. באופן מוזר משהו, אלוהים של תחילת ספר בראשית, הוא אלוהים של כישלון. אך לפחות בתחילת הדרך, נראה שאלוהים מפיק לקחים מהכישלונות. בהמשך הדרך, דמות האלוהים משתנה ונראה כי הוא נופל במה שאיינשטיין אמר על מי שמנסה את אותו הדבר כמה פעמים ומצפה לתוצאה שונה.   בראשית ברא אלוהים (בראשית פרק א' פסוק א') / בראשית ברא האדם את אלוהים (איאן אנדרסון) המפגש הדתי והחרדי עם אלוהים בפעם הראשונה הוא דרך המילה 'אסור'!. "אסור, כי הקב"ה לא מרשה", אומרת אמא או אבא. מהר מאוד הילדים הקטנים מפנימים את המסר: המילה האהובה על אלוהים היא - אסור. המפגש הבא עם דמותו של אלוהים, בצורה ציורית יותר ופחות צמודה למילה אסור, מתקיים דרך קליטת הדמות של אלוהים כפי שהיא משתקפת בסיפורי המקרא, או יותר נכון לומר, כפי שהיא מתווכת על ידי הגננת או המלמד בתלמוד תורה, המספרים את פרשת השבוע לילדי הגן. זה הזיכרון הראשון שלי מאלוהים - מלמד בתלמוד תורה מצביע לעבר תמונה של צדיק שהייתה תלויה בכיתה ואומר: "זה לא הקב"ה, הקב"ה הוא למעלה בשמים", ומצביע לעבר החלון. הניסיון להסביר את אלוהים בדרך השלילה, לא בהכרח עבדה על כל התלמידים בכיתה.   האכזבות הראשונות של אלוהים אלוהי סיפורי המקרא של ספר בראשית,  הוא אלוהים מאוד אנושי. הוא מדבר עם בני האדם בשפתם, או לפחות מנסה. האנושיות באה לידי ביטוי באכזבות שלו. רצף של אכזבות כמעט לאורך כל התנ"ך. תחילה מבני האדם ולאחר מכן מבני ישראל. מבראית ועד לחורבן הבית הראשון. אחרי החורבן אלוהים שותק ולכן כבר אי אפשר לדעת אם הוא מרוצה או לא. אלוהים מדבר עם אדם וחווה ומסכם איתם על גבולות ברורים של אסור ומותר באכילת פירות עצי הגן. לא חולפות כמה שעות, אכזבה ראשונה. מסתבר שהנחש הצליח להערים על אלוהים ולהשפיע על חווה לאכול מעץ הדעת. מאמצי השכנוע שמשקיע אלוהים במניעת הרצח הראשון בהיסטוריה, מסתיימים בכישלון מהדהד. היוזמה הלא ברורה לחיבור בין בני האלוהים לבנות האדם, מסתיים בטרגדיה - המבול. אלוהים מתחיל את האנושות מהתחלה, רק כדי לשוב ולהתאכזב מול דור הפלגה. בני אדם שחולמים להקים מגדל גבוה עד השמים ולמרוד באלוהים. אלוהים מכנס את קבינט המלאכים. אלו משיאים לו את העצה האהובה על פוליטיקאים ורודנים: הפרד ומשול. אם אתה רוצה לשלוט בבני האדם, למנוע את המרד הבא - תרד למטה, תחולל מלחמת אחים והם כבר לא יוכלו לעולם להתאחד נגדך.   לא רק אכזבות, יש גם עונשים ספר העונשים לא גלוי וידוע בשלב הזה של הסיפור המקראי. אנחנו מגלים אותו רק באמצעות הביצוע. המחירון של העבירות מעורר תהיות. התגובה של אלוהים על אכילת תפוח. חיים של סבל, היריון לידה, ובסוף המוות. לעומת זאת, על רצח של אח, אלוהים מתגלה כסלחן. הוא משית על קין עונש קל יחסית של גלות. המשפט העמום: "כי מלאה הארץ חמס", גורר אחריו ענישה חמורה של מחיקת הבריאה כולה למעט קומץ ששורד עם נוח בתיבה. בוני המגדל שביקשו להגיע לשמים ולהדיח את אלוהים, קיבלו עונש קל יחסית של בלבול השפה האחידה שדיברו. בתור ילד, הסיפור על אנשים שחשבו שהשמים הם דבר מה הקיים למעלה, עבר אצלי חלק. היום שהשמים הם לא יותר מצבע כחול, אני תוהה מה עורר חרדה גדולה כל כך אצל אלוהים. אולי חטא הטיפשות.   