לאחרונה הוסיפו לי בארנונה סעיף על חיבוקים. בהתחלה לא שמתי לזה לב מרוב ההיטלים השונים שגדשו את החשבון החודשי. אבל אחרי זה במקומות בעלי ריכוז אוכלוסייה גבוה פוזרו עמדות קטנות, וגברים ונשים במדים נעימי סבר עמדו מאחורי הדלפקים, וכתובת מאירת עיניים קראה לכל בודד ואבוד בנשמתו לעצור לרגע ולקבל חיבוק על חשבון הרשויות.
בדרך כלל הנשים היו בוחרות בנשים, והגברים גם להם הייתה נטייה מולדת לבחור בנשים, ככל הנראה עקב דחפים אבולוציוניים שונים. אבל זכות הבחירה ניתנה לנותני השירות, שהיו רשאים להחליט בהתאם למי שעומד מולם מהמין הנגדי האם לחבק אותו והאם לא. אבל אם היה ניגש אליו בן מינו החיבוק היה חייב לבוא לידי מימוש.
לראשונה נתקלתי במיזם הזה באחד הקניונים, והמחזה היה נראה לי קסום במידה רבה, אישה מבוגרת שהשתרכה עם מטלטליה לכיוון העמדה וכמעט קרסה באפיסת כוחות על סף הדלפק. נותנת השירות בחורה צעירה וחייכנית – ניגשה אליה ותמכה בה בחיבוק שאינו משתמע רגע לפני שהמבוגרת – התעלפה. כך הן התחבקו ממושכות, כאשר המבוגרת יונקת מהצעירה חיות.
בשלב מתקדם יותר של החיבוק, המבוגרת לא יכלה לשאת את עול החיים והניחה את ראשה בחיקה המכיל של הצעירה ונתנה דרור לכל הדמעות שמי יודע כמה זמן היו כלואות בתוכה. כך התוודיתי לזה לראשונה וניגשתי לדרוש גם אני את המגיע לי בהתאם לסעיף התשלום בארנונה.
ניסיתי להתחבק גם עם נותן שירות, וניגשתי לעמדת החיבוקים המוצלת ליד צומת כבישים סואן. היה שם בחור רחב, אולי בן 55 וקצת שכל צעירותו מחכה להתפרץ החוצה לאור יום במידה והדבר יתאפשר, וטבעתי בתוך החיבוק שלו לעייפה, אבל לא הייתה שם תשוקה או נחמה, רק הרגשתי שגוף זר לופת אותי בדבקות למשך כמה שניות בלתי מספקות ואחרי זה הלכתי. והחלטתי שיותר לא לחבק נותני שירות גברים.
על פי ההנחיות, אסור לחיבוק להימשך למעלה מ-20 שניות, כי לפי מחקרים עדכניים, במצב כזה המוח מפריש הורמון בשם אוקסיטוצין, הגורם לנו להיקשר אחד לשני ולחוש באמפתיה, ובעיקר ההורמון רווח בקרב נשים לאחר לידה, ונועד לדרבן את האורגניזם שלה לטיפול בצאצאים. אבל גם גברים מפרישים את ההורמון כמו מתוך רמאות של הטבע, ואחרי חיבוק ממושך גם אנחנו מאוהבים מבפנים עקב שטף ההורמון. אז ברגע שהחיבוק החל היה שעון עצר בעל ספרות דיגיטליות פועם מהסוף להתחלה, וכשהיה מגיע לשנייה ה-0 היה נשמע צפצוף חד וצורם והצדדים המחובקים היו מתנתקים זה מזה.
