שייק בהרכבה אישית או שייק מוכן מראש?
אם אי פעם אחליט להתחרות ברשת השייקים rebar, התפריט שלי יהיה דתי, בלי הרבה בחירה. לא אתן ללקוח תפריט כה ארוך של שייקים שונים. איך ידע אם לבחור בבננה-אננס עם נגיעה של כורכום או במנגו אננס עם נגיעות תפוזים? גם ככה יש לו כאב ראש מהרעש של העיר, אז למה לי להוסיף לו רעש תפריטים? הוא יהיה מתוסכל מהבחירה העצומה, וגם לאחר שיבחר, הוא עלול לחמוד את השייק של הגאונה שלידו (משום מה, הנשים שסביבי שותות שייקים הרבה יותר מוצלחים משלי).
הנהירה העצומה אל הדתות לאורך השנים מסמנת שאנו נסים מהחופש שהעולם הגדול מציע לנו. אין לנו כוח לבחור כל כך הרבה ואז לקחת אחריות על הבחירות שלנו. זה מתיש אותנו ומכניס אותנו לסטרס (כך לפי אריך פרום).
לכן אני מציע לא לתת ללקוח יותר מדי אפשרויות. כדאי לעצב את התפריט באופן כזה, שמאפשר בחירה קלה ופשוטה. רשימה של חמישה שייקים הכי טובים, שונים בטעמם לחלוטין. הלקוח יצטרך להחליט אם הוא בעניין של חמוץ, מתוק או בווייב בריא של סלקים ושאר ירקות. וזהו. פה זה נגמר. מעתה והלאה הלקוח ישב וייהנה משילוב הטעמים שבחרו עבורו.
זאת הייתה התובנה שלי אחרי שראיתי את התפריט הארוך ביותר של חנות היוגורטים “באבא לאסי” שבהודו. לא יכולתי להחליט איזה לאסי לבחור, וכמובן שבחרתי במיקס פירות.
אולי משום שהודו היא מדינה דתית ואין בה הרבה בחירה, אז הם חושבים שכל התיירים מהמדינות החופשיות אוהבים את אינספור האפשרויות, והם דוחפים להם תפריטים ארוכים. בפועל, ייתכן שהם מפספסים את הנקודה של מנוס מחופש. הם לא מבינים שהתייר העייף צריך קצת חופש מהחופש.
כשעבדתי באחת ממסעדות השף בתל אביב שהציעה ארוחת טעימות מוכנה מראש, ראיתי במו עיניי כמה אנשים אוהבים שבוחרים עבורם. הם היו ממהרים לסגור את התפריט, ויכולתי לראות איך הגוף שלהם הופך לרפוי יותר, הקמטים במצח נעלמים והידיים עושות תנועה של “עשה בי כרצונך”.
אפשר כבר להבין שאני שייך לאנשים שאוהבים שבוחרים עבורם. אז כיצד ייתכן שעזבתי את החברה החרדית; המסעדה שמציעה חופש מוחלט מבחירות? אם אני לא מצליח להתמודד עם תפריט יוגורטים ארוך, איך אוכל להתמודד עם תפריט כה עצום בכל כך הרבה תחומי חיים?
ובכן, עוד לפני שמרכיבים ללקוח ארוחה או שייק, יש לוודא שהוא מוכן להכיל את ההחלטות של המלצרית, ושאינו סקרן מדי לבחור בעצמו.
שנית, צריך לשאול את הלקוח שאלות מכווינות, כדי להתאים לו את המוצר הטוב ביותר: מתוק או חמוץ, דגים או צמחוני, עם או בלי כוסברה, חריף או לא חריף… דברים קריטיים.
אם הלקוח לא יכול להתמודד עם הפחד מלפספס את המנה של הלקוחה שמשמאלו, או שאינו יכול לשאת את הריח של הכוסברה, המלצרית צריכה לדעת מזה.
וזה בדיוק מה שהיה חסר לי: לא שאלו אותי אם מתאים לי שיבחרו עבורי, וגם לא שאלו אותי מה אני אוהב ומה לא. אחרי כמה וכמה שנים שבהן אכלתי מנות שלא אהבתי, ביקשתי חשבון, שילמתי את המחיר ויצאתי לחפש תפריטים אחרים, קונספטים חדשים. התחלתי לשאול את עצמי כל מה שלא שאלו אותי, וקיוויתי למצוא תפריט, בנוי מראש, שיורה לי דרך חדשה.