אלוהים עם יחס אישי אלוהים של תחילת ספר בראשית, הוא האלוהים של כולם. של כל בני האדם. מהרגע שבו הוא מתגלה לאברהם, הגבולות של אלוהים הופכים להיות צרים יותר. הוא מתכנס אט-אט לדמות של 'אלוהי אברהם' ואחר כך 'אלוהי ישראל'. בראש השנה בבית הכנסת, קוראים בתורה את הפרשה שבה אלוהים מצווה את אברהם לאמץ את עמדתה של שרה ולגרש מביתו את הילד שלו ואת שפחתו, בלי מים ובלי לחם. אפשר לקרוא את הטקסט הזה בלי להתרגש, רק אם אלוהים הוא אלוהים שלנו. אלוהים שלנו דואג רק לנו. אם נשאר לו זמן הוא דואג לכל השאר. סגנון הדיבור המאפיין את השיח בין אלוהים לאברהם, שיח אישי ואינטימי. אינטימי עד לרמה שאלוהים מתערב ביחסים בין אברהם לשרה ומתלונן על תחושת הגיחוך שחשה שרה לנוכח ההבטחה שתלד בן. הסגנון הזה של השיח, הולך ומתערפל אצל יצחק ואצל יעקב. המסר האלוהי עובר אל החלום. באופן כללי ניכרת ירידה במעורבות של אלוהים החל מעקדת יצחק ועד לרגע שבו בני ישראל צועקים אליו מתוך שיעבוד מצרים. מנקודה זו ואילך, אלוהים שב לתפקד באופן מלא. הוא מנהל שיח אישי על מלא עם משה. החזרה של אלוהים לזירה אחרי תקופה של היעדרות חלקית, מגלה לנו שאין וואקום. המונופול של אלוהים נגמר. למצרים יש אלילים משלהם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ", אומר פרעה למשה שדורש את שחרור העברים ממצרים. נוכחותם של אלוהים אחרים במרחב, מחייבת את אלוהים לחסל אותם. כך אלוהים אומר למשה, כי בכוונתו לעשות שפטים באלוהי מצרים. בניגוד למסר החינוכי הדתי, ש'אלוהים אחרים' אינם בעלי השפעה כלל - הטקסט המקראי יותר מפעם אחת מרמז, כי בידיהם של האלים דווקא היו כוחות, רק שאלוהים יכול גם להם. אלוהים של יציאת מצרים הוא אלוהים בגרסה האהובה עלינו. כמו אבא טוב בימים אחרים, שמגיע לגן המשחקים ושואל "מי הרביץ לבן שלי"?. עוד לפני שהוא מקבל את התשובה הוא מחטיף כמה כאפות לילד הראשון שנקרא בדרכו. מחר אף אחד כבר לא ירביץ לילד שלו. אף אחד גם לא יהיה חבר שלו, אבל זה כבר לא מעניין את האבא. בתור ילד, מצאתי את עצמי זועם על בני ישראל, שלא סומכים על אבא-אלוהים שיעשה להם נס. בגיל מבוגר יותר שאלתי את עצמי, האם המציאות שבתוכה חיו, לא גרמה להם להאמין שכוחו של אלוהים הוא מוגבל, חרף המכות האדירות שהנחית על המצרים. למרות העובדה שהוא שחרר אותם מעול השעבוד הכבד. את ההוכחה לכך שבני ישראל האמינו בכוחות נוספים, אנו מוצאים בדיבר השני בעשרת הדיברות. אלוהים מבקש להחזיר לעצמו את המונופול, או לפחות ביחס לבני ישראל: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"!. כמה זמן זה החזיק מעמד? פחות מארבעים יום. על פי הסיפור המקראי, בני ישראל יצרו לעצמם אל חדש, עגל. אל שפועל בנוסף לאלוהים שהתגלה אליהם בהר סיני.   