“נו, בא איתי לקולנוע, פעם אחת אתה חייב לעשות על זה V”, שיגע אותי חיים. נכנעתי לו, למרות שלא הבנתי למה לי קולנוע בעולמם של נטפליקס וטלגרם.
עד לפני כמה שנים עוד השתתפתי בדיונים סביב השאלות, האם מיקומו של הסינמה סיטי במשכנות האומה הינו חלק ממזימה חילונית שנועדה לעצור את ההתפשטות החרדית באזור, והאם יש להילחם על סגירת המתחם בשבת.
והנה אני מוצא את עצמי עומד בתור לקופת הקולנוע, ולידי עומדים לא מעט בחורי ישיבה שמסתירים את חולצתם הלבנה מתחת לקפוצ’ון.
“איפה תרצו לשבת?” שואלת הקופאית. אני לא עונה. אין לי מושג. חיים ממהר לבחור מקומות טובים, לא קרוב מדי למסך ולא קרוב מדי לרמקולים ‘שצורחים לך באוזן’.
אני מפלס דרכי בחושך למושב 10 בשורה 12. מחזיק דלי פופקורן ומרגיש כמו טינייג’ר שבודק גבולות. סשן הפרסומות נמשך ונמשך, וגרם לי להתחרט על 40 השקלים ששילמתי. סוף-סוף מפציע מולי, בגודל כפול מגודלו הטבעי, שולי רנד, מסתכל היישר לתוך עיניי במבטו המיוסר וזקנו הארוך.
הייתי בן 27 כשהגעתי לראשונה בחיי לקולנוע, וצפיתי בסרט המגולל את סיפור הקמת מפלגת ש”ס. החרדים כבשו גם את הסינמה סיטי. רק חסר שבעמדת הפופקורן יתחילו למכור צ’ולנט בליל שישי. כשזה יקרה, תזכרו שאני הראשון שחשבתי על זה.
ובינתיים, בשורה 12, חיים לוחש לי את שמו של כל שחקן המופיע על המסך, מספר במהירות מיהו, אילו תפקידים בולטים היו לו במהלך הקריירה ובמה הוא מיוחד. אני נשאב לעולם החרדי של שנות השמונים, ומגלה שלמעט אופנת הסוודרים החומים דבר לא השתנה שם. העסקונה, הקומבינות ומאבקי הכוח משחזרים את עצמם. גם החרדים הספרדים עדיין נלחמים על מקומם. “הבלתי רשמיים” זהו שם הסרט הראשון שראיתי בקולנוע.
לא יכולתי שלא להתפעל מהיוצר, חיים בטח יודע את שמו, כשהסרט הציג את דמויותיהם של הרב עובדיה האנושי והחם, ומנגד, הרב שך, שמדבר בשברי משפטים מתחמקים. בשורה מתחתיי ישב זוג שנראה חילוני למהדרין. מה הם מבינים? תהיתי, האם הם מצליחים לרדת לעומקן של דקויות, האם הם מסוגלים להתמוגג כראוי מהחיקוי של “הגדויילים”? תינוקות שנשבו שכמותם.
מסוחרר מהצפייה הארוכה יצאתי לרחוב הירושלמי, נשמתי עמוק וגיחכתי לעצמי. עשרים שנות בדיחות חרדיות בנוסח “מי שהולך עם כיפה בלי סרט, בסוף ילך לסרט בלי כיפה” נמסו בקול ענות חלושה בערב פרופורציונלי אחד.
הזוג מהשורה מתחתיי הופיע פתאום לידי. “התינוקת שנשבתה” התבררה כבתו של אחד ממקורבי הרב שך. “שמעתי על הסרט הזה והחלטתי שזו דרך טובה לעשות מהטריגר חוויה”, אמרה תוך שהיא משעינה ראשה על כתפי בן הזוג, חילוני מהמרכז שהצליח לאהוב את הסרט בלי להבין את הניואנסים. “שולי רנד אדיר”, הוא אמר. וכאילו כלום לא יעזור ולא משנה לאן תלך, עמדנו שלושתנו ליד הקולנוע הירושלמי וכמו ישיב’ע בוחרעס מן המניין ניתחנו את השפעתו הפוליטית של הרב שך.