היו כאלה שהתמכרו לשירות החדש, והיו עוברים מעמדה לעמדה ומחבקים מכל הבא ליד, עד שהדוכנים ברדיוס זה של העיר היו נגמרים והיה עליהם להמשיך ולשוטט במחוזות מרוחקים יותר של העיר ולחפש נחמה בקרב נותני שירות שטרם התוודעו אליהם. כי נותני השירות מטעם העירייה לא ששו לחבק את אותו אדם שוב ושוב, ומהר מאוד חינו היה סר בעיניהם. במיוחד נלוזים היו בעיני נותני השירות אלה שמנסים לגנוב מהחיבוק עוד כמה שניות מענגות גם אחרי שהספרות אזלו משעון העצר. אבל הרשויות התעשתו מהר מאוד, ומצלמה קטנה שהייתה קבועה מעל העמדה צילמה את קלסתרונו של הנדרש לחיבוק, ושומרת במאגר כלשהו. ואם הלה היה מגזים בהתמכרותו זו, המחשבים היו מתריעים עליו בפני נותני השירות, והמשווע לחיבוק היה מורחק לזמן מה מהשירות. ואם היה חוזר שוב לסורו, אזי היה מורחק לצמיתות, וסעיף החיבוקים בחשבון הארנונה היה נמחק לו מהחשבון החודשי.
הנשים נותנות השירות היו נחמדות ונעימות מאוד ונבחרו לתפקיד בקפידה יתירה. וכמה שחיבקתי אותן, אף פעם לא הייתי מותח את שעון העצר עד הסוף, אלא מתנתק מהן 5 או 10 שניות לפני תום הזמן האדיב. מה שגרם להן להערכה מסוימת כלפיי, ואפילו הרגשתי פה ושם בשמץ של מתח מיני. ונפוצו שמועות שרבים מבני ובנות העיר היו מוצאים כך אהבה למשך כמה ימים או לכל החיים, כי כשאתה כבר מחובק עם אישה חיננית שמבינה דבר או שניים בחיבוק אמיתי ואמיץ, ולמרות שזו עבודתה, אם אתה נראה סביר ובגיל המתאים ומשדר יציבות וכריזמה מסויימת, הרי שהדבר לטובתך, והמחבקת עלולה להתאהב בך בטעות. או שאתה עלול להתאהב בה, אבל זה לא יעזור אם תזמין אותה להיפגש אחרי זה, משום שזה היה בניגוד להנחיות. כולנו ידענו שהצעד הראשון אמור לבוא מנותן השירות ולא מהמחובק שבא מיוזע באמצע היום ותובע את האינטימיות שלו.
באותה תקופה מרטין שיבר חיפש עבודה, או הכנסה, כפי שהוא קרא לזה. כי לעבוד הוא לא אהב. משהו לא הסתדר לו עם מסגרות העבודה הרגילות של השכירים הפשוטים. היו זמנים בהם היה מנסה לעבוד כמאבטח, וזו עבודה שהוא קבוע היה מתקבל אליה למורת רוחו. אולי מפאת מראהו המגודל שהוליך שולל בעלי עסקים שהיו בטוחים שהוא האיש המתאים ביותר לשמור על רכושם מפני הגנבים, אבל מבפנים הוא היה רך כמו חמאה ולא היה שורד יותר מכמה ימים.
גם אני הייתי מובטל באותה תקופה, אבל בינתיים ניזונתי איכשהו מכספי הפיצויים מעבודתי האחרונה ולא חיפשתי שום הכנסה. מרטין שיבר היה על סף ייאוש והציע את עצמו למשרת המחבק שנחשבה באותם ימים לנחשקת. והלך לראיון קצר בבניין העירייה, אבל התברר לו שלמרות עברו המפואר כמחבק מקצועי של שחקניות פורנו מבוהלות לאחר האקט הראשון, אין להם בו שום דרישה. הם אפילו לא הציעו לו להדגים בפניהם את כישורי המחבק שהיו טבועים בו מגיל צעיר. ברוב ייאושו הוא הציע לחבק את המראיין, שסירב להצעה המפתה בטענה שכל מי שלא מתקבל לעבודה מציע את שירותיו בו במקום כדי להרשים את המראיין, ושהוא לא יכול להרשות לעצמו לעבור את הגבול הרשמי.
מרטין שיבר דרש לראות את המנהלת…
מתוך הספר “היפה והאפל של הנפש” (עמ’ 105)
הספר המלא