אלוהים חמור סבר דמותו של אלוהים משלב יציאת מצרים ואילך, הוא של אל קנא ונוקם. אלוהים שמחסל את הרעים. הוא מתחיל עם הרעים בחוץ, המצרים, עמלק ואחרים. אחרי שהוא מסיים איתם, הוא עובר לטפל ברעים מבית. קורח, קברות התאווה ועוד. אלוהי המדבר דומה לדמות האלוהים מספר בראשית, בכל מה שקשור לאכזבה. פעם אחר פעם הוא מביע את אכזבתו מבני ישראל, הוא מתאכזב מהעם שהעלה ממצרים. אלוהים רוצה להשמיד את בני ישראל ומשה משכנע אותו לתת להם צ'אנס. מרגע מתן תורה, אלוהים מתקדם במעלה הדרישות שלו מבני האדם בדגש על בני ישראל. כל השאר כאילו לא קיימים ואם הם קיימים זה רק כדי לשרת את עם ישראל. רשימת הדרישות מתארכת החל מבניית משכן ועד לאיסור לבשל גדי בחלב אמו. בניגוד לספר בראשית, הענישה נהירה יותר. אלוהים מסיר מעליו את רוב האחריות על מעשי בני האדם ומעביר אותם למערכת המשפט. הוא מודיע כי יתערב רק במקרים שבהם העם כולו יחטא או בחטאים שאין בידי מערכת המשפט את הכלים להעניש בגינם. מערכת הענישה האלוהית לא מתרחקת אל מעבר למציאות, אל הגיהנום או כף הקלע או העולם הבא. היא עוסקת בהבטחות לשכר ועונש בעולם הזה. "ראה אנוכי נותן לפניכם היום את הברכה והקללה את החיים ואת המוות", אומר אלוהי המקרא. תקשיבו לי - יהיה לכם אוכל ליד האוהל, לא תקשיבו לי - האדמה תפתח את פיה ותבלע אתכם. הדמות חמורת הסבר של אלוהים, ממשיכה ללוות אותנו גם בספרות הנביאים. צליל תמידי של אכזבה נסוך על ספרות הנביאים, מרגע הכניסה לארץ ועד לחורבן והגירוש. דרך נביאיו מעביר אלוהים לעמו את אכזבתו מהם. הוא נוזף בהם שוב ושוב, מבקש מהם לתקן את הליקויים החברתיים ובעיקר מתרעם על הפגיעה במונופול, באמצעות עבודה לאלים אחרים-מתחרים. העונשים לא מאחרים לבוא. כל פעם עם אחר מעמי האזור או מרחוק, נקרא אל הדגל לשמש כשוט המכה של אלוהים בבני ישראל. אלוהים מכה וסולח, מכה וסולח. אחרי כמה מאות שנים, נמאס לו והוא מגרש את בני ישראל מארצו. אחרי שבעים שנה הוא מתחרט ומחזיר אותם לכאן ומאז ועד היום הוא שותק. בתמצית: אלוהי המקרא הוא לא אלוהי הסליחה. הוא אלוהי הדרישה. אלוהים קפדן שדורש ודורש ועל ברואיו למלא את דרישותיו. "אל קנא ונוקם אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד", מעיד עליו הסופר המקראי. מעורבותו בבריאה הופכת לפחות ופחות מורגשת, התערבותו היא בעיקר לצורכי תוכחה וענישה. כל היתר נראה שעובד בלעדיו.   האלוהים הפעיל של חז"ל כאשר מתקדמים בגיל במערכת החינוך הדתית והחרדית, נחשפים לדמותו של אלוהי חז"ל והתלמוד. כאן אנחנו פוגשים דמות של אלוהים מעורבת על מלא. מגלים מערכות ענישה חדשות, כמו הגיהנום, כף הקלע, עולם הבא ועוד. יש מהחוקרים שזיהו בתכנים הללו השפעות נוצריות. כך או כך, אלוהים הוא גם מעורב, גם מעניש והיכולות שלו הרבה יותר גדלות ולכן האדם אמור לחוש אימה ופחד מולו. "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", קבעו