כמובן, לא מצאתי. מה שכן מצאתי הוא את עצמי עסוק בבחירות אינסופיות של החופש המוחלט, בלי שום הוראות, ואפילו בלי מלצרית שעוזרת לי להבין את התפריט המורכב. היה לי קשה לסמוך על תפריטים של אחרים, וניסיתי להרכיב בעצמי אורח חיים שיהיה הרמוני ונעים, ארוחת חיים שתעשה אותי מאושר.
בינתיים, אני עוד מחפש. ומה אומר לכם, גבירותיי ורבותיי, עם השנים גיליתי שכשזה מגיע לתפריט החיים, אני אוהב אותו ארוך ומסובך. כמו שיש כאלה ששמחים לקבל תפריטים מסובכים במסעדות, כך אני שש לקבל את התפריט הארוך והמסובך של החיים.
אני מרותק מהשפע הרב שיש לעולם להציע, אני מתרגש כשאני מתנסה בחוויות חדשות, ולא כל כך מפחד להתבלבל ולטעות. פאק איט, זה משאיר אותי בחיים. לפעמים, מרוב אפשרויות, קשה לי לבחור ולקבל החלטות, ואני מקנא באלו שהחיים שלהם לא דורשים כל כך הרבה בחירה. לפעמים אני מתגעגע לתקופה שבה לא ידעתי יותר מדי, והסתפקתי בלחם לבן ובביצת עין (לא הפוכה), אבל החופש לבחור והתשוקה לטעמים חדשים בוערים בי ואני מוכן לשלם את המחירים היקרים.
כשם שפרצופיהם שונים כך תפריטיהם שונים
יש כאלה שהארוחה הדתית מתאימה להם כמו כפפה ליד, כמו פטרוזיליה מעל שקשוקה. אבל יש כאלה שפשוט לא אוהבים פטרוזיליה; אז איך יוכלו להתמודד עם חיים מלאי פטרוזיליה? וכשהם מבקשים לעשות התאמות ולהחליף את הפטרוזיליה בכוסברה, המלצר של הדת אומר להם: “אין שינויים פה, המנה על הפס כבר שלושת אלפים שנה…”
יש גם כאלה שבכלל לא אוהבים ארוחות סגורות מראש, הם אוהבים את התפריטים שלהם ארוכים ומורכבים, והם נהנים להסתבך עם הבחירה.
אותם אנשים לעיתים ירצו לנוח מהחופש המוחלט, ובין החלטה להחלטה בחיים יחפשו להם מסעדת שף עם ארוחת טעימות מוכנה מראש, או שילכו לחנות שייקים עם תפריט קצר וייהנו מבחירת הפירות של הסוחט, וכשיסיימו, יצאו שוב אל התפריט הארוך והמרתק של החיים. אני שייך לאנשים האלה.
שוק חופשי של תפריטים
כשמדברים על מסעדות ותפריטים, כולנו מבינים שזה לגיטימי לעבור בין מסעדה למסעדה, בין תפריט לתפריט ובין קונספט לקונספט.
לכולנו ברור שאי אפשר לכעוס על הלקוח שאינו מתחבר לקונספט שמישהו אחר המציא עבורו. אם יש ללקוח משיכה חזקה לאבוקדו, ובמסעדה הספציפית שהורגל בה אין אבוקדו, מובן שילך להקיף את עצמו בחברה שהמשיכה לאבוקדו פופולרית בה.
לכן אני חושב שלא מוגזם לצפות מכל אלו שמוכרים את התפריטים הדתיים להבין שזה שהם אוהבים את התפריט הספציפי, לא אומר שבניהם ובנותיהם גם כן יאהבו את התפריט הזה. יש כאלה שאוהבים תפריטים אחרים, תפריט חילוני, תפריט מסורתי או תפריט בודהיסטי, ויש כאלה שרוצים את כל התפריטים על שולחן אחד, בעת ובעונה אחת, ופשוט לרקוד בתוך כל הבלגן הזה.
כשם שאנו מבינים שחבל לו, למלצר במסעדה, לכעוס על לקוח שפרש למסעדה אחרת, כך אפשר להבין שחבל למלצרי הדת לכעוס על בניהם ובנותיהם שפרשו למקומות אחרים. הלוואי שנלמד להכיל, לקבל ולחבק את הילדים שחוזרים מדי פעם לשתות קפה במסעדה הישנה שגדלו בה.
אמי שתחיה היא דוגמה טובה לקבלה ללא תנאי. אני אסיר תודה על כך, והלוואי שירבו כמותה בישראל.