חכמי המשנה. בניגוד לדברי הנביא שקבע כי: "מפי עליון לא תצא הרעות והטובות". אלוהים, אמרו חז"ל, עושה לך גם את הרעה וגם את הטובה. גם את המחלה וגם את התרופה. הוא גם שולח את הרכב לפגוע וגם מזמין את כוחות ההצלה. אצל חז"ל אלוהים הוא סלחן יותר. יום הכיפורים הפך מיום שבו הכהן היה אמור לקדש את המקדש, ליום של סליחה וכפרה. יום שעל פי חלק מהחכמים, עצם הנוכחות שלו מכפרת על חטאי האדם. הגרסה הקלה ביותר של הווידוי המכפר בנצרות. ראש השנה שסימל את חגיגות השנה החדשה, נולד מחדש. מיום של שמחה ליום של דין. יום שבו אלוהים יושב חמור סבר על כס המשפט, סוקר ובוחן כליות ולב ופוסק את דינו של האדם לשבט או לחסד. במורד הדורות, החלו ההכנות ליום הדין לעמידה מול אלוהים, לתקופה המשמעותית ביותר בחייו של האדם המאמין. בימים אלו, אלוהים הוא אקטיבי יותר בחייו של המאמין. הוא עדיין לא התיישב על הכיסא המפחיד והוא נכון לקבל עסקאות והבטחות להשתנות. בראש השנה הוא מקבל את ההחלטה, וביום כיפור הוא חותם עליה. בתווך ניצבים כמה ימי פחד שבהם עוד ניתן להשפיע על ההחלטה שלו. חז"ל המשיכו את מסורת המקרא, בהאנשה של אלוהים. בציור דמות אנושית, לעיתים אנושית מידי. אלוהים הוא רחום וחנון, קנאי וכועס. אלוהים של חז"ל הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות של בני האדם, הגם שהוא נמצא בספרה גבוהה יותר.   עד כמה הוא מעורב? לצד הספרות הקלאסית של התלמוד והמדרשים, פעלה בתקופת בית שני, ספרות אזוטרית של תורת הסוד. ספרים כמו ספר ההיכלות וספרים אחרים. בתורת הסוד דמותו של אלוהים וכל המערכת האלוהית מקבלים צורה וצבע. מעין יקום מקביל של ספרות הפנטזיה, עם תיאורים מלאים של כל המתרחש בעולם שמעבר לעולם שלנו. כבר בניצנים הראשונים של ספרות הסוד, ניתן להבחין במקום שהולכים ותופסים גורמי התיווך בין האדם לאלוהים. המלאכים לסוגיהם השונים אשר רק איתם יכול האדם לנהל סוג של שיח, בעוד אלוהים ניצב ספון בהיכלו. תיאורים של היכלי שיש, מילות קסם ועוד כהנה וכהנה תכנים שצברו פופולריות בעשורים האחרונים. ספרות הסוד פשטה צורה ולבשה צורה. תורת הקבלה שירשה את ספרות הסוד, הרחיקה את אלוהים מהבריאה באמצעות עשר הספירות הקושרות את בני האדם רק לחלקים הנמוכים באלוהות. באופן מפתיע להרחקת דמותו של האל מהממד האנושי, היו שותפים גם הפילוסופים היהודים כמו הרמב"ם והאחרים, שהדגישו חזור והדגש שאסור לייחס כל אלמנט אנושי לאלוהים. "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף. וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל", קבע הרמב"ם בעיקר השלישי מי"ג עיקרי האמונה שניסח. חרף הדומיננטיות של הרמב"ם ושל תורת הסוד ובפרט של תורת הסוד, התפיסה המרחיקה את אלוהים אל מחוזות הלא נודע, כשלה. נוסח התפילה שקבעו חז"ל, השוזר לכל אורכו משפטים ומילים המאנישים את האלוהים. הוא שבסופו של דבר קיבע בתודעה את תמונת האלוהים האנושי. אלוהים המתעניין במעשי בני האדם, כועס עליהם, חומל עליהם. מעורב בנעשה בעולם שברא, עד לרמת השאלה האם המפלגות החרדיות ירוצו יחד או האם בנפרד בבחירות הקרובות.   תנועת החסידות מול תנועת המוסר דמות האלוהים המשתקפת בחז"ל, עברה שינויים לאורך הדורות. השינוי המרכזי בדמותו של האל, קשורה בהופעתם במאה ה-18 וה-19 של תנועת החסידות ותנועת המוסר. תנועת החסידות הוסיפה קצת 'סמיילי' לאלוהים הקפדן. עכשיו הוא לא במצב של רטינה תמידית ושל אכזבה מתמשכת, לפעמים הוא מרשה לעצמו קצת לצחוק. לעגל פינות. או כמו שאומרים החבר'ה, לזרום. חשוב להדגיש, לא כולם בתנועת החסידות אהבו את דמות האבא הטוב. בחסידות קוצק למשל, אלוהים הפך להיות הסבא עם הפנים הכעוסות, שהנכדים שלו ביצעו שינויים במפעל חייו והוא מרגיש שהם מחריבים אותו. באופן מכליל, ניתן לומר שהחסידות, בפרט אם מדברים על הגרסה הברסלבית, הצליחה להכניס קצת שמחה לדמותו של האל. אפילו את אימת חודש אלול, הצליחה החסידות לרכך עם משל המלך בשדה של בעל התניא, שהסביר שבסך הכול מדובר בתקופה שבה אלוהים רוצה להתחבר יותר לעם שלו. החסידות החזירה את אלוהים האנושי בגרסה ה"אברהמית" שלו: כבר אצל ראשוני החסידות כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב ורבי אלימלך ואחיו רבי זושא, ישנם סיפורים על דין ודברים שהם מנהלים בשיח עם אלוהים. בחסידות ברסלב, הסגנון הפך לנחלת הכלל. לחלק בלתי נפרד מצורת השיחה של החסיד המתבודד. שיחה שמתנהלת כמו על ספת הפסיכולוג, רק במעמד צד אחד ובלי צורך להיפרד מכמה מאות שקלים. לעומת החסידות שהחדירה אלמנטים של שמחה ויחס אישי אל אלוהים, תנועת המוסר לא רק שלא הסכימה להכניס אלמנטים משמחים לדמות האל, וניתן לומר שדי התנגדה לאלמנטים אישים ביחס אלוהים. היא שאפה להקצין את דמותו הקפדנית והזועמת משהו של אלוהים. רף הדרישות שהציבו חכמי המוסר הלך וגבה. הלב ומחשבותיו נדרשו להיות נקיים מכל מחשבה פסולה. דמותו של אלוהי תנועת המוסר הוא הלחמה של ראש אגף החקירות במשטרה, פרקליט המדינה ושופט עליון מצויד בקורא מחשבות. בעוד תנועת החסידות הקטינה את הדרישות, תנועת המוסר הגדילה אותם. החסידות שיבחה את הנער הבור הנוער כתרנגול בפני האל. תנועת המוסר דרשה מהאדם לשנות את אופיו, לשלוט במחשבותיו, להיות דרוך כל העת מחשש שמא לא יעמוד ברף המינימום של אלוהים. והרף הזה הוא גבוה. כמה גבוה. אחד מראשי הישיבות ניסח זאת במשפט: "המקסימום האפשרי, הוא המינימום הנדרש".   הגרסה המפחידה של אלוהים חודש אלול, הוא החודש של תנועת המוסר. החודש שבו המשגיחים מתעטפים בפנים זועפות, ודורשים כמו הנביאים הקדמונים מצאן מרעיתם לשוב אל האלוהים, אולי יחוס, אולי ירחם. מונים את אסונות השנה שחלפה כמונה מעות, מעוררים את קהל שומעיהם לבדוק את נפשם ולחפש דרך לתקן את דרכיהם. אחרת גורלם יהיה להיות נרשמים בראש השנה, בספר האסונות של השנה הבאה. "הפחד ואימת הדין של חודש אלול", אמר מייסד תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר, "הוא לא רק נחלתם של בני האדם, אפילו דגים שבים רועדים מפחדו של אלול, חוששים מזעמו של אלוהים שיתפרץ עליהם ביום הדין". כמו התיאור של המלאכים בתפילת 'ונתנה תוקף' שאינם יודעים אם ייצאו זכאים או חייבים מלפניו יתברך.: "מִלְּפָנִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי — כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא קָדוֹשׁ אֱלוּל", הוא ספד לעבר שאיננו עוד. מינון החרדה הולך וגובר ככל שחולפים הימים לקראת יום הדין - ראש השנה. באותו היום אלוהים לובש את הגרסה המפחידה ביותר שלו. עד לנקודת השיא בתפילת נעילה. רק ששם ממתינה בקצה, כוס הקפה.

בולוניה. איטליה. ינואר 2022. עברתי להתגורר כאן עם בן הזוג שלי לפני כמה שבועות. איני דוברת את השפה, לא מכירה איש, רחוקה מהבית ומהמשפחה. נשמע מוכר? הטלפון שלי צלצל, על הצג "יוצאים לשינוי". על כוס קפה איטלקי ומאפה אגוזים מספרים לי: "רוצים לכתוב הצגה על סיפורי יוצאים, את מכירה מישהו שירצה לעשות את זה?" רגע של חשש, שאיפת אוויר עמוקה, ואני עונה – "אני".   באותו הזמן כבר הייתי מעורה בעולם היציאה. במשך שנתיים הובלתי קבוצת תיאטרון בסלון של "יוצאים לשינוי" בתל אביב, אחר כך הייתי רכזת תוכן קהילה. ספגתי כל כך הרבה סיפורים, שירים, רגעים ואנשים שנכנסו לי ללב. "אני אכתוב, ואני אביים", אמרתי. וכך התחיל המסע.   אז איך בוראים הצגה יש מאין? יש הרבה שיטות לכתיבת מחזה. אחת מהן היא באמצעות שאלות: על מה המחזה? מה התמה? מהם הנושאים האוניברסליים ביצירה, כלומר נושאים הנוגעים לכל אדם באשר הוא, בכל מקום ובכל זמן. עשיתי רשימה: שייכות, קהילה, מיניות, יחסים עם המשפחה, בחירה, בדידות. הרשימה הבאה התחברה תוך כדי שיחת זום עם אנשי "יוצאים לשינוי"; שאלנו את עצמנו באילו נושאים בתוך תנועת היציאה חשוב לנו לגעת" ניכור הורי, צבא, שילוב בתעסוקה, השכלה, בינו לבינה, האתגרים בדרך, ההצלחות שבדרך.     בעקבות השיחה הוצפתי בזיכרונות ובסיפורים שבזמנו הדהימו אותי ורציתי להכניס להצגה; הצעדים שעושים בתפילת שמונה־עשרה, שתמיד נראו לי כמו ריקוד; שירי שבת ששמעתי לראשונה ופתחו לי את הלב; קטע חזנות שהושר בכוונה גדולה ובעיניים מתגלגלות; לימוד גמרא ותנועת האגודל האופיינית ללהט הלימוד. וכך נוספו עוד רשימות.   התחלתי תחקיר. דיברתי עם יוצאות ויוצאים בשלבים שונים בתהליך היציאה, חיפשתי סיפורים מעניינים, סיפורים שיש בהם קונפליקט פנימי חזק. עוד רשימות, ועוד טקסטים.   בשלב מוקדם של התהליך הבנתי שיש חשיבות לכך שהשחקנים יהיו יוצאים בעצמם ושגם הם ישתפו בסיפורם האישי. פניתי לאבי אופיר המוכשר, שכבר הכרתי, והוא חיבר אותי לטס מאיר. אבי וטס, שניהם, בוגרי בית ספר למשחק, שניהם גדלו בחברה החרדית בירושלים, שניהם אנשים מרגשים. אני זוכרת את השיחה הראשונה שלנו. היא הייתה בזום, כזכור הייתי באיטליה, ועדיין – ההתרגשות הורגשה באוויר, וגם הרבה חשש. ביקשתי שישלחו לי חומרים, סיפורים שחשוב להם לספר על היציאה שלהם. כבר למחרת קיבלתי מייל עם טקסטים מדהימים.   בשנה האחרונה ההצגה עלתה מול קהלים שונים במיקומים גיאוגרפים שונים: תל אביב, חיפה, באר שבע, תיכון בעמק חפר, סלון בבית ביישוב בצרה, ואפילו בתיאטרון עתיק ברובע היהודי של וינה, ועוד. אני זוכרת את האישה החרדית שצפתה בנו, יצאה מהאולם, נשענה על הקיר בתנוחה מרושלת ואמרה, "אם ככה זה מרגיש להיות יוצא, אז גם אני בעצמי נחשבת יוצאת"; את הגבר החרדי המבוגר שישב לידי בהצגה, אוזניות מונחות על ברכיו, ובכל פעם שטס שרה הכניס אותן לאוזניים בתנועה יעילה והפעיל מוזיקה בטלפון הכשר שלו, וכשהיא סיימה הוא הוריד אותן והמשיך לצפות בהצגה (שימח אותי הוא מצא דרך לשבת בקהל חרף המורכבות); את איש התיאטרון המפורסם שבצאתו מהאולם אמר לי, "וואו, לא ידעתי, לא ידעתי כל כך הרבה, זה מטורף"; את היוצאים והיוצאות שבאו פעם שנייה ושלישית, והביאו את המשפחות והחברים שלהם ואמרו לי שההצגה היא הזדמנות לקרובים שלהם להכיר אותם טוב יותר.   בתום חלק מההצגות אנו מנהלים שיחה עם הקהל. יש שאלות שחוזרות על עצמן, כמו – מה זה אומר בכלל לצאת, איך זה נראה? קמים יום אחד ואורזים תיק? מה אמיתי בהצגה בקשר לחיים של טס ואבי והקשר שלהם עם המשפחות שלהם? שאלה נוספת שחוזרת על עצמה היא: מה לך, בימאית חילונית, ולעולם היציאה?   התשובה שלי מתחילה בנימה מבודחת: אני בטוחה שהייתי חרדית בגלגול הקודם, ממשיכה לאפשרות שהתגלגלה לפתחי להתחבר ליהדות ממקום חדש ולא מסיונרי, ולפעמים צוללת אל תוך המילה בחירה. עבורי, יציאה היא הטלת ספק, היא בחירה ממקום נסתר בתוכנו שמבקש אחרת, היא ללמוד להקשיב לקול פנימי במקום להשתיק אותו, כמו שרבים מאיתנו עושים, ולכן זה לא קשור רק לחברה החרדית, זה קשור לכולנו. תנועת היציאה היא ריכוז גבוה של האיכות הזאת, היא ריכוז של אנשים שיכולים ללמד אותנו משהו על בחירה ועל אומץ, ואלו אנשים וסיפורים שאני רוצה להיות מוקפת בהם.   לפי שרה רוהל, מחזאית אמריקאית שאני מאוד אוהבת, ״התיאטרון הוא בין המקומות היחידים שנשארו בתוך העולם הפלורסנטי, הנוצץ ורועש שלנו, מקום שבו אנו יושבים בשקט בחושך, ביחד, כדי להתעורר״ (מתוך: Essays I Don't Have Time to Write 100).   יש המתייחסים ליצירה כמו ללידה; היא באה מהבטן, מתוך חדר חזרות חשוך, עד שהיא יוצאת לעולם ופוגשת קהל. אם כן, הילדה הזאת, שנקראת ״ככה יצאתי״, חגגה לא מכבר שנה ליציאתה לעולם. אני מסתכלת עליה וחושבת שהיא כבר לא שלי, היא עצמאית, היא גדלה ומתפתחת, פוגשת עוד ועוד אנשים, משתנה, משתבחת. איזו זכות יש לי שקיבלתי אותה, כאילו הנשמה של היצירה הזאת התגלגלה דווקא אליי, וזכיתי להיות חלק ביצירה שמצליחה לגעת ולחולל שינוי בעולם, גם אם קטן – וזה כל כך לא מובן מאליו וגורם לי לשוב ולהאמין בכוח של התיאטרון, ופשוט לומר תודה. לחיי היצירה, לחיי הבחירה. Salute